בית היוצר חלק א נח

איסורין דשא"מ אסור מדאו' ורק בשבת אינו אסור אלא מדרבנן משום דמלאכת מחשבת א"ת גבי שבת ומעתה למ"ד דמקלקל בחבורה חייב ע"כ דסבר דגבי חבורה א"צ מלאכת מחשבת ולזה אסור גבי חבורה דשא"מ מדאו' כמו דאמרי' לגבי' הואיל ומקלקל חייב מתעסק כמי חייב (אעפ"י דלא הוי מלאכת מחשבת. מ"מ סבר דשא"מ מותר) כיון דלא בעי' לגבי' מלאכת מחשבת. ואע"ג דכתבו התוס' דלר"ש אע"ג דסבר מקלקל בחבורה חייב אעפ"י דלא הוי מלאכת מחשבת מ"מ סבר דשא"מ מותר היינו משום דס' דגם בשאר איסורין דשא"מ מותר אע"ג דלא בעי' מלאכת מחשבת משא"כ כאן בדברי רש"י ז"ל דסבר כר"י דבשאר איסורין דשא"מ אסור מדאו' ורק בשבת אינו אסור אלא מדרבנן משום דבעי' מלאכת מחשבת ולזה ממילא כשסובר ג"כ דמקלקל בחבורה חייב משום דלא בעי' כאן מלאכת מחשבת כנ"ל א"כ בודאי סבר דגם דשא"מ אסור בחבורה מדאו' ושפיר מיושב קו' הפ"י הנ"ל וא"ש: והנה הא דצירוף אי הוי דאו' או דרבנן אליבא דאביי נלענ"ד דתלי' בזה אי אמרי' לר"י דבר שא"מ אסור מדאו' או דרבנן דהנה ההמ"ג כ' בה' שבת פ' י"ב דבצירוף ל"ש שום מלאכה רק כשהוא מתכווין משא"כ כשאין מתכוין אין בו מלאכה כלל ולזה פטור דשא"מ בצירוף אפי' לר"י שמחייב בדשא"מ ואפי' פ"ר אין ראוי' לומר בו יע"ש. והלח"מ מסביר הדבר דהטעם דמלאכת הצירוף אינה במשכן וכל מלאכת שבת ממשכן ילפי' וכיון דאינה במשכן ל"ל למילף לה בשום מקום. אבל רבינו הרמב"ם ז"ל כ' דיש ללמוד מפני שכן עושין לוטשי הברזל שכוונתם לעשות כלי ולזה אין לנו לומר שהיא מלאכה רק כשהוא מכוון לעשות כלי יע"ש. ומעתה לפי דברי אביי שסובר בפ' כל שעה בפסחים דף כ"ה דלר"י לא אפשר ומכוון מותר כיון דלר"י לא תלי' כלל בכוונה רק בהמעשה גופא כיון דסובר דדשא"מ ג"כ אסור א"כ איך נוכל לומר לדידי' דצירוף יהי' אסור מדאו' כיון דבמעשה גופא ל"ש מלאכה רק מחמת הכוונה כנ"ל ולר"י הכוונה אינו אוסר דהא מתיר באפשר ולא מכוין. אלא וודאי צ"ל לדידי' דצירוף אינו אסור אלא מדרבנן. אמנם כ"ז דוקא אי אמרי' דדשא"מ לר"י גם בשבת מדאו' אסור משא"כ אי אמרי' דלגבי שבת דמל"מ אסרה תורה דשא"מ מותר מדאו' א"כ לגבי שבת גם לר"י אזלי' בתר כוונה דבדשא"מ מותר מדאו' וממילא גבי שבת גם אביי מודה דלר"י לא אפשר ומכוין אסור והא דאמר לא או"מ מותר לר"י זה דוקא בשאר איסורין דסובר דשא"מ אסור מדאו' א"כ לא אזיל בתר כוונה משא"כ גבי שבת דס' דשא"מ מותר בודאי אזיל בתר כוונת דמלאכת מ' א"ת. ולפי"ז ממילא נוכל לומר דצירוף אסור מדאו' אע"ג דלא תלי' אלא בכונה אזיל בתר כוונה בשבת כנלע"ד לפ"ד ההמ"ג הנ"ל: ולפי מה דמסקי' לעיל דביומא דאזלי הסוגי' אליבא דאביי כמו דהי' סובר בס"ד דאין חילוק בין פ"ר לדשא"מ ע"כ צ"ל אז דאביי סובר אליבא דר"י דגם גבי שבת דשא"מ אסור מדאו' כנ"ל. א"כ גם גבי שבת לא אפשר ומכוון מותר כמו גבי שאר איסורין משום דלא אזיל בתר כוונה. ולזה בוודאי סבר דצירוף ל"ה אלא מדרבנן ולזה דשא"מ מותר גבי'. משא"כ הסוגי' בשבת אזלא לפי המסקנא דאביי דקיבלה מרבא דיש חילוק בין פ"ר לדשא"מ א"כ ס' דדשא"מ לר"י אינו אסור אלא מדרבנן בשבת כיון דמל"מ אס"ת ולזה לא תלי' אלא בכוונה ולזה בודאי צירוף אסור מדאו' ודשא"מ אסור גבי' ואע"ג דלהה"מ הנ"ל דבצירוף לא תלי' אלא בכוונה אינו ראוי' לאסור דשא"מ אפי' לר"י זה דוקא מדאו' אינו ראוי' לאסור כיון דלא תלי' אלא בכוונה אבל מדרבנן ראוי' לאסור כמו בכל מלאכת שבת לפי"מ דמסקי' השתא דדשא"מ מותר מדאו' דבכלם לא תלי' אלא בכוונה דמלאכת מחשבת א"ת ואעפ"כ אסור מדרבנן לר"י כמו כן ראוי' לאסור מדרבנן גם בצירוף דשא"מ רק כשצירוף אינו אסור אלא מדרבנן בודאי ראוי' להתיר גבי' דשא"מ לגמרי יותר מבשאר אי' דרבנן כיון דגבי צירוף לא הוי כל האיסור רק מחמת הכוונה כנ"ל. ולזה ביומא שפיר קאמר דבצירוף דאינו אסור אלא מדרבנן דשא"מ מותר. משא"כ בשבת דאזלי לפי המסקנא בודאי שפיר סבר דצירוף אסור מדאו' ולזה דשא"מ אסור. ושפיר מיושב הסוגי' דשבת דלא סתרו עם סוגי' דיומא. ומיושב ג"כ קו' התוס' בשבת על רש"י ז"ל וא"ש: ומעתה דלפי מה דמסקי' דלפי האמת כ"ע סברו דצירוף הוי דאו' וא"כ ע"כ צ"ל דהא דכ' הרמב"ם ז"ל דמלבנן עששיות ומטילין לתוך הצונן משום דאין שבות במקדש איירי דוקא באין מתכוין לצרף שלא כדברי ההמ"ג הנ"ל א"כ עדיין הדרה הקו' לדוכתי' דלמ"ל טעמא דאין שבות במקדש כיון דהוא פסק כר"ש דדשא"מ מותר לגמרי. ונלע"ד דהנה לכאו' יש להבין לר"ש דמתיר דשא"מ למה באמת לא תהא אסורה עכ"פ מדרבנן אטו מתכוין כמו בשאר גזירה דרבנן. אך לפענ"ד נראה הטעם דלא גזרו בדשא"מ היינו משום דכתבו האחרונים ז"ל דלמה אמרי' דספיקא דרבנן לקולא הא כל איסור דרבנן הוי איסור דאו' מחמת הלאו דלא תסור. היינו משום דבשעת האיסור לא אסרו הרבנן אלא בודאי אבל על הספק לא אסרו עכ"ל. א"כ חזי' דעל ספק לא אסרו החכמים. ולזה כל דשא"מ לא הוי אלא ספק דאם הוא וודאי אזי הוי פ"ר דהוא אסור מדאו' לכ"ע ולזה לא אסרו' מדרבנן כיון דלגבי ספק לא אסרו מדרבנן. וכ"ת א"כ קשה אליבא דר"י להשיטות דסברו דאינו אסור לדידי' דשא"מ אלא מדרבנן כנ"ל אמאי אסרו הרבנן דשא"מ הא לא הוי אלא ספק. אך לפי דברי הריב"ש א"ש דכ' בתשובה דע"כ לא קאמרי' דפ"ר חייב אף בשבת רק לר"ש דס"ל דשא"מ מותר ומחלק בין פ"ר לדשא"מ בין בשבת בין בשאר איסורים אבל לר"י דס"ל דבכל איסורים אף דשא"מ אסור מדאו' ובשבת מותר מדאו' משום מלאכת מחשבת אף פ"ר מותר מדאו' רק מדרבנן אסור ואין שבות במקדש עכ"ל. ואדומ"ו זצוק"ל מביאו באמרי בינה יע"ש. ולזה שפיר נוכל לומר גם לר"י דודאי דשא"מ לחוד לא הי' אסור מדרבנן כיון דלא הוי אלא ספק רק כיון שאסרו פ"ר דהוי ודאי אסרו גם דשא"מ כיון דכולה הוי חדא גזירה משא"כ לר"ש דפ"ר אסור מדאו' לזה דשא"מ לחוד לא אסרו' כיון דלא הוי אלא ספק כנלע"ד. והנה לפ"ד ההמ"ג הנ"ל דגבי צירוף אפי' פ"ר אינו אסור אלא מדרבנן כיון דלא תלי' אלא בכוונה כנ"ל. ולזה ממילא גבי צירוף כיון דאסרו רבנן פ"ר נוכל לומר דגם דשא"מ אסרו בהאי גזירה כמו דאמרי' לר"י כנ"ל ולזה שפיר כ' הרמב"ם ז"ל הטעם דמותר משום דאין שבות במקדש וא"ש: אמנם לכאורה זה מיפרך מהסוגי' דשבת דהמיחם שפינהו דמבואר שם דלר"ש אפי' בצירוף ג"כ מותר דשא"מ. ולפי הא דמסקי' לעיל שם איירי בהמסקנא דצירוף דאו' ודוקא כשמכוין לצירוף אבל כשאינו מכוין לצירוף אפי' היכא דהוי פ"ר ל"ה אלא מדרבנן א"כ הי' לו לאסור ג"כ דשא"מ מדרבנן כנ"ל לר"ש כמו דהוא אסור מדרבנן לר"י בכל מלאכת שבת כנ"ל. אמנם נלענ"ד לחלק דבשלמא לר"י דמלאכה שאצל"ג אסור מדאו' לכ"ע רק הריב"ש הנ"ל כתב דפ"ר אינו אסור לר"י בשבת רק מדרבנן. ולזה כשאסרו החכמים פ"ר לאו מטעם משאצל"ג אסרו דכשאסרו מלאכה שאצל"ג אסרו גם פ"ר. ולזה ממילא לא נכלל בתוך האי הגזירה דשא"מ כיון דפ"ר לא נאסר מטעם דשא"מ רק מטעם מלשאצל"ג. ולזה שפיר לר"ש דבר שא"מ מותר אפי' בצירוף. משא"כ הרמב"ם ז"ל דפסק משאצל"ג חייב א"כ ממילא לא נוכל לכלול פ"ר דצירוף בכלל הגזירה דמשאצל"ג דהא על משאצל"ג לא הי' שום גזירה מדרבנן א"כ ממילא דהאיסור דרבנן לא הי' בצירוף רק על פ"ר לחוד ולזה שפיר נכלל בהאי גזירה גם דבר שא"מ. ולזה שפיר הוצרך להביא הרמב"ם ז"ל הטעם להתיר משום דאין שבות במקדש וא"ש: אך לפי דברי השעה"מ שכ' לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דאיצטרך לטעם דאין שב"מ הוא משום האיסור דמכבה יע"ש. נוכל לומר להרמב"ם ז"ל לאמת דסבר דבצירוף מצד מלאכת צירוף מותר אפי' פ"ר כדברי ההמ"ג הנ"ל משום דכל מלאכת צירוף לא הוי אלא משום כוונה כנ"ל. ומדרבנן לא הי' ענין כלל לאוסרו ולגזור גזירה מיוחדת על מלאכת צירף לבד מה דלא שייך לכללו עם שאר מלאכות שבת כיון דהתם פ"ר ומשאצל"ג בל"ז חייב מדאו' משא"כ לר"ש בודאי ראוי' לאסור גבי צירוף פ"ר מדרבנן ולכללו בגזירות שאר מלאכות שבת במשאצל"ג דאינו אסור לדידי' רק מדרבנן. ובזה יהי' שפיר מיושב דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' לולב ה' כ' שפסק הדס שענביו מרובות מעליו אין ממעטין אותו ביו"ט וכו' עבר ולקטן או שלקטן א' א' לאכילה ה"ז כשר והקשה הכ"מ דלמה לא כתב והוא דאית לי' הושענא אחריתא יע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דהנה הא דממעטין ההדס כשענביו מרובות הוא באמת מצד עצמותו אינו מלאכה כלל רק מצד הכוונה שרוצה לתקן את ההדס והוא דומה