בית היוצר חלק א מח

משמע אחר שכתב בשם הרא"ש דבמדינתינו נתפרסם שרגילין להשכיר מרחץ מותר להשכירו הלכך מותר בהבלעה והוא תמוה מאי הלכך דהא בי' קאי ומיני' מיירי ולא הו"ל למימר אלא ובלבד שלא ישכירנו יום יום ויקח שכר שבת וכו' אע"כ דהטור בא לחדש בהאי הלכך דאפי' בקבלנות מותר יע"ש: ונלפע"ד לפרש כוונת הטור דקאמר בשם הרא"ש ז"ל דנתפרסם הדבר בכל גבולינו שכל מי שיש לו מרחץ או תנור שוכר פועלים לעשות לו מלאכה בהם וכו' אלא משכירו לאחר לשנה וכו' דהיינו שאינו שוכר לו פועלים שכירי יום רק הוא משכירו לשנה ולזה איכא כאן תרתי לטיבותא חדא שאינו שוכר כלל שכירי יום וגם דרכו להשכירו לשנה ומעתה כיון שאינו שוכר כלל שכירי יום בודאי קבלנות מותר דאין לחוש שיהי' חשודי משום שכירי יום וגם אינו נקראת על שמו כיון שדרכו להשכירו ולפי"ז בנידן דידן יש להסתפק אם זה מקרי דר בין הגוים דניחוש להאורחים או לא: ולפענ"ד נראה ליישב כל הקו' הנ"ל דלכאורה יש להבין דברי הרמ"א בשם תשו' האשכנזי ליש לחוש להאורחים דמשמע מיני' דיש לחוש אפי' בקבלנות דשדה. לפ"מ שהביא הטו"ז בריש סי' רמ"ג בשם הרהמ"ג והר"ן ז"ל דהא דלא התירו החכמים בקבלנות דשדה מפני הטעם שתולין באריסות הוא משום דלא התירו מטעם זה אלא כשהאמת כן שאם יחקרו הדבר ימצא שכן הוא שהעכו"ם נוטל חלק בפירות, אבל כה"ג שהבעלים נוטלים כל הפירות מחזי להו לאינשי כשכירי יום ולזה שפיר כתב הלכך מותר בקבלנות שאין מלאכת עכו"ם נקראת על שמו. ובזה יהי' מיושב מ"ש הב"י שהדעת נוטה שלא לגרוס בקבלנות כי היכא דלא נשווי' להרא"ש חולק על רוב הפוסקים שאוסרים בזה ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דהפוסקים לא אסרו בקבלנות אלא היכא דאיכא לחשודי שהוא שכיר יום. משא"כ לפ"מ שביארנו דברי הטור שכתב דמפורסים דאינו שוכר פועלים דהיינו שאינו שוכר שכירי יום. וא"כ אין לחשוד שהם שכירי יום. ולזה שפיר מותר בקבלנות. ולפע"ד זה מוכרח בכוונתו דמה שאמר שאינו שוכר פועלים דהיינו שכיר יום דוקא. אבל בקבלנות בודאי שוכר דאל"ה איך קאמר אח"כ הלכך מותר בקבלנות. הא קאמר מעיקרא דאין שוכר פועלים אלא היינו שכירי יום. ולזה שפיר קאמר הלכך מותר בקבלנות משום דאין לחשדו בשכיר יום כנ"ל וא"ש: אמנם כל זה לא א"ש אלא לשיטות הטו"ז וסייעתו דקבלנות דמרחץ אע"ג דמרויח ממלאכת שבת אעפ"כ אינו אסור מדינא רק משום מ"ע שיחשדהו בשכירי יום כמבואר בלבושי שרד אבל לשיטות המג"א דס"ל דהיכא דמרויח ממלאכת שבת אסור מדינא ואינו מותר בקבלנות אפי' היכא דליכא לחשודי בשכירי יום עדיין דברי הטור איני מיושב במה שפי' שמותר בקבלנות משום דאין רגיל לשכור פועלים שכירי יום כנ"ל: ולפע"ד נראה ליישב אפי' בשיטות המג"א דהנה בסי' רמ"ד סי' ה' מתירין במכס לקבל בשבת בקבלנות משום פסידא כי היכא שלא יבוא לידי איסור היותר גדול. והקשה שם הטו"ז דלמה לא התירו גם במרחץ להשכיר לעכו"ם משום פסידא ותירוץ דבמרחץ אין הפסד גדול כ"כ. ובאמת המג"א כתב דבמרחץ פעמים איכא פסידא יותר מבמכס. אמנם העיקר בזה נלע"ד כמו שמסיים שם הטו"ז. ועוד אני מוסיף קצת נופך משלי דבשלמא גבי מכס הוי הפסד לעניים בכל שעה ושעה כשהוא יודע ורואה שעוברים בלתי תשלומים דמכס ותמיד ההפסד לעניים. ולזה חששו שלא יבוא לאיסור חמור שיקבל הוא בעצמו המכס משא"כ לגבי המרחץ כי עושה מעיקרא המרחץ ידע כי לא יעסוק בו בשבת כלל אפי' ע"י נכרי אין בו חשש שמא עושה איסור כיון שהוא מסיח דעתו ממנו בשבת לגמרי. וזה לפענ"ד פשוט וברור: והנה כל זה כשאין כאן שום היתר במרחץ בשבת וממילא הוא מסיח דעתו ממנו לגמרי בשבת. וגם אין רגילות כלל לבוא במרחץ כדי לרחוץ בשבת כיון שידוע שבשבת המרחץ סגור ולזה בודאי אין מבוא שיבוא לידי איסור חמור. משא"כ כשהוא מפורסם שהוא משכירו אזי בודאי אנו מוכרחים להתיר לו להשכיר ואזי ממילא רגילין לרחוץ בו בשבת ובכה"ג בודאי משכחת שע"י השכירות יבוא לידי איסור חמור היכא שישכירו לימים דאז אסור ליקח שכר בשבת ויו"ט אליבא דכ"ע. ולזה ראה הטור להתיר יותר בקבלנות היכא דאין חשש משום שכירי יום. דזה הוא איסור קל יותר לדעת הטור ממה שמשכירו לימים ויקח שכר שבת ויו"ט. ולזה שפיר מסיים הטור הלכך מותר בקבלנות וכו'. אבל אם הי' משכירו לימים אסור ליקח שכר שבת ויו"ט. שבזה נותן טעם דלמה מתירו בקבלנות דהא עדיין בקבלנות אין היתר גמור כיון שמרויח ממלאכת שבת כדברי המג"א שהוא אסור מדינא אפי' במקום שאין. חשש משכירי יום היינו משום שזה נוחה לו להתיר יותר בקבלנות מלהשכירו. דבהשכירו איכא חשש איסור חמור יותר כשיהי' משכירו לימים ויקח שכר שבת ויו"ט כנ"ל גבי מכס שמתירין איסור קל שלא לבוא לידי איסור היותר חמור. ושפיר מיושב דברי הטור גם במה שמסיים לאסור שכירות יום כמבואר בחת"ס סי' נ"ט שתמה בזה ויישבו בדוחק ע"ש. ולפי הנ"ל הכל ניחא בס"ד וא"ש: ומעתה נחזור לענינינו בנ"ד. דבודאי יש להתיר כנ"ל ובפרט שיש חשש שלא יבוא לידי איסור יותר חמור. והגם דלפי דברי המג"א הנ"ל עדיין בזה איננו מותר לגמרי כיון שעדיין הישראל מרויח במלאכתן של הפועלים בשבת שלא יצטרכו לשכור שכירי יום. מ"מ כדאי הוא הטו"ז וסייעתו לסמוך עליו. ובפרט כשהוא שעת הדחק. ובפרט שנלפע"ד לפי דרך הנ"ל גם למג"א הוא מותר. דאע"ג דישראל מרוויח. מ"מ גם הפועלים מרוויחים מפני שנוטלים חלק בריווח. דהמג"א לא קאמר וסור רק כשישראל מרויח והעכו"ם אינו מרויח כנ"ל כמבואר במפורשים. משא"כ בכידון דידן שגם הפועלים מרוויחים אזי שפיר נוכל לומר דנכרי אדעתי' דנפשי' קעביד. הגם שעדיין אין דעתי נוחה עוד בהיתר זה לגמרי מ"מ הכל לפי ראות עיני המורה. ולזה אם תראה שהוא שעת הדחק ויש חשש שלא יבוא לידי איסור חמור יותר נוכל להתיר לו לפי דרך הנ"ל: אמנם עוד יש דבר מורווח מזה דהיינו שיפסוק לפועלים עוד יותר חלק מן הריוח באופן שיהי' עליהם מוטל כל המלאכה של הנואבאק ואם יצטרכו עוד לשכירי יום כנהוגי המה. דהיינו הפועלים גופא ישכרו אותם מהחלק הריווח שלהם ואז יהי' כל הריווח של מלאכת השבת שלהם ולא של ישראל תהו מותר לפענ"ד אליבא דכ"ע בלי שום פקפוק. ויען שנתעכב האגרת הזה היום מהב"ד ואיננו נשלח אמרתי לכתוב ג"כ מה שיש לי להשיב על דברי הנוב"י מה שהשיב על דברי השואל במד"ת סי' ל"ה וז"ל. וע"ז כתב מעלתו דליכא שום חשש בזה שהאורחים קודם שיחשדו אותו שיתודע לאורחים שבמקום ההוא דרכם להשכיר ואני תמה על דבריו וכו' ואם יאמר של בעל הדבר עצמו לא יאמינו לא ויחשדו ששקר אמר. משא"כ לשאר בני העיר יאמינו אם אחד אומר כן א"כ יהי' מקום שאין שם יהודי רק זה לבדו חמור ממקום שדרים הרבה יהודים שבמקום שדר לבדו יהי' אסור מחשש אורחים ואין לסמוך ע"ז החקירה כי אצל מי יחקור ובעל דבר לא יהי' נאמן ובמקום שדרים הרבה ישראל יהי' מותר אתמהא. ולא אשכחן חידוש זה בשום דברי פוסק עכ"ל ע"ש שמאריך בזה: והנה באמת לא מצא הוא חידש זה בשום פוסק אבל אנכי מצאתי בפוסק גדול המפורסים בעל החת"ס שמחלק בכה"ג בסי' ס' דתשו' אשכנזי אינו חושש לאורחים רק כשדר בין הגוים ואין שם ישראלים ע"ש שמאריך ובעקבותיו הלכתי ג"כ אנכי לחלק כן וכוונתי בע"ה לדעת השואל. ומצאתי ראי' נכונה ע"ז כנ"ל. ולפענ"ד שהיא ראי' מוכרחת וברור ונכון בעה"י: ומה שכתב הנוב"י שם לדחות מהא דבמרחץ יש חילוק בין רוחצים רק שכיני המרחץ. כמבואר סוסי' רמ"ג ומדוע לא נימא גם אם רוחצים בו הכל יהי' מותר שקודם שיחשדו ישאלו השכנים ויודיע להם שהשכירו להוי עכ"ל. זה ג"כ לענ"ד אינו דחוי' דיש לחלק בין אורחים שדרכם לשאול את בני העיר על מנהגם ודרכם. משא"כ בני העיר גופא אין דרכם לשאול משכנים על דבר מה שיתהו' בשכינותם: ומה שהשיב מלשון הירושלמי דקאמר לא חשו לעוברים ושבים מפני מה"ע מדלא קאמר דלית חשש מה"ע אלא לא חשו משמע שיש חשש אלא שחכמים לא חשו וע"כ הוא מהנועם המג"א שבשביעית הקילו עכ"ל גם זה לפענ"ד מלבד שהוא דקדוק קל ולא עוד שאינו ראוי' לדחות בזה הסברא הישרה הנ"ל ובפרט שהיא