בית היוצר חלק א נד

התורה כנ"ל דהא מן הידוע שאדם המבזה הבזיון יותר גדול לפי רוב הרואים כמו שאחז"ל המלבין פני חבירו ברבים דמשמע דדוקא משום דברבים הי' הבזיון וכמו כן מצינו בפירש"י נ"ל בפ' חוקת עה"פ יען לא האמנתם בי והלא הצאן ובקר ישחט להם קשה מזו אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב וכאן שבמעמד כל ישראל לא חסך עליו הכתוב מפני קידוש השם וכמו כן אי' בפ' תצא עה"פ לא תלין נבלתו על העץ כו' כי קללת אלקים תלוי כו' ופירש"י ז"ל זלזולו של מלך הוא שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו וכו' כל הרואה אותו אומר המלך תלוי עכ"ל משמע נמי דהכל תלוי בהרואה וכן אי' ביו"ד סי' קנ"ד דכל עבירות שבתורה חוץ מעכו"ם וג"ע וש"ד אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג אם הוא בצינעה יעבור ואל יהרג הרי דאין חילול השם כ"כ אם הוא בצינעה ומעתה כמו כן גבי בזיון התורה דאם לא הי' רואה שום אדם את הבזיון בודאי לא הי' נקרא בזיון כ"כ רק כיון דאיכא רואים הוא העיקר הבזיון ולפי רוב הרואים יגדל הבזיון יותר ולפי"ז כל מי שרואה את הבזיון הוא הגורם לבזיון ולזה כל מי שרואה בזיון התורה החיוב עליו להתענות כיון שהוא גרם שיגדל הבזיון במה שהוא רואה את הבזיון. וזהו ג"כ הטעם במה דקאמר כל הרואה תפילין וס"ת שנשרף דהיינו כיון שהוא ראה גרם שיגדל הבזיון בראותו אותו ושפיר מביא המשפטי שמואל ראי' מזה דכ"כ גבי ס"ת שנפל לארץ שצריך כל הרואה כנ"ל ומכש"כ שהבזיון עוד יגדל יותר כשמבזים את החתן ביום חופתו תחת החופה. אבל מ"ש מעלתו דהוי כשפך לעבד קיתון על פניו לזה אינו דומה דבשלמא גבי גשמים בסוכה שמבטלו מן המצוה שפיר הוי כן אבל כאן דלא נתבטל מן המצות לא שייך לומר כן גם הבזיון לא הי' כ"כ גדול מחמת שלא נפל רק על המדריגה כמו שהביא בשם ספר ישן נושן עהד"ט וגם בל"ז אפשר שנשאו בזירוז ולא ראו אותו הרבה בנ"א שהי' מוטל על המדריגה וע"כ לדעתי אין לזוז מפסק רבותי הקדושים הנ"ל דראוי להתענות בה"ב וכמו שמבואר בדברי חיים דמי שאינו בריא יכול לפדות את התענית לפי נדבת לבו ולפי ערכו ויעשו איזה מצוה מהממון אשר לצורך מצוה זו מוכרין ס"ת כגון להשיא אשה יתומה או להספקת לומדי תורה ובודאי דבריו דברי אלקים חיים. רק לדעתי יותר ראוי להחמיר על בעל הוצאה ועוד יותר למי שהניח את הספר בארון הקודש מקודם שיראה לתקן שלא יהי' בכלל ארור אשר לא יקים כדברי הירושלמי הנ"ל שמביא אדמ"ו הקדוש בתשו' אמרי א"ש רק יהי' בכלל ברוך ויקויים בכם ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך כאות נפשכם הטוב ונפש אוה"נ. הק' יואל צבי ראטה. סימן טו שנית על ענין הנ"ל כתביכם הגיעני כו' ועל מ"ש מע"ה לא הי' לי פנאי ע"ע להשיב מחמת טרדותי המרובים ובפרט שהי' לי להשיב הלכה למעשה ומע"ה כבר עשו המעשה הצריך ויישר כחכם ויהי' לרצון לפני אב הרחמן תשובתכם ויקובל תפילתכם ויבא עליכם ברכה. ומה שהערה מע"ה על תשו' מרן הקדוש בדברי חיים בח"א יו"ד תשו' נ"ט שגזר להתענות בה"ב והוא ז"ל בעצמו כתב בח"ב בהשמטות סי' א' שנשרפו ד' ס"ת ר"ל וצוה להתענות רק תענית א' והגם שלפי ראות עיני הוא חמור יותר מס"ת שנפל כדמשמע מגמ' דהרואה ס"ת שנשרף צריך לקרוע וגם שם גרמו לזה כמו שכתב שם, האמת היא כמו שכ' דלפי דברי שכתבתי שהבזיון תלוי ברואים וע"כ אותן שראו שריפות התורה ר"ל או בזיון הנפילה בודאי היה חמור יען שהבזיון נעשה לעין כל משא"כ בהשמטות שלא ראו בזיון השריפה רק את האפר ואפשר שלא הי' ניכר בהעפר שהיא משריפת הקודש ולזה הי' די להם בתענית חמור יום א' לתשובה להם ע"ש שגרמו את המעשה הרע ר"ל וזה ראי' גמורה לדברי: אמנם בלא זה ג"כ נוכל לחלק דדוקא התם יען שהיא חמור מאד לא החמיר עליהם כ"כ דבדבר חמור כזה בודאי לא אתי לזלזולי בי' כמו שמבואר בגמ' בריש ביצה דלא החמירו במוקצה בשבת ולזה כאן גבי נפילה יען שהוא קל ויש חשש דאתי לזלולי בי' ולזה חמור בו יותר ולזה בנידון שלכם שנפל על השליבה דעוד יותר קיל בודאי ראוי להחמיר יותר כי היכא דלא אתי לזלזולי בי': ועוד נראה לחלק דמילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן ולזה התם דהוי מילתא דלא שכיח וגם לפי הנ"ל שלא הי' הבזיון לעין כל ולזה מחמת הבזיון לחוד לא גזור עליהם רק מחמת מעשה הרע שגרמו לזה החמיר עליהם עבור התשובה שיתענו כלם איש לא נעדר ואפי' בפדיון לא מהני התם וחוץ מזה גזר עליהם שיתנו כל אחד מעות לצדקה לפ"נ משא"כ כאן שהגזירה היא מחמת הבזיון והוא מלתא דשכיח ולזה גזר בה"ב וכדי לפרסם הדבר שיהי' העולם נזהרים שלא יבוא לידי בזיון הספר ולא החמיר כ"כ בהתענית והתיר לפדות א"ע מי שאינו בריא כיון שעיקר הדבר שהיא מלתא דשכיח וצריך לפרסם הדבר ולזה הוצרך דוקא בה"ב בלא חומרא הנ"ל כדי לפרסם הדבר כנ"ל ולזה לא נוכל לחלק שהדבר קיל מחמת שהי' על השליבה או מחמת שהי' עוסק במצוה מ"מ כיון שהי' בדרך בזיון צריך לפרסם שצריך לזהר שלא יבוא לידי בזיון: אמנם בלא זה ג"כ צריך להבין דברי מרן הקדוש זצוק"ל כי מצאתי בד"ח ח"ב בסי' ל"ג שכ' בנידון הס"ת שנגנב ומצאו מוטל בבזיון שאין שום חטא לשום אדם ובפרט כי לפי הנראה אשר לא הי' בזיון כ"כ ואלה האנשים המוצאים אותה למה יהי' חייבים רק על הגבאי שפשע ולא סגר עליו מוטל להתענות איזה ימים או לפדות א"ע בממון עכ"ל וא"כ נראה מדבריו ז"ל דאפי' האנשים שראו בבזיון אינם חייבים להתענות אם לא שנימא שחשש דאם יחמיר על המוצאים לא ידועוהו המוצאים בשאר זימני ולזה לא החמיר עליהם: אמנם יותר הוא מסתברא משום דהוא מלתא דלא שכיח לא גזר עליהם כנ"ל. וגם שלא הי' הם שום סיבה לזה וגם שלא הי' כ"כ בזיון ולזה לא החמיר עליהם רק לגבאי כיון שהוא הי' חייב בדבר ועוד יותר נוכל לומר דאע"ג דבמה שראו המוצאים הי' בזיון עכ"ז אם לא הי' מוצאים אותו הי' עוד יותר בזיון וא"כ הם הי' הגורמים שלא יהי' יותר בזיון וע"כ שפיר דלא החמיר עליהם כלל וא"ש: ומה שרוצה להביא ראי' להקל מלשון הרמב"ם הלכות תפילה פ' ה' הל' ה' שכתב לא יאחוז אדם ס"ת ותפילין בזרועו אבל מתפלל הוא ולולב בידו מפני שהוא מצות היום. וגם כאן הס"ת הנ"ל הי' מוכן למצות היום לקרות מפטיר איננו יודע שום ראי' כלל מזה כי אין הנידון דומה לראי' כלל דהתם ה"ט כדפי' רש"י ז"ל בד' מ"א ע"ב דבלולב נטילתה ולקיחתה מצוה הוא ומתוך שחביבה מצוה עליו אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד עכ"ל, וכן מבואר בכ"מ בשם הר"ן יע"ש. אבל היכא שבא לידי בזיון בודאי אין ראי' משם כלל לחלק אם הי' בשעה שעוסק במצות א"ל. הלא במעשה שהי' השאלה לפני אדומ"ו הגה"ק באהמ"ח תשו' אמרי א"ש זצ"ל הי' בשעת קריאת התורה ולא נפל רק צד א' מהס"ת ואעפ"כ השיב שצריך להתענות בה"ב ולא הביא שום רמיזה להקל מחמת שהי' בשעה שעוסק בהמצו': ומה שהניחו ט"ו זהו' להגיה את הספרים איננו יודע אם אתם יוצאים בזה יען שבלא זה ג"כ החיוב עליכם להגיה כיון שמצאתם טעותים בהספרים וממילא היא חובה להגי' וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. ויהי' איך שיהי' יהי' נועם ד' עליכם ועל מעשיכם כאונ"ה ונפש אוה"נ: ה"ק יואל צבי ראטה חופ"ק הנ"ל. סימן ט"ז בעזה"י יום ב' ויגש שנת תרל"ז לפ"ק בימים האלו ימי חנוכה יאיר ה' שפע ברבה לכבוד אהובי בני חביבי ה"ה הרב המופלא ומופלג בתורה וביראה הרוממות החריף ובקי כקש"ת מו"ה משה שמעון ני' עכב"ב ויזרח לנצח: כתבך היקר הגיעני וכו' והנה בענין מה דקשי' לך טובא על מה שהביא הבני יששכר במאמרי השבתות מאמר ב' אות