בית היוצר חלק א נט

לגמרי למלאכת צירוף דלדברי ההמ"ג הנ"ל מותר לגבי' אפי' פ"ר כשאינו מכווין רק לאכילה. א"כ לכאורה לא הי' צריך הגמ' שם לתרץ דא"ל הושענא אחריתא כיון דבל"ז ג"כ מותר כשאינו מכווין רק לאכילה אפי' אי הוה פ"ר כנ"ל. רק שם לפ"מ דמסיק הגמ' דר"א ס"ל כאבוה. א"כ ממילא סובר דמלאכה שאצל"ג אינו אסור אלא מדרבנן א"כ בודאי פס"ר דמיעוט ענביו של הדס ג"כ נאסר בכלל הגזירה דמשאצל"ג דשאר מלאכת שבת כנ"ל גבי צירוף ולזה שפיר הוצרך לשנות דא"ל הושענא אחריתא. משא"כ הרמב"ם ז"ל דהוא פסק דמלאכה שאצל"ג חייב. א"כ אינו נכלל פ"ר דמיעוט ענבים דהדס בשאר מלאכת שבת וע"ז לחוד בודאי לא גזרו הרבנן גזירה מיוחדת ובפרט שהוא לדבר מצוה כדברי התוס' ביומא ולזה שפיר מותר אפי' בלית לי' הושענא אחריתא וא"ש: ובאו"א נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דהוצרך לטעמא דאין שב"מ. דהנה בשבת ד' מ"ב ע"א בתוס' ד"ה אפי' הקשה התוס' דמאי ס"ד דמקשה וכי משום דסבר שמואל כר"ש באין מתכוין יסבור כמותו במשאצל"ג. ונלע"ד דהנה הרשב"א ז"ל הקשה דכיון דמסקי' דשמואל כר"י ס"ל במשאצל"ג א"כ אמאי מכבין גחלת של מתכת והלא מצרף הוא. ואפי' אם נימא למ"ד דצירוף ל"ה פ"ר מ"מ גבי מכבה גחלת כ"ע מודי דהוי פ"ר ואפי' שא"צ לצירוף מ"מ הא הוי משאצל"ג. ולפענ"ד זה בפשיטות ל"ק דהנה ידוע דצירוף לא שייך אלא במים צוננים דוקא אבל במים חמין ל"ש צירוף. א"כ נוכל לומר דהא דקאמר מכבין גחלים של מתכות שלא יזיקו בו רבים הוא במים חמין היכא דל"ש צירוף ומפני מכבה אינו אסור אלא בדרבנן במתכת אבל בשל עץ דאסור מדאו' משום מכבה שפיר אסור אפי' במים חמין וא"ש: אך מסתימות הלשון דמכבין משמע דאיירי בכל ענין דאפי' במים צוננים מכבין וזה הוא סברת המקשן והוכיח מזה דס' שמואל מלאכה שאצל"ג פטור ולזה פריך אפי' של עץ נמי נשתרי משום דהוי מלאכה שאצל"ג והא דלא פריך המקשן ממימרא דשמואל גופא מני' ובי' היינו משום דהי' נוכל לומר דצירוף הוא מדרבנן משא"כ כאן בסוגיין דמוכח דסברו דצירוף דאו' כמבואר בההמ"ג כנ"ל ולזה שפיר פריך למימרא דשמואל דס' גבי צירוף דשא"מ מותר היינו משום דסבר כר"ש דלר"י דשא"מ בצירוף אסור משום דצירוף אסור מדאו' א"כ קשה מימרא דשמואל דא' מכבין גחלת וכו' וע"ז משני שפיר דלגבי מלאכה שאצל"ג לא סבר כר"ש והא דמכבין גחלת ש"מ איירי במים חמין היכא דל"ש צירוף וא"ש: אמנם ממשמעות הלשון משמע דהא בהא תלי' דשא"מ במלאכה שאצל"ג כקו' התוס' ובל"ז עדיין אינו מיושב בזה הסוגי' דפ' כל התדיר דפריך שם ממלאכה שאצל"ג אדשא"ע וגם לדברי התוס' שתי' דשפיר סבר המקשן דהא בהא תלי' עדיין הניחו בקושי' הא דמשמע שם דאי הוי סבר שמואל משאצל"ג פטור עלי' הוי א"ש ואמאי הא משאצל"ג בשאר איסורים דלאו שבת חייב עלי' וכיון דס"ל דהא בהא תלי' א"כ אמאי קאמר התם דשא"מ מותר. ונלע"ד דהנה בסנהדרין ד' פ"ד ע"ב אי' רב לא שביק לי' לברי' למשקל לי' סלוא ומסיק שם דדוקא ברי' אסור משום דהוי שגגת סקילה אבל אחר מותר משום דל"ה אלא שגגת לאו והקשה שם בתוס' ד"ה ור"ש דהא לשמואל דקאמר דבדבר שא"מ ס"ל כר"ש ובמשאצל"ג ס"ל כר"י וכיון דס' כר"י במשאצל"ג היכי שרי דשא"מ דשרי גבי מיחם שפינהו לתת לתוכו מים להפשיר אפי' שיעור לצרף דהו"ל שגגת סקילה יע"ש ונלע"ד דהנה בשבת דף מ"ו בתוס' ד"ה דכל היכא הקשו דהכא בכיבוי ליכא איסורא דאו' לר"ש דמלאכה שאצל"ג היא וכתב הפ"י ז"ל וז"ל ובילדותי הייתי רגיל לתרץ קו' זו דהא דשמעי' לי' לר"ש דמשאצל"ג פטור היינו דפטור מחיוב חטאת כיון דליכא איסור סקילה והיינו משום דמלאכת מחשבת כתיב במשכן וקרא דכל העושה מלאכה יומת נסמכה למלאכת המשכן כדאי' ספ"ק דחגיגה דמה"ט קרי לי' התם הררים התלוי' בסערה וכפי' רש"י שם וא"כ לפי"ז כיון דלית בי' חיוב מיתה מש"ה פטור לר"ש מחטאת אבל מ"מ איכא למימר דר"ש מודה דאסור מדאו' משום דלאו דל"ת כל מלאכה שנ' בסיני קודם מלאכת המשכן ובסנהדרין נמי אמרי' דבמרה נצטוה עלי' וא"כ אין סברא לפוטרו משום מלאכת מחשבת שלא נאמרה עד הקמת המשכן בשנה שני' וכו' ומסיק דהדר בי' מהאי סברא מכח האי סוגי' דמקשה הש"ס עלי' דשמואל דאוסר לכבות גחלת של עץ בשביל נזקי רבים א"כ משמע להדי' דלר"ש דפוטר משאצל"ג ע"כ מדאו' מותר וליכא אלא איסור דרבנן דאי ס"ד דלאו אית בי' לא הוי מקשה הש"ס מידי וכו' ע"ש. ולכאו' יש להבין דמנ"ל באמת להמקשן זאת דר"ש סובר במלאכה שאצל"ג דאינו אסור כלל הלא סברת הפנ"י הנ"ל טובה ומתוקה מאד: ונלע"ד דשפיר מוכח כן אליבא דר"ש לפמ"ש רש"י ז"ל בשבת ד' ק"ו ע"א דהא דמחייב ר"ש מקלקל בחבורה מדאיצטריך קרא למשרי מילה היינו משום דס"ל דמשאצל"ג פטור דאי לאו הכי יוכל לאוקמא חיובא דחובל בצריך לכלבו וכ"כ במבעיר בצריך לעפרו דאעפ"י דמקלקל הוא אצל המלאכה עצמה מתקן הוא אצל אחרים רק כיון דסבר ר"ש מלאכה שאצל"ג פטור לא חשוב זאת במה שמתקן אצל אחרים כיון דהוי מלאכה שא"צ לגופא יע"ש ומעתה אי נימא דהא דפוטר ר"ש במשאצל"ג הוא רק מחיוב חטאת אבל לאו עדיין אית בי' א"כ עדיין אינו מוכח מהא דאיצטרך קרא במילה דמקלקל בחבורה חייב דלמא לא איצטרך רק למשרי הלאו דאית בי' משום דמתקן אצל אחרים דאע"ג דהוי משאצל"ג מ"מ אית בי' לאו עכ"פ כנ"ל ומנ"ל עדיין לר"ש לחייב חטאת בחובל ומבעיר אעכצ"ל דר"ש סובר דמשאצל"ג אינו אסור כלל מדאו' דלית לי' שום חילוק בין לאו לחיוב חטאת ושפיר מקשה הש"ס כאן לשמואל וא"ש: והנה כ"ז לר"ש אבל לשמואל מסיק התוס' בסנהדרין דף פ"ד ע"ב בד"ה מאן בסופו דשמואל סבר דמקלקל בחבורה פטור יע"ש א"כ ממילא נוכל באמת לומר לשמואל סברת הפ"י הנ"ל דהא דמסיק הגמ' דשמואל סבר במלאכה שאצל"ג כר"י היינו לענין דאסור מדאו' מחמת הלאו דל"ת כל מלאכה ולזה אין מכבין גחלת של עץ משום נזקי רבים אבל חיוב חטאת וסקילה לית לי' במשאצל"ג וא"כ שפיר יוכל לסבור דדשא"מ מותר גבי מיחם שפינהו משום דלא הוי אלא שגגת לאו דל"ת כ"מ אבל לא שגגת סקילה ושפיר מיושב קו' התוס' בסנהדרין וא"ש: ומעתה נוכל לומר דהמקשן הי' סובר דכיון דמוכח אליבא דר"ש דמשאצל"ג פטור ואין בו כלל איסור דאין לחלק בין איסור לאו לחיוב חטאת כ"כ הוא אליבא דכ"ע דאין לחלק ולזה פריך שפיר לשמואל דאיך נוכל לומר דבדבר שא"מ סובר כר"ש דמותר ובמלאכה שאצל"ג יהי' סובר דחייב א"כ איך מתיר דשא"מ הא הוי שגג' סקיל' כקו' התוס' בסנהדרין הנ"ל ושפיר מיושב קו' התוס' הנ"ל דשפיר סבר המקשן דדשא"מ ומלאכ' שאצל"ג הא בה' תלי' דמאן דמתיר דשא"מ ע"כ סובר משאצל"ג פטור דאל"ה הוי שגגת סקילה והתרצן משני לי' דלאו הא בהא תלי' משום דאכ"ל אליבא דשמואל דאע"ג דסבר דשא"מ מותר כר"ש מ"מ סבר במשאצל"ג כר"י אבל לא לענין חיוב סקילה רק לענין חיוב לאו ולזה ל"ה גבי דשא"מ רק שגגת לאו ולא שגגת סקילה וא"ש וזה הי' ג"כ סברת המקשן בפ' כל התדיר ולזה לא הי' יכול לפרוך רק משבת משום דהוי שגגת סקילה משא"כ גבי שאר איסורין לא הי' יכול לפרוך ממלאכה שאצל"ג אדבר שא"מ משום דיכול שמואל לסבור דדשא"מ מותר ומשאצל"ג חייב ולאו הא בהא תלי' משום דל"ה אלא שגגת לאו ולא שגגת סקילה דהא בשאר איסורין ל"ה חיוב סקילה אלא לאו וא"ש: אך לפי"ז עדיין נשאר קו' התוס' דסנהדרין על הרמב"ם ז"ל דהוא פסק דשא"מ מותר ומלאכה שאצל"ג חייב והיינו חיוב סקילה א"כ איך מתיר דשא"מ הא הוי שגגת סקילה דלדידי' לא נוכל ליישב כמו שיישבנו לעיל אליבא דשמואל כיון דהוא פסק דמשאצל"ג חייב והיינו חיוב סקילה וא"כ הוי כל דשא"מ שגגת סקילה ואעפ"כ מתיר סתם בשבת כל דשא"מ. ונלע"ד דהנה הרמב"ם ז"ל פסק בה' ממרים ה' ז' וז"ל המקיז דם לאביו או שהי' רופא וחתך לו בשר או אבר פטור אעפ"י שהוא פטור לכתחילה לא יעשה או להוציא סילון מבשר אביו או אמו לא יוציא שמא יעשה חבורה בד"א כשיש שם אחר לעשות וכו' יע"ש. והכ"מ עמד שם ליתן טעם דמנין למד כן לחלק בין אי איכא אחר או לא ולפי הנ"ל נלע"ד דשפיר מוכח לפי שיטת הרמב"ם ז"ל לחלק בין אי