בית היוצר חלק א נא

סימן י"א בע"ה ד' פקודי תרמ"ט לפ"ק חוסט יצ"ו שפעת חיים וברכה ושלום לכבוד אהובי ידידי הרבני המופלג בתורה וביראה כש"ת מו"ה אברהם פאללאק ני': מכתבו היקר הגיעני בשאלה הלכה למעשה שנסע לדירה למז"ט ובחצר דרים ב' ערלים וגם ישראל א' אשר בעו"ה הוא מחלל שבת בפרהסיא ובש"ע סי' שפ"ה סעי' ג' אי' בפי' שישראל מומר לעכו"ם או לחלל שבת בפרהסיא אפי' אינו באיסור דאו' אלא אפי' באיסור דרבנן הרי הוא כעכו"ם ואינו מבטל רשות וממילא מותר להוציא בחצר הנ"ל בשבת וגם עירובי חצרות אינו יכול לעשות עמי כיון שהוא אינו מודה בעירוב והנ"ל מעלה עשן בשוק ברחוב העיר וברחוב בהכנ"ס וישראלים יוצאים ונכנסים שם ולא רק פ"א אלא הרבה פעמים שזה בודאי נקרא מחלל שבת בפרהסי' באי' דאורייתא עכ"ל: הן אמת שענין פרהסי' הוא דבר שנודע לרבים אפי' אינו עושה בפניהם כ"כ הפוסקים ביו"ד סי' ב' ע"ש ובפמ"ג וכן הוא מבואר בפירוש בחת"ס ח"ו סי' פ"ג יע"ש. אמנם בא"ר כתב וז"ל בש"ס במס' עירובין ד' ס"ט מבואר דאף שעושה בפרהסי' לפני כל אדם רק שמכסה עצמו לפני הנשיא בצנעה קרי' לי' כ"כ בת"ח עכ"ל בסי' שפ"ה ס"ק ג' יע"ש. וא"כ לפי"ז אם יהי' הנ"ל מכסה א"ע לפני הנשיא אזי שפיר יוכל לבטל רשות. ואם נימא שגם לפני הנשיא לא הי' מכסה א"ע בודאי אינו יוכל לבטל רשות. ועכ"ז אינינו מותר להוציא בחצר מכח הספק דדלמא הי' מכסה מפני הנשיא. ואפי' במומר בפרהסי' גמור דהיינו כשבודאי אינו מכסה אפי' לפני הנשיא מ"מ אינו מוכח שיהי' מותר להוציא בחצר שיהי' נחשב כעכו"ם גמור כמבואר בחת"ס בחאה"ע ח"א סי' צ"ג ובמהרמשי"ק חאו"ח בסי' רפ"א דהא דאי מומר דינו לגמרי כגוי או לא פליגו בזה הראשונים. ובחת"ס ביאר שם הפלוגתא של הראשונים לענין אם מומר זוקק את יבמתו לחלוץ ואם פוסל ביאתו לאשתו אם נתאלמנה לכהונה כביאת גוי וגם לענין שחיטה דעת הש"ג דהא דאמרי' דשחיטתו אסורה הוא רק מדרבנן. וזה דעת הב"ח בסי' ב' המובא בש"כ ס"ק י"ב. וזה כדעת סה"ת המובא בשמ"ק בב"מ דף ע"א לענין רבית דמומר כיון דבידו לשוב על עוונותיו ואם ישיב כל עוונותיו לא תזכרנה עוד אינו כגוי גמור והוי כעין ספק וכו' יע"ש בחת"ס ובמר"ם שיק שמאריכין בענין זה: ומעתה גם כאן בנ"ד תלי' בזה להתיר בחצר שיה' נחשב כגוי גמור וכיון דרוב השיטות סברו דלא נחשב כגוי גמור כמבואר בחת"ס הנ"ל בודאי אין להתיר. ומ"ש בש"ע או"ח סי' שפ"ה שהוא נחשב כעכו"ם. זהו דווקא לחומרא שאין מבטל רשות וזהו מוכח מדברי הש"ע דמסיק דאם הוא עושה בצינעה הוא כישראל ומבטל רשות דמשמע מיני' דגם ברישא דקאמר דהרי הוא כעכו"ם הוא נמי דווקא רק לענין זה הוי כעכו"ם שאינו מבטל רשות אבל לא לענין שיהי' מותר להוציא בחצר: ועוד יותר נלענ"ד דכאן לענין עירוב כ"ע מודה דלא הוי מומר כגוי גמור דנימא דכמו דגבי גוי נחשב דירתו כדירת בהמה ולזה אינו אוסר כשהוא דר בחצר עם ישראל. אבל גבי מומר בוודאי לא נחשב דירתו כדירת בהמה ובודאי הוא אוסר כשהוא דר עם ישראל בחצר א' וכן הוא מבואר בפירוש בישועות יעקב סי' שפ"ה דצדוק ומומר דירתם חשובה ורק בכותים עשו כגוים גמורים ולא נחשב דירתם רק כדירת בהמה. אבל לא בצדוק ומומר יע"ש. ובפרט לפי דברי השמ"ק הנ"ל לענין רבית כיון דבידו לשוב על עוונותיו ואם ישיב על עוונותיו לא יזכרנו עוד אינו כגוי גמור כנ"ל ולזה בוודאי אינו נחשב דירתו כדירת בהמה. וזהו נלענ"ד טעמי' דא"ר בשם הת"ח שהבאתי לעיל דאם הוא מכסה לפני הנשיא נחשב בצינעה. ויוכל לבטל רשות. היינו משום דאז נראה בודאי שעוד יש בו ניצוץ ישראל ובידו לשוב אל עוונותיו. ולא נחשב כגוי גמור ולזה יוכל לבטל רשות: ועוד יותר נלענ"ד טעם דא"ר בשם הת"ח הנ"ל דזה תלוי דאם הוא מומר רק למלאות תאוותו הגם שעכ"ז אם הוא עושה בפרהסי' הוי כמומר לכה"ת מ"מ איננו נחשב עבור זה לגוי גמור אבל כשהוא עושה להכעיס אזי בודאי הסברא נותנת שהוא כגוי גמור ואפשר עוד גרוע מיני'. ולזה כשהוא מכסה לפני הנשיא אזי מבורר שהוא אינו עושה להכעיס ולזה לעניו עירוב שפיר נחשב כבצינעה ומבטל רשות משא"כ אם הוא איננו מכסה לפני הנשיא וא"כ מבורר שהוא עושה להכעיס. ולזה בודאי הוא כגוי גמור ואינו מבטל רשות כמבואר הטעם דישראל מבטל רשות אע"ג דלא הוי אלא אמירה לחוד משום דודאי מבטלו בכל לבו כדי להנצל מאיסור טילטול בשבת. אבל לגבי גוי דלא שייך זה ולפיכך אינו מבטל רשות. ולזה גבי מומר להכעיס דבודאי אינו מבטל בכל לבו ולזה איננו מבטל רשות. משא"כ במומר דאינו להכעיס נוכל לומר בדבר קל שיוכל להנצל מאיסור שבת בודאי מבטלו בכל לבו. ולזה היכא דהוא מכסה לפני הנשיא דמוכח דאינו עושה להכעיס. אזי מבטל רשות כנ"ל. ומעתה בנ"ד הוא דבר ספק גדול. וע"כ אין תקנה אלא להשכיר ממנו רשות. הגם דעל להשכיר איכא ג"כ לחקור אם מועיל אשר כעת אין לי פנאי להאריך בזה עכ"ז לפי כל הנ"ל נוכל להקל בזה. דברי אוה"נ: ה"ק יואל צבי ראטה. סי' י"ב שפעת חיים וברכה לאהובי תלמידי י"נ הרבני המופלא ומופלג בתורה וביראה טהורה חריף ובקי כש"ת מו"ה שאול פריעד ני' מנאצאנוויטש יע"א כתבך היקר הגיעני וכו' ע"ד שאלתך דעל מה סמכו העולם להתיר לחלוב פרה בשבת ע"י עכו"ם כשידוע לנו שאין להפרה רק מעט חלב וכן כשיש לה וולד שיכול להניק החלב דליכא גבה צער בע"ח וכבר ראית שורש הדברים בדברי המחבר באו"ח סי' ש"ה סעי' כ' וז"ל מותר לומר לעכו"ם לחלוב בהמתו בשבת משום צער בע"ח שהחלב מצערה וכו' ושם נאמר סתמא ואין מחלק כלל דאם הוא באופן שאין החלב מצערה יהי' אסור לומר לעכו"ם לחלוב הפרה ובפרט לפ"ד הב"ח דבשפחות הנשכרות לשנה דבודאי נראה דאין לחלק והגם שמלשון המחבר שכתב שהחלב מצערה משמע לכאו' דדוקא כשהחלב מצערה אבל כשהחלב אינה מצערה אסור. אמנם דבר גדול כזה לאפרושי מאיסורא הי' לו לפרש ולא לסמוך על הדיוק מההיתר. אמנם אתה מביא דברי המג"א בסי' רמ"ו ס"ק ז' שהקשה על הרמ"ע ופי' דבריו המחהש"ק דהרמ"ע נשאל בבהמות ישראל וחלב שלה מחצה לישראל ומחצה לארוס גוי מהו להניח לחלוב בשבת. תשובה החולב מפרק לפיכך אם התנו בעלים עם הארוס שיתחייב באחריות כל השבת או אם הפקירה מותר ואם לאו אסור עכ"ל הרמ"ע. והמג"א הקשה עליו הא בסי' ש"ה סעי' כ' מבואר דמותר לומר לעכו"ם לחלוב פרת ישראל ואין חולק בדבר והא"ר תירץ דהרמ"ע מיירי בענין שידעי' שאין החלב מצערה ואז אוסר הרמ"ע עכ"ל המחה"ש. ואתה כותב ראי' לדבר דהא החלב של הפרה הזאת שנשאל עלי' הרמ"ע הי' חצי' לעכו"ם ואם יחלוב העכו"ם חלקו תו לא יהי' צעב"ח וע"כ הא דנשאל רמ"ע היינו אם רשאי לחלוב כולה אבל מחצית העכו"ם פשיטא דשרי ועכ"ז השיב דאסור כיון דהעכו"ם יחלוב חלקו תו ליכא צעב"ח עכ"ל וזה דבר נכון: ומה שאתה רוצה לדחות משום דאף חלק העכו"ם אסור לחלוב משום שעושה מלאכה בבהמת ישראל כמבואר בסי' רמ"ו סעי' ג' דגם להשכיר בהמתו לעכו"ם לעשות בה מלאכה אסור. אמנם כבר השיב ע"ז בשאילת יעב"ץ בח"ב סי' ע"ז דמאי איכפת לן אם המלאכה נעשה בגופו של בהמה כיון שבהמה אינה עושה שום דבר ולא מסייע במאומה רק הגוי לבדו עושה המלאכה וגם מדחה שם דברי הרמ"ע לגמרי ומתיר בפשיטות לעולם ובפרט דבהא דהמצניע אליבא דר"י איתמר דאית לי' דישה שלא בגידולי קרקע עי' בתוס' שבת ד' ע"ג ע"ב בד"ה מפרק ובתוס' דצ"ה בד"ה החולב ואנן קיי"ל כר"ש והשע"ת מביאו וגם מביא דברי המח"ב דמעמיד דברי הרמ"ע ועכ"ז מסיק דהמקיל לא הפסיד יע"ש ועכ"ז הוא לכאו' מסתבר כדברי הא"ר דאין להתיר אלא במקום שיש צעב"ח אבל לא במקום שאין צעב"ח: אמנם נלע"ד כיון דאינו מבואר בפירוש בש"ע דהיכא דל"ה צעב"ח דהוא אסור דנוכל לומר דבאמת לא אסור אפי' היכא