בית היוצר חלק א נה

ה' הי' מהגאון המפורסים החיד"א זצוק"ל על הא דמקשי' על הטור דפוסק דאם אביו רשע פטור הבן מכאו"א דא"כ למ"ל הדרש שדחז"ל דמש"ה סמך שבת לכאו"א שאם יאמר לך חלל שבת אל תשמע לו הלא כיון דמצווה לחלל שבת רשע הוא ופטור הבן מכאו"א ותי' ע"ז דאיצטרך היכא דהבן קיבל עליו תוס' שבת מבעו"י גדול והאב עדיין לא קיבל ואז מצווה האב להבן לעשות לו מלאכה שאין האב רשע אעפ"כ לא ישמע לי' עכ"ד החיד"א ז"ל ובזה מפ' הבנ"י זצ"ל ליישב דמשנה פרטה התורה שבת דוקא אע"ג דשייך זה בכל המצות מטעם דכתיב אני ה' דאתה ואביך חייבים בכבודי משום דגבי שבת הוי מציאות שלא יהי' אביו רשע כנ"ל. ולהרמב"ם דפסק דאפי' כשאביו רשע ג"כ מחוייב הבן בכאו"א נשאר הקו' דלמה פרטה שבת דייקא התורה עכ"ד הבנ"י ז"ל וע"ז תמהת מאד דהוא נגד דברי הגמ' ערוכה יבמות דף ה' ע"ב דבעי הגמ' למילף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כדת מהא דתני' יכול יהא כאו"א דוחה שבת ת"ל איש או"א תיראו ואת שבתותי תשמרו כולכם חייבים בכבודי מאי לאו דא"ל שחוט לי בשיל לי וטעמא דכ' רחמנא ואת שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחה ולפי דבריהם ז"ל דקאי אתוספת שבת לא מוכח מידי דתוס' שבת לא הוי רק עשה והוא פליאה נשגבה בעינך כאשר באמת הוא לכאורה תמוה: אך כדי ליישב דבריהם הקדושים הי' נלע"ד בפשיטות ליישב דאפי' בלא תוס' שבת רק בשחוט לי ובשיל לי בשבת גופא ג"כ יש מציאות שלא יהי' אביו רשע כגון שאמר לבנו עוד בערב שבת בעוה"י גדול שישחט ויבשל לו על שבת והבן הי' אז טרוד ואונס ושכח ונזכר כשהי' כבר שבת ואז הי' שפיר הס"ד שידחה עשה דכאו"א הל"ת דחילול שבת כיון דהוא מחוייב בזה בכאו"א דהא אביו אינו רשע במה דמצווה אותו בשעת ההיתר וזאת המצו' מוטל עליו לקיים ושפיר הי' הס"ד דלידחי שבת. ולזה שפיר איצטרך הדרש דאעפ"כ לא ניתן שבת לידחות ושפיר מיושב דברי הצדיקים ז"ל הנ"ל. רק שהם נקטו בדבריהם לשון פשט יותר לענין תוס' שבת דלפי האמת גם זה לא ניתן לדחות כמובן וא"ש: ובדרך חידוד נלע"ד ליישב דלכאורה הקו' מעיקרא ליתא דאי אמרי' דעשה דול"ת אפי' כשיש בה כרת. וא"כ כשאביו מצווה את בנו לחלל שבת לא מקרי כלל רשע עבור זה כיון דבנו לא יעשה בזה שום עבירה במה שיחלל השבת עבור כאו"א דהא העשה דכאו"א דוחה הל"ת אעפ"י שיש בה כרת ולזה שפיר איצטרך הדרש ע"ז דכאן אין העשה דכאו"א דוחה הל"ת כיון שאתה ואביך חייבים בכבודי ושפיר איצטרך הדרש על שבת גופא כפשוטו ולא איצטרך לן למימר דאיירי בתוס' שבת רק דהקו' של החיד"א זללה"ה אעפ"כ שפיר קשה לפי האמת לדברי רבא דסבר דאין עשה דול"ת שבכרת וא"כ לזה בודאי קשה דלמ"ל הדרש דבלא הדרש ג"כ אינו מוטל על הבן לקיים כאו"א כיון דאביו הוא רשע במה שמצווה אותו לחלל שבת כיון דאין עדול"ת שבכרת. ולזה שפיר הוצרך לומר כתירוצם דאיירי לענין תוס' שבת כנ"ל. משא"כ הגמ' דרוצה למילף מכאן דעדל"ת שבכרת שפיר מצי איירי בשבת גופא ולית לן הוכחה דאיירי בתוס' שבת כנ"ל וא"ש: ולעצמי נוכל עוד יותר לומר לפענ"ד דאפי' אם נימא דעדול"ת שבכרת שפיר איצטרך להשמיענו הדרש הזה גבי שבת משום דהו"א דכיון דזה הדרש דאתה ואביך חייבים בכבודי דהיינו טעמא דמשום זה דגם אביך חייב בכבודי ואעפ"כ הוא מצווה לך לעבור על דברי ולזה נקרא רשע ואין אתה מצווה לכבדו ולשמוע דבריו משא"כ גבי תוס' שבת עדיין הי' ההו"א לומר דכשאביו לא קיבל עליו שבת דאז ל"ש לומר דאביך חייב בכבודי ג"כ וממילא לא נקרא רשע ואזי אתה מצווה לכבדו ולשמוע דבריו ולזה שפיר איצטרך הדרש דגם בכה"ג לא תשמע לו לעבור על דברי: ועפ"ז הי' נלע"ד ליישב גם דברי הרמב"ם ז"ל דפסק דאפי' כשאביו רשע ג"כ חייב הבן לכבדו. וא"כ הדרה קו' לדוכתי' כמבואר בבנ"י. דהנה הסמ"ג והטור ביו"ד סי' ר"מ הקשו על הרמב"ם ז"ל ממאי דפריך בש"ס בב"ק דף צ"ד והני משום כבוד אביהם מי מחייבי ומסיק דעשה תשובה דמשמע בל"ז אינו מחוייב לכבדו ותי' דקיימ"ל דהאומר הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק דמקודשת שמא הרהר בתשובה מש"ה מחוייב לכבדו אפי' רשע שמא הרהר בתשובה משא"כ לענין רבית דאם איתא דהרהר בתשובה הו"ל להחזיר והיינו דפריך מי מחייבי עכ"ל: והנה הברכ"י גמגם בזה התירץ כמה גמגומים הא' דאדם רשע הוא בחזקתו ומאן מירמי לי' מחזקתו ולא שבקינן חזקה משום ספיקא דשמא הרהר בתשובה. וגם קידושין שאני שאמר ע"מ שאני צדיק דמשמע מדבריו שעושה תשובה ע"ש. והב' דלפ"ד הרמב"ם ז"ל דהא דמחמירין בספיקא דאו' אינו אלא מדבריהם ומרהיטא דלישנא דהרמב"ם משמע דחייב מדאו' דאי לא הי"ל לפרש ע"ש. ולפענ"ד נראה דכל זה אינו דחוי' כלל דהאי ספיקא דשמא הרהר בתשובה הוי כעין רוב כדאמרי' רשעים מלאים חרטות. ולזה בודאי איכא רובא דמהרהרים בתשובה ולזה שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דחייב לכבדו מדאו' כיון דאיכא רובא ושפיר מוציאין אותו מחזקת רשע דרובא וחזקה רובא עדיף וא"ש: ולפ"ז עוד יותר מיושב דברי הרמב"ם מהא דריבית דשם שפיר לא סמכינן אהא להוציא ממון משום דאין הולכין בממון אחר הרוב ולזה שפיר פריך שם הגמ' דהבנים אינם מחוייב להחזיר הרבית משום כבוד אביהם דדלמא התם רק כשיודעין בודאי דעשה תשובה וא"ש: ועוד הי' נלע"ד לחלק דשפיר כתב הרמב"ם ז"ל דמחוייב לכבדו משום דאיכא תרי ספיקא חדא שמא הרהר בתשובה. ועוד שאפי' אם עדיין לא עשה ולא הרהר בתשובה דלמא יעשה עוד תשובה ומבואר בהרמב"ם ז"ל בהל' תשובה דהתשובה מכפרת על כל העבירות אפי' רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו וכו' ובפרט אם יעשה תשובה מאהבה יהי' כל הזדונות כזכיות. ולזה יהי' נחשב למצוה להבן מה שקיים כיבוד אב וזה ידוע דברי הרשב"א ז"ל דתרי ספיקא הוי כרוב. ולזה מה"ט שפיר מחוייב לכבדו מחמת הנהו תרי ספיקי הנ"ל משא"כ גבי רבית כבר מת האב וא"כ אין כאן רק חד ספיקא דדילמא הרהר בתשובה. והאי ספיקא דדלמא יעשה תשובה כבר אזדא לה ומחמת האי ספיקא לחוד דדלמא הרהר בתשובה לא נוכל לחייבו לכבדו כקו' הברכ"י הנ"ל. ולזה שפיר פריך שם הגמ' דמי מחייב לכבדו כנ"ל וא"ש. ומעתה כאן בענינינו כשאביו מצו' לחלל שבת בודאי ידעי' שאינו מהרהר בתשו' עכשיו דהא עומד במרדו ומצו' לו לחלל שבת וגם אם יעשה תשובה אח"ז ג"כ לא יהי' נחשב זה לבן מצוה במה ששמע לו לחלל שבת ולזה בודאי כאן גם הרמב"ם ז"ל מודה דאינו מחוייב לכבדו ולשמוע לו לחלל שבת כיון שאביו רשע כנ"ל. ואמאי איצטריך הדרש הנ"ל. אע"כ צ"ל גם לדברי הרמב"ם ז"ל דהדרש איצטריך לענין תוס' שבת. כמו דמסקי' לעיל אליבא דהטור ז"ל ושפיר מיושב בהדרש דפרטה התורה דוקא שבת גם לדברי הרמב"ם ז"ל וא"ש: והנה עד הנה טרחתי ליישב דבריהם ז"ל שלא יהי' נגד הגמ' ערוכה כנ"ל. אמנם ישוב על הקו' מבואר בהגמיי' בה' ממרים פ"ו ה' י"ב. ח"ל פ"ק דיבמות אי' יכול א"ל אביו הטמא או שא"ל אל תחזור וכו' מכאן למדנו שבדיבור אין נחשב רשע דדברי הרב ודברי התלמוד דמ"ש. שאם הי' נחשב רשע בדיבור הטמא פשיטא שלא ישמע לו ולא הי' צריך פסוק לזה ולא מצינו עונש בדיבור אלא למסית בלבד ס"ה נוכ"ל ע"ש. אם לא שנאמר שדברי ההגמ"יי לא שייך גבי שבת דחמור דגם הדיבור ג"כ נאסר כמו שדרשו על ודבר דבר שלא יהי' דיבורך של שבת כדיבורך של חול. ולזה בשבת אפי' בדיבור כזה ג"כ נחשב לרשע. וקצת ראי' לזה מדברי ההג"מ שאינו מביא הא דא"ל אביו שיחלל שבת רק שא"ל הטמא או שא"ל אל תחזור דמשמע מיני' דדוקא באלו אינו נחשב בדיבור רשע. משא"כ גבי שבת ולזה שפיר הוצרך הרב החיד"א ז"ל ליישב דאיירי בתוס' שבת כנ"ל. והגמ"יי רוצה ליישב אפי' לענין הטמא ואל תחזור דלא שייך תירוץ החיד"א ולזה מיישב משום דשם לא נחשב רשע בדיבור. אבל לענין שבת שפיר נוכל לומר דנחשב רשע בדיבור כנ"ל. ואע"ג דמסיים ההגמ"יי דלא מצינו עונש בדיבור אלא למסית בלבד היינו חוץ משבת: ואפי' אם נימא דגם בשבת אין עונש בדיבור מ"מ רשע בודאי מקרי לענין דאינו מחוייב לכבדו ולשמוע לו. אמנם עיקר דברי ההג"מ הוא לכאו' איננו מובן במאי דקאמר שבדיבור לא נחשב לרשע דדברי הרב ודה"ת דמ"ש. הלא בכאן ל"ש זה כיון דהוא סבר שמחוייב לשמוע לו מחמת כיבוד אב. אם לא שנימא דטועמי'