בית היוצר חלק א סא

נלע"ד לומר במאי פליגי. דהנה ידוע החילוק בין דשא"מ לפ"ר דדשא"מ הוא ספק אם יעשה באותו מעשה שהוא עושה מלאכת איסור או לא ולזה הוא מותר מפני שאפי' אם יעשה מלאכת איסור הוא עושה שלא במתכוין אבל פ"ר הוא שבודאי יעשה מלאכת איסור בזה המעשה שהוא עושה ואעפ"י שהוא אינו מכוין לאיסור מ"מ כיון שהוא יודע שבודאי יעשה איסור הוי כמתכוין ולזה הוא חייב ומעתה יש להסתפק אם הוא עושה מעשה שאינו בודאי שיעשה בה מלאכת איסור אבל עפ"י רוב מסתעף מזה המעשה שיעשה מלאכת איסור אם גם כאן אזלי' בתר רובא כבכל מקום ונדיינהו כפ"ר או לא. הנה בהשקפה ראשונה הי' נראה דבודאי אזלי' בתר רובא כמו בכל איסורין דאזלי' בת"ר דמ"ש רק לפי סברת השלטי גבורים דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפ"ר אזי אפי' עביד אותו מעשה בפ"ר שרי כי לא מתכוין לעשות בפ"ר יע"ש. ולפ"ז הסברא נותנת גם כן כאן לומר דבאם אפשר אפי' במיעוט זימנא לעשות זה הדבר בלתי מלאכת איסור ג"כ לא נדיינהו כפ"ר משום דפ"ר לא הוי אלא באם הוא בודאי א"א לעשות כלל בלתי מלאכת איסור: אמנם נלע"ד דזהו הדבר תלי' במחלוקת הראשונים ז"ל לגבי רוב אי הא דאמרי' דאזלי' בתר רובא אם זהו ודאי ומוחלט ואין בו שיור ספק כלל וזהו שיטות התוס' א"כ בכה"ג בודאי הוי פיר כיון דזהו כמו ודאי שיבוא ע"י מעשה למלאכת איסור ואין בו ספק משא"כ לפמ"ש הש"מ רפ"ק דב"מ בשם הרא"ש דאע"ג דאזלי' בתר רובא מ"מ ספק הוי רק התורה התירה ספק זה יע"ש א"כ כאן הסברא נותנת דלא הוי פ"ר כיון דלא הוי ודאי שיעשה מלאכת איסור ע"י מעשה זו. והנה הסברות האלו ברוב מביא הפלתי בסי' ס"ג וקמסיק דבסברות אלו נחלקו רב ושמואל גבי אי הולכין בפ"נ אחר הרוב או לא יע"ש. ואנכי אמרתי מכבר דבזה פליגי רב ושמואל גבי אי הולכין בממון אחה"ר או לא דרב דקאמר הולכין בממון אה"ר הוא משום דקסבר רוב הוי ודאי ולזה מוציאין ממון ע"י רוב ושמואל סבר דרוב ל"ה אלא ספק וע"י ספק אין מוציאין ממון. ולזה אין הולכין בממון אחה"ר: ומעתה נוכל לומר דבזה פליגי ג"כ ר"א וחכמים גבי המכבד וכו' דשם לא הוי ודאי שישו' גומות רק שעפ"י רוב הוא שע"י מכבד ומרבץ שישו' גומות. ולזה ר"א סבר דרוב הוי ודאי בלי שום ספק ולזה הוא סובר דהמכבד והמרבץ הוי פ"ר ורבנן סברו דרוב ל"ה אלא ספק ולזה סברו דלא הוי פ"ר וא"ש: ולפ"ז לדידן דפסקי' דאין הולכין בממון אחה"ר והיינו משום דרוב ל"ה אלא ספק. ולזה שפיר פסקי' גבי מכבד ומרבץ דאינו חייב משום דל"ה פ"ר כנ"ל. אמנם עכ"ז הסברא נותנת אפי' לדידן דפסקי' דשא"מ מותר דזהו דוקא היכא דהוי ספק השקול אם יתעבד איסור משא"כ היכא דהוי עפ"י רוב דיתעבד איסור בודאי ראוי' לאסור עכ"פ מדרבנן ומכש"כ לפי הסברא הנ"ל דהוי שגגת סקילה וכאן מסקי' דלפ"מ דקיי"ל כר"ש אפי' לכתחלה מותר. אך לפמ"ש התוס' דזהו לא קאי רק אריבוץ ולא אכיבוד נוכל לומר דזה החילוק דגבי כיבוד הוי רוב ולזה הוא אסור משא"כ גבי ריבוץ לא הוי רוב ולזה הוא מותר אפי' לכתחלה ואע"ג דגבי פלוגתא דר"א וחכמים נראה דלגבי שניהם הוי רובא כנ"ל. עכ"ז לפ"מ שראו הדור שאחר זה שבריבוץ דידן לא הוי עפ"י רוב שישו' הגומות ולזה התירו' לכתחלה וזהו שאמרו הלשון והאידנא דקיימ"ל כר"ש דהיינו דהשתא בריבוץ דידן דלא הוי עפ"י רוב שישו' גומות מותר אפי' לכתחלה לפ"מ דקיימ"ל כר"ש דדשא"מ מותר וא"ש: וזהו כוונת הרמב"ם ז"ל שכ' אסור לכבד את הקרקע שמא ישו' גומות וכו' והיינו משום דקסבר כנ"ל דע"י כיבוד עפ"י רוב ישו' גומות ומ"מ לא הוי פ"ר כנ"ל משום דרוב לא הוי אלא ספק ועכ"ז לכתחלה אסור משום החשש שעפ"י רוב ישו' גומות משא"כ גבי ריבוץ שעפ"י רוב אינו משו' גומות ולזה הוא מותר ואינו חושש שישו' גומות שהרי אין מתכוין לכך וא"ש: ובזה אפשר נוכל לומר דפליגי רב ושמואל בשבת דף כ"ב דרב אמר אין הלכה כר"ש בגרירה ושמואל אמר הלכה כר"ש בגרירה דהנה בפסחים דף ק"א בד"ה והלכה כתבו בתוס' אהא דאמר אביי כ"מ דמר וכו' קשה תפ"ל משום דר"י סבר כר"ש דפריך בכמה דוכתי והאמרי' הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אלמא ס"ל דשא"מ מותר וי"ל שמא ר"י לא ס"ל כוותי' בגרירה לפי שקרוב לעשות חריץ ודמי לפ"ר עכ"ל. והנה עדיין יש להבין דמ"מ קשה על רבה גופא דמפני מה עביד כשמואל לגבי רב ורי"ו דסברו בגרירה כר"י לאסור. ולפי הנ"ל ניחא דלדברי התוס' הנ"ל גם בגרירה הוי כן דרוב פעמים עושה חריץ ע"י גרירה ולזה רב לשיטתו דסובר רוב הוי ודאי ולזה הוי גרירה פ"ר משא"כ שמואל דסבר דאין הולכין בממון אה"ר א"כ סבר דרוב ל"ה אלא ספק ולזה לא הוי גרירה פ"ר ומותר. מעתה לדידן דקיימ"ל הלכתא כשמואל בדינא והוי הלכה דאין הולכין בממון אה"ר א"כ לא הוי רוב אלא ספק וממילא לא הוי גרירה פ"ר ולזה שפיר עביד רבה כהלכתא כשמואל בגרירה וא"ש: ומעתה יש לעיין בדברי ר' יהודא גופא מאי טעמי' אי נימא דקסבר דרוב הוי וודאי והוי טעמי' דאסור משום פ"ר או דקסבר דרוב לא הוי אלא ספק וטעמי' משום דסובר דדשא"מ אסור אפי' בדרבנן ובזה נוכל לומר דפליגי תרי תנאי אליבא דר"י בביצה דף כ"ג ע"ב בעגלה של קטן אם היא נגררת ע"ג ק רקע דלפי פירש"י דחד סבר דעגלה נמי פעמים עושה חריץ ואידך סבר דלא שכיח יע"ש. דזה נראה דפליגי במציאות. ולפי הנ"ל ניחא דבשלמא גבי גרירות כלים רוב פעמים עושה חריץ משא"כ בעגלה של קטן הוא ספק השקול אם עושה חריץ או לא וזהו אליבא דכ"ע רק דתרי תנאי פליגו בטעמא דר"י גבי גרירת כלים דחד סבר דטעמי' דר"י התם הוא משום דסבר דרוב הוי וודאי וממילא הוי גרירת כלים פ"ר ולהכי אסור גבי איי דרבנן. משא"כ בעגלה של קטן דל"ה פ"ר גם ר"י מודה לגבי ג"כ דל"ה אלא איסור דרבנן דדשא"מ מותר וחד סבר דטעמי' דר"י דסבר רוב ל"ה אלא ספק ואעפ"כ אסור משום דסובר דדשא"מ אפי' באי' דרבנן ג"כ אסור. ולזה גם עגלה של קטן אסור וא"ש: ולפי"ז נוכל ליישב קו' התוס' בשבת דף מ"א ע"ב ד"ה מיחם שהקשו על רש"י ז"ל דמפרש ביומא דר"י לא אסר דשא"מ רק באו' דאו' אבל בצירוף שהוא דרבנן לא אסר ר"י דשא"מ דהא בגרירה ליכא אי' דאורייתא ואעפ"כ אוסר ר"י דשא"מ יע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דנוכל לומר דדוקא בגרירה אסור משום דעפ"י רוב נעשה חריץ ע"י גרירה והוי פ"ר משא"כ בצירוף דל"ה פ"ר לא אסר ר"י דשא"מ משום דלא הוי אלא מדרבנן וא"ש: וזה נוכל ליישב גם לדברי הרמב"ם ז"ל דקסבר צירוף דאו' לפ"מ דמסקי' לעיל דשני הסוגיות מחולקים בזה דהיינו הסוגי' ביומא הי' סבר לאביי צירוף דרבנן קודם שידע לחלק בין פ"ר לדשא"מ. והסוגי' דשבת אזלי לפי האמת דידע לחלק וקסבר צירוף דאו' כנ"ל. וא"כ עדיין קשה בהסוגי' דיומא דקאמר בצירוף כיון דהוא דרבנן דשא"מ מותר מהא דגרירה הא השתא לא ידעי' לחלק בין פ"ר לדשא"מ. ואיך נוכל ליישב זאת לשי' רש"י ז"ל דלא גרס אין שבות במקדש. אך ז"א דנוכל לומר דכי לא ידע לחלק בין פ"ר לדשא"מ דוקא לגבי דאו' משא"כ לגבי אי' דרבנן בודאי הי' ידע לחלק דאעפ"י דר"י לא אמר דשא"מ בדרבנן אבל בפ"ר דודאי קעביד איסורא שפיר אסור אפי' בדרבנן וא"ש: ולפי הנ"ל נוכל ליישב גם הקו' השני' שהקשה שם תוס' על רש"י ז"ל דאמאי הוצרך לפרוך ביומא ממלתא דאביי יותר הי' לו לפרוך ממתני' דביצה דף פ"ג דאין גוררין כלים ע"ג קרקע דמוקי לה כר"י דאסר באין מתכוין. ונלע"ד דהנה התוס' כתבו ביומא דף ל"ה בד"ה ה"מ בסה"ד דצירוף עששיות לא הוי פ"ר ואפ"ה פריך שפיר מבהרת דהוי פ"ר מדמשני אביי ל"צ אלא לר"י מכלל דלא ס"ל לי' לחלק בין פ"ר לשאינו פ"ר דאי לא"ה הי' יכול לאוקמי אפי' כר"ש יע"ש ובתוס' ישנים. ולזה בלא הא דאביי לא הי' יכול לפרוך ממתני' דגרירה לפ"מ דמסקי' לעיל דלר"י הוי גרירה פ"ר כיון דרוב פעמים נעשה עי"ז חריץ א"כ היינו יכולין לחלק דשם אסר ר"י משים דהוי פ"ר אבל בצירוף דלא הוי פ"ר גם ר"י מודה דדשא"מ מותר משא"כ מדאביי פריך שפיר כיון דמוכח מני' דאין מחלק בין פ"ר לדשא"מ כדברי התוס' הנ"ל וא"ש ומעתה לפי הנ"ל נוכל לומר בדברי הרמב"ם ז"ל דאע"ג דפסקי' כר"ש דדשא"מ מותר לכתחילה זהו דוקא היכא דלא הוי אלא ספק השקול אם ע"י מעשה זו שעושה יסתעף דבר איסור משא"כ היכא דהוי קרוב הדבר שיבוא לידי איסור דהיינו שרוב פעמים מסתעף ממעשה זו דבר איסור אזי אע"ג דלדידן דאין הולכין