בית היוצר חלק א ס

איכא אחר או לא. דהנה בשבת דף כ"ט ע"ב מתיב רבה על ר"י רבי' דסבר דכי א' ר"ש דשא"מ מותר בגרירות כלים דוקא בגדולים דלא אפשר אבל בקטנים דאפשר לא מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ולבד שלא יתכוין וכו' אע"ג דאפשר למיעבד כצנועין יע"ש שהניחו בתיובתא. והנה לכאו' לפי הסוגי' בסנהדרין יש מקום לחלק דדוקא בשאר אי' דליכא שגגת מיתה שם מותר דשא"מ אפי' בדאפשר משא"כ גבי שבת דאיכא שגגת סקילה בוודאי אין ראוי להתיר בדאפשר אך זה אינו דהא כאן מיירי בגרירת כלים דאפי' אם יעשה חריץ ג"כ ליכא איסור דאו' כיון דהוי חופר כלאחר יד א"כ גם כאן מליכא שגגת סקילה ושפיר קמותיב תיובתא על ר' ירמי' רבי': אמנם בפסחים דף כ"ה ע"ב בלישנא קמא דרבא דמחלק אליבא דר"ש בין אפשר ללא אפשר וקמותיב עלי' הגמ' מהא דמוכרי כסות דמוכח מני' דאין חילוק בין אפשר ללא אפשר והניחו בתיובתא בוודאי נוכל ליישב לחלק בין שאר איסורין דלא הוי שגגת סקילה לשבת דאיכא שגגת סקילה דודאי ראוי' לחלק בין אפשר ללא אפשר. אך ג"ז אינו דהא אליבא דר"ש דס"ל דמשאצל"ג פטור גם גבי שבת ליכא שגגת סקילה כדמסיק שם בסנהדרין ולזה שפיר קמותיב. ומעתה לפי דברי הרמב"ם ז"ל דפסק דמשאצל"ג חייב א"כ בודאי יש לחלק בין שאר איסורין דליכא שגגת סקילה ובין שבת דאיכא שגגת סקילה א"כ לפי"ז לפ"מ דמשמע מהסוגי' דפסחים הנ"ל דהסברא חיצונה הי' נותנת כדברי רבא בלישנא קמא לחלק בין היכא דאפשר ללא אפשר רק דמותיב לי' בתיובתא מהא דמוכרי כסות. ומעתה לפי דברי הרמב"ם ז"ל דיש לחלק בין הא דמוכרי כסות משום דל"ה שגגת סקילה בוודאי קיימא הסברא חיצונה לחלק בין היכא דאפשר ללא אפשר לגבי שבת דכיון דאיכא שגגת סקילה אין להתיר דשא"מ היכא דאפשר וכ"כ לענין להוציא סילון מבשר אביו דאיכא שגגת סקילה שפיר מחלק בין אי איכא אחר לליכא אחר דהיכא דאיכא אחר אסור כיון דהוי שגגת סקילה והיכא דליכא אחר מוכח דשרי מהא דפסק הגמ' בשבת דף צ"ה דדשא"מ מותר כר"ש כדקאמר והאידנא דקי"ל כר"ש אע"ג דכל דשא"מ הוי שגגת סקילה אע"ג צ"ל דיש חילוק בין היכא דאפשר ללא אפשר וא"ש: והשתא דאתינא להכי יצא לנו דבר חדש בשיטת הרמב"ם ז"ל דאע"ג דפסק דשא"מ מותר סתם זהו דוקא היכא דל"ה שגגת סקילה כגון באי' דרבנן בשבת או בשאר אי' אפי' באי' דאו' אבל באי' דאו' לגבי שבת דהוי שגגת סקילה אזי יש חילוק בין היכא דאפשר ללא אפשר דבדאפשר דשא"מ אסור כמו דאסור לכתחילה להוציא סילון מאביו היכא דאיכא אחר כנ"ל ולמד סתום מן המפורש לגבי להוציא סילון מאביו. ומעתה גבי מלבנין עששיות של בחל ביוה"כ לכ"ג דג"כ אפשר ע"י מים חמין כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל א"כ בודאי לא הי' ראוי' להתיר ללבן העששיות ולהטילו לצונן מפני חשש צירוף אע"ג שהוא דשא"מ כיון שהוא שגגת כרת ולזה הוצרך להביא הטעם דשרי ללבן עששיות ולהטילו לצונן אע"ג דהוא שגגת כרת וגם שהוא אפשר ע"י מים חמים הוא משום שאין שבות במקדש והא דמוכח מהסוגי' דיומא ושבת דדוקא אליבא דר"י צריכי' לטעם דאין שבות במקדש אבל לר"ש בל"ז מותר זהו דוקא אליבא דר"ש דסבר משאצל"ג פטור א"כ ליכא שגגת סקילה אבל הרמב"ם ז"ל דפסק משאצל"ג חייב וא"כ איכא שגגת סקילה בודאי אין להתיר רק היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר בודאי אסור לכתחילה רק בכ"ג ביוה"כ מותר מכח הטעם דאין שבות במקדש ומהא דאיצטרך כאן ביוה"כ טעם דאין שב"מ ג"כ נוכל ללמוד על כל הלכות שבת דאין דשא"מ מותר רק היכא דאפשר וע"ז סמך הרמב"ם ז"ל דכתב סתם דשא"מ מותר דילמוד סתום מן המפורש בהוצאת סילון הנ"ל ובליבון עששיות דיוה"כ וא"ש: ולפי הנ"ל נוכל ליישב בעה"י דברי הרמב"ם ז"ל בה' שבת פ' כ"א ה' ג' שכ' וז"ל אסור לכבד את הקרקע שמא יעשה גומות וכו' ומותר לזלף מים ע"ג הקרקע ואינו חושש שמא ישוה גומות שהרי אין מתכוין לכך יע"ש ומביא הכ"מ בשם הריב"ש שיש לתמוה על רבינו שנראה מדבריו שלא אסור הכיבד משום פ"ר דא"כ לא הו"ל לומר שמא ישוה וא"כ הוא תימה למה אסרו דהא קיי"ל כר"ש והוא עצמו כ' בזילוף שהוא מותר ואינו חושש שמא ישו' גומות שהרי אין מתכוין לכך ובודאי אפשר ג"כ בריבוץ שישו' גומות שאל"כ לא הי' צ"ל שהרי אין מתכוין לכך יע"ש שהאריך בזה. ולפי הנ"ל נלע"ד ליישבו בעזה"י בטוב טעם דהא דמסקי' לעיל דלפי שיטת הרמב"ם ז"ל דפ' משאצל"ג חייב א"כ הוי כל דשא"מ שגגת סקילה לגבי שבת כמבואר בסנהדרין כנ"ל ואעפ"כ פסק דדשא"מ מותר לכתחלה א"כ זה נראה לכאו' תרתי דסתרו ומזה הוכיח הרמב"ם ז"ל לחלק בין היכא דאפשר ללא אפשר: אמנם עדיין זה צריך תבלין דמנ"ל להרמב"ם ז"ל לחלק בזה דלמא אין חילוק בזה כדמסיק הגמ' כנ"ל רק דיש לנו לפסוק כולה כר"ש דגם משאצ"ל פטור וממילא יהי' דשא"מ שגגת סקילה ושפיר יהי' מותר לכתחלה והן אמת שההמ"ג והרב בעל מגדל עוז נתנו טעם לדבריו מה שפסק במלאכה שאצל"ג דחייב כר"י ולא כר"ש יע"ש ולענ"ד נראה דשפיר הוכיח זאת מהלישנא דקאמר הגמ' כאן והאידנא דס"ל כר"ש דלכאו' האי לישנא דקאמר והאידנא אין לו פירוש דמעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר דקאמר והאידנא ונלע"ד דודאי מוכח מזה דסתמא דפיסקא הוי לפסוק כר"י נגד ר"ש כדברי המגדל עוז אמנם בדשא"מ שאפי' לר"י לא הוי אלא מדרבנן ולזה בדרבנן מקילי' ופסקי' כר"ש דמיקל ומתיר לכתחלה דשא"מ. אמנם לפ"מ דמסקי' לעיל דהא דדשא"מ לר"י אי הוי מדאו' או מדרבנן תלי' בזהו הסברא אם נחלק בין פ"ר לדשא"מ דלאביי דקסבר מעיקרא דאין לחלק בין פ"ר לדשא"מ ע"כ הי' צ"ל דבר שא"מ לר"י מדאו' אסור דאל"ה לא הי' מוצא טעם לדברי ר"א דמחייב במכבד ומרבץ כנ"ל בשם אדמ"ו זצוק"ל וזהו שאמר הלישנא דהאידנא דודאי מעיקרא דהי' סבירא לן דאין לחלק בין פ"ר לדשא"מ וממילא דהי' ס"ל לר"י דשא"מ אסור מדאו' א"כ בודאי הי' ראוי' לן לפסוק במידי דאו' כר"י לחומרא משא"כ השתא לבתר דמסקי' אליבא דכ"ע דיש לחלק בין פ"ר לדשא"מ א"כ ממילא גם לר"י דשא"מ אינו אסור אלא מדרבנן ובמידי דרבנן אזלי' לקולא ופסקי' כר"ש ולזה שפיר קאמר לישנא והאידנא דס"ל כר"ש וא"ש: א"כ לפי"ז ממילא מוכח מהאי לישנא דבדאו' ראוי' לנו לפסוק כדברי ר"י לחומרא. ולזה גבי מלאכה שאצל"ג פסק הרמב"ם ז"ל כר"י דחייב ובדשא"מ פסקי' דמותר לכתחלה כריש א"כ הנהו תרי פסקי לכאו' סתרו אהדדו כיון דדשא"מ הוי שגגת סקילה כנ"ל ולזה שפיר הוכרח לחלק בין היכא דאפשר ללא אפשר כנ"ל וא"ש: ומעתה זהו החילוק בין כיבוד לריבוץ דלגבי כיבוד דאפשר בלא כיבוד כלל ובפרט לפי דברי הרמ"א ז"ל באו"ח סי' של"ז שאפשר לכבד בהיתר ע"י בגד או כנף אווז ולזה אסרו אותו מהחשש דשמא ישו' גומות משום דהוי שגגת סקילה משא"כ בהריבוץ דלא אפשר בלא ריבוץ כדי שלא יצער מהבלא מחמת עליות האבק בודאי שפיר מותר משום שהוא דשא"מ אע"ג דהוי שגגת סקילה כיון דלא אפשר מבלעדו ואע"ג דגם בריבוץ אפשר בהיתר כדתני' דהרוצה לרבץ את ביתו מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזויות זו וידיו בז"ז וכו' יע"ש. אמנם זה האופן אינו מוציאו משגגת סקילה דגם אם יעשה בזה האופן ויזדמן לו שישו' גומות אזי ג"כ יהי' שגגת סקילה רק כשיעשה בזה האופן אינו מתיר לעצמו דשא"מ לגמרי לכתחילה וזהו ההיתר לא הוי אלא לר"י דאוסר דשא"מ מדרבנן ולזה כשאינו עושה זאת בידים רק כלאחר יד מותר אפי' לכתחילה אפי' לר"י בכה"ג ברוחץ בזויות זו ובז"ז: וזה דלא כמו שפי' הישועות יעקב בסי' של"ז יע"ש. ולזה לדידן דפסקי' כר"ש דדשא"מ לכתחלה מותר בודאי א"צ לן זה התחבולה ושפיר פסק הרמב"ם ז"ל דכיבד אסור וריבוץ מותר ומזה נדע ג"כ לכל הלכות שבת לחלק בכל דשא"מ דפ' הרמב"ם סתם דמותר שהוא דוקא היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר בודאי אסור משום דהוי שגגת סקילה כנ"ל וא"ש: אמנם כל זה איננו שו' לי להעמיס עדיין בסתימות הלשון הזהב דהרמב"ם ז"ל שכתב סתם דשא"מ מותר ולא מחלק בין אפשר ללא אפשר. ע"כ נלענ"ד ליישבו באו"א דהנה התוס' בשבת דף צ"ה בד"ה דמכבד הקשו על פלוגתא דר"א וחכמים בהמכבד וכו' דע"כ מיירי דלא הוי פ"ר דאי פ"ר היכי שרי ר"ש לכתחלה וכיון דלא הוי פ"ר אמאי מחייב ר"א הא אמר ביומא דדשא"מ מותר לר"י מן התורה ותירצו דבהא פליגי דר"א סובר דהוי פ"ר ורבנן סברו דל"ה פ"ר יע"ש. ולכאורה יש להבין דבאיזה סברא פליגי דזהו רחוק לומר דפליגי במציאות אי הוי פ"ר או לא. ולולא דמסתפינא הי'