בית היוצר חלק א נז

דהכא סותר למה דמסקי' דבשום מקום אין עשה דול"ת שי"ב כרת משמע אפי' בהכשר מצוה ע"כ ונלפע"ד דגם רש"י ז"ל מודה לפי המסקנא דבשום מקום אין עדול"ת שיב"כ דהא כל השקלא וטריא דרצה להוכיח דאתא הנהו קראי לאשמעי' דבעלמא עדול"ת שיב"כ הוא כדי ליישב הא דאצטריך עלי' למיסר לייבם אחות אשה: אמנם במאי דמוקי לה בהכשר מצוה בזה לא מיושב הא דאצטריך עלי' א"כ יותר מסתבר דקראי אתי לגופא מדנימא דאתי לדיוקא דהכשר מצוה עדול"ת שיב"כ ומנ"ל להקל כיון דליכא שום מכריח וע"כ מסקי' בגמ' דקרא דמקדש אתא להזהיר שיתיירא ממי שהזהיר על המקדש וקרא דכאו"א דאעפ"י שהוקש כבודם וכו' כמו דמסקי' בפ' א"מ ול"ק קו' התוס' על רש"י ז"ל דאין כוונת רשיז"ל לפי האמת דקרא אתי לדיוקא דמהיכא תיתי דהא אצטריך לגופא והא דדחיק רשיז"ל לאוקי בשו"ב הוא מכח קו' התוס' דה"א נגמר מהכא דלא דחי ותימא מנ"ל לתנא לאוקמי קרא בשו"ב כו' מקמא בלאו דמחמר כו' וי"ל דדייק תנא מדלא אשמעי' קרא בשאר דברים דליכא אלא לאו גרידא דלא הוי אתי למיטעי עכ"ל. וא"כ לפי המסקנא נמי קשה הך דיוקא אמאי לא אשמעי' קרא בלאו דהטמא ול"ת וכמ"ש באמת הב"י ז"ל אע"כ דקרא אתי לאשמעי' בתוס' שבת וממילא נוכל לאוקמי קרא בכל אופני חילול שבת אפי' שו"ב ורש"י ז"ל מגיד מראשית אחרית וא"ש בעזה"י וקוב"ה חדי בפלפולא: הנה ישמח לב טהור כ"ק אאמ"ו הגנ"י שאחר שכתבתי כל הנ"ל יגעתי ומצאתי שכיוון בתי' הב' שכתב מארי דשמעתין ה"ה הרב החיד"א ז"ל בספרו הקדוש דבש לפי מערכת א' אות ל"ט וז"ל א"נ אפשר דמלאכה זו צריך לה אביו והו"א דאתי עשה דכיבוד או"א ודחי אי' שבת ואביו אינו רשע דסבר דרחמנא שרי' לכבוד או"א קמ"ל וכו' יע"ש. והנה הי' לי עוד לדבר מה שצריך לי הסבר בדברי תוה"ק אך כבר הגיע עש"ק ועת לקצר ע"כ יהי' כה שביתות קולמסי ואקו' להשיבני בתשובה מאהבה במהרה ולא יפסוק הדיבור של חיבה. א"ד עבדי ובנו ותלמידו המתאבק בעפר רגליו הקדושים ושותה בצמא את דברי' הקדושים: הק' משה שמעון ראטה. סי' י"ז בסוגי' דדבר שאין מתכוין במס' יומא דף ל"ד ע"ב ובשבת ד' מ"א הרמב"ם ז"ל פסק בה' עבודת יוה"כ פ"ב הלכה ד' וז"ל הי' כה"ג זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש או מערבין מים חמין במי מקו' עד שתפיג צינתן עכ"ל הטהור יע"ש ותמה הלח"מ עליו דמדקתני אין שבות במקדש נראה דגורס כגי' התוס' ז"ל ולפי' התוס' לר"י דשא"מ אסור מדרבנן ולר"ש מותר גמור וכיון דרבינו ז"ל פוסק כר"ש בפ"א מה' שבת דדשא"מ מותר א"כ ה"כ ליכא איסורא כלל ולא שבות. א"כ למה כתב אין שבות במקדש והא הוי היתר גמור יע"ש. והנה מדברי הה"מ בפ"ב מה' שבת משמע דרוצה לתרץ דהרמב"ם פסק דצירוף לא הוי אלא איסור דרבנן ולזה מתיר ביוה"כ לחמם המקו' בליבון עששיות ש"ב אפי' כשמכוין לצרף ומטעם דאין שבות במקדש. והלח"מ הקשה ע"ז דלפ"ז למה תלי' אביי הדבר באינו מתכוין ואמר דשא"מ מותר אפי' במתכוין נמי ליכא אלא איסור דרבנן ואין שבות במקדש יע"ש שהניחו בצ"ע והי' נלע"ד דאתי לאשמעי' דאפי' בצירוף דאינו אסור אלא מדרבנן אעפ"כ אפי' באינו מתכוין אין מותר אלא במקדש משום דאין שבות במקדש כי היכא דנידוק מינה דחוץ למקדש דשא"מ אסור אפי' באיסור דרבנן משא"כ הרמב"ם ז"ל דהוא פסק דדשא"מ מותר אפי' באי' דאו' לא איצטריך לאשמעי' זאת ולזה שפיר נקנו דאפי' במתכוין מותר בצירוף משום אין שבות במקדש. אמנם גם ע"ז קשה דהא הסוגיות סותרת בזה דמסוגי' דיומא מוכח לפי הגירסא שלהם דצירוף דרבנן ובסוגי' דשבת גבי מיחם שפינהו נראה דצירוף דאורייתא יע"ש שהוא צ"ע כמו שהקשה ג"כ התוס' בשבת הסוגיות אהדדי לשי' רש"י ז"ל: ונלע"ד מקודם ליישב הסוגי' דלא ליסתרו אהדדי דהנה בכתובות ד' ה' פירש"י ז"ל בד"ה ואת"ל הלכה כר"י וכו' יש למצוא צד איסור אם בדשא"מ ס"ל כר"י ובמקלקל בחבורה ס"ל כר"ש והקשה עליו הפ"י ז"ל דבפ' האורג ד' ק"ו פירש"י ז"ל דפלוגתא דר"י ור"ש במקלקל בחבורה לא מצינו מבואר אלא דתלי' פלוגתא במלאכה שאצל"ג ובכמה דוכתי בשבת מבואר דמאן דמתיר במשאצל"ג כ"ש דמתיר בדשא"מ וא"כ לפי"ז האיך כתב רש"י ז"ל כאן דא"ל דיש צד איסור אם בדשא"מ סבר כר"י ובמקלקל כר"ש דזה א"א דהא בהא תלי' דמאן דמחייב בדשא"מ כ"ש דמחייב במשאצל"ג א"ב ממילא עכצ"ל דסבר מקלקל בחבורה פטור כנ"ל יע"ש שהאריך ומסיק דליכא למימר דמ"ש רש"י ז"ל דיש למצוא צד איסור דבדשא"מ ס"ל כר"י היינו מדרבנן דאא"ל כן דרש"י ז"ל כתב בהדי' ביומא דר"י מחייב בדשא"מ מדאו' יע"ש שנדחק מאד בזה ליישב דהנה בלא זה יש תמו' בדברי רש"י ז"ל דהכא נראה דסובר דלר"י דשא"מ אסור מדאו' אף בשבת כנ"ל ובשבת ד' קכ"א ע"ב פירש"י ז"ל גבי נחש דורסו לפי תומו ח"ל דורכו והולך ואם מת בדריכתו ימות הואיל ולא מתכוין דדשא"מ לר"י מדרבנן ולענין מזיקין לא גזור עכ"ל. אלמא דגם הוא ס"ל דאינו אלא מדרבנן וזה צ"ע. ואח"כ מצאתי בכסף נבחר שעמד בזה יע"ש: ונלע"ד ליישב דברי רש"י ז"ל שלא יהי' סותרת זא"ז. דהנה לפי מה דמסקי התוס' בשבת וביומא דר"י סובר דשא"מ אינו אסור אלא מדרבנן דכיון דאינו מתכוין לא הוי מלאכת מחשבת הקשו ע"ז מפ' ספק אכל דאמר רב אשי כגון שנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות מאליהן ת"ק ס"ל כר"י דאמר דשא"מ אסור ולכך קאמר חייב חטאת. א"כ משמע דדשא"מ אסור לר"י אפי' בשבת מה"ת ותירצו דש"ה דהוי פ"ר יע"ש ומעתה לאביי למאי דהוי ס"ל דאין חילוק בין דשא"מ לפ"ר ע"כ צ"ל לדידי' דסבר אליבא דר"י דדשא"מ אסור מדאו' דאל"ה יקשה קו' התוס' מפ' ספק אכל לדוכתי'. ואחר אמרי זאת מצאתי את שאהבה נפשי שכוונתי תל"י בזה לדברי אדמ"ו הגאה"ק מוהר"ם א"ש זצוק"ל בס' אמרי בינה רק שהביא ממרחק לחמו מפ' המצניע מהא דנחלקו ר"א וחכמים בהמכבד ומרבץ דלר"א מחייב חטאת משום דהוי לדידי' פ"ר כמבואר שם בתוס' א"כ קשה לאביי למאי דהוי ס"ל דאין חילוק בין דשא"מ לפ"ר א"כ מ"ט דר"א דמחייב חטאת וע"כ למאי דס"ד דאביי דאין חילוק לפ"ר לשאר דשא"מ באמת הי' ס"ל דדשא"מ אסור מה"ת יע"ש. והנה ע"כ צריך אני ליישב דבריו הקדושים זצוק"ל דאמאי לא הביא הראי' שכתבתי לעיל שהוא מיני' ובי' מהסוגי' שלפנינו היינו משום דאביי אינו מוכרח שיהי' סובר תירוצים אחרים יע"ש. משא"כ בר' אליעזר הוא מוכרח לפי דברי התוס' דהטעם הוי משום פ"ר כנ"ל ולזה שפיר מוכח מני' דלפי מאי דס"ד דאביי דאין חילוק בין פ"ר לשאר דשא"מ בודאי סובר דדשא"מ מדאו' אסור לר"י כנ"ל: ומעתה כאן ביומא גבי צירוף עששיות דכתבי התוס' ביומא דלא הוי פ"ד ואעפ"כ פריך הגמ' על אביי ממילה בבהרת דהוי פ"ר משום דאכתי לא אסיק אדעתי' שיש חילוק בין פ"ר לשאר דשא"מ דאם אסיק אדעתי' שום חילוק בין פ"ר לשאר דשא"מ דאם אסיק אדעתי' שום חילוק לא הוי צ"ל דבשר ערלתו לא איצטרך רק לר"י א"כ צ"ל לאביי השתא דסובר דשא"מ אסור מדאו' כנ"ל. ולזה שפיר הוכרחת רש"י ז"ל למחוק הגי' דאין שבות במקדש כיון דסבר דשא"מ אסור מדאו' משא"כ לפי המסקנא דקיבל אביי מרבה החילוק בין פ"ר לשאר דברים שא"מ בודאי נוכל שפיר לומר דגם אביי סבר לר"י דשא"מ אינו אסור אלא מדרבנן כמו לדידן. וממילא דברי רש"י ז"ל אינם סותרים אהדדי דדוקא כאן סבר רש"י ז"ל דדשא"ע אסור לר"י מדאו' משום דקאי אליבא דאביי לפי מאי דס"ד לדידי' דאין שום חילוק בין פ"ר לשאר דשא"מ משא"כ לפ"מ דפסקי' דיש חילוק בין פ"ר לדשא"מ בודאי גם רש"י ז"ל סובר דדשא"מ לר"י אינו אסור אלא מדרבנן וא"ש וממילא מיושב קו' הפ"י הנ"ל דנוכל שפיר לומר דכוונת רש"י ז"ל הוי דיש למצוא צד איסור בדשא"מ לר"י היינו מדרבנן כנ"ל משום דלפי האמת גם רש"י ז"ל סובר כן אליבא דר"י דדבר שא"מ אינו אסור אלא מדרבנן וא"ש: אמנם לפי"ז נוכל לומר עוד יותר בכוונת רש"י ז"ל דכאן בחבורה אפי' מדאו' אסור דשא"מ דלפ"מ דמסקי' דלר"י בשאר