בית היוצר חלק א מג

אינו מניח תפילין קודם יג"ש מ"מ יש לו תפילין במה שאביו קנה לו לחנכו כנ"ל וא"ש: ולפי"ז יש ליישב דברי הגמ' בסוכה ד' מ"ב ע"א דקתני קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין קטן היודע להתעטף חייב בציצית ועמדו המפו' דמ"ש דגבי תפילין קתני חייב לקנות לו תפילין וגבי ציצית לא קתני רק חייב בציצית יע"ש בסי' י"ז במחה"ש ולפי הנ"ל ניחא דגבי ציצית דאביו חייב לחנכו בציצית אין אביו צריך להקנות לו ציצית רק שיראה שיהי' לו ציצית משא"כ גבי תפילין דעיקר החינוך במה שמקנה לו התפילין כיון שאינו מניחן עד יג"ש. וזה החילוק מבואר ג"כ בדברי המחבר דגבי תפילין כ' דחייב אביו לקנות לו וגבי ציצית כ' חייב ליקח ציצית דהיינו אפי' שאינו מקנה לו וא"ש: ובזה נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם שכ' בה' ברכות פ' י"א הל' ט' דמצו' שהוא קנין לו כגון ציצית ותפילין וכו' מברך עליהן בשעת עשייתן שהחיינו והטור באו"ח סי' כ"ב כתב דאם קנה טלית ועשה בו ציצית מברך שהחיינו ותמהו עליו מ"ט לא כתב בתפילין לברך שהחיינו כמ"ש הרמב"ם גם גבי תפילין יע"ש בטו"ז שפסק באמת כן דבין בציצית ובין בתפילין יש לברך בפעם ראשונה ברכת שהחיינו כמ"ש רמ"א ביו"ד סי' כ"ח לענין כסוי דם וכו' והישועות יעקב כתב שם ליישב דברי הטור שיש חילוק בין ציצית לתפילין דציצית חובת טלית הוא לענין זה שלא חייבה התורה את האדם ללבוש בגד שחייב בציצית אלא שאם לובש בגד בת ארבע כנפות חייב להטיל בו ציצית ומעתה א"ש דברי רבינו הרמב"ם ז"ל בלשונו הזהב המצות שבאים ע"י קנין היינו שאם לא קנה הבגד אינו מחוייב להטיל בו ציצית א"כ המצוה בא ע"י קנין דהיינו שמברך כי הקרה ה' לפניו טלית שקנהו ועשה בו ציצית ומקיים ע"י הקנין זו המצוה שבא לידו מצות ציצית. וא"כ המצוה בא ע"י קנין דהא טלית שאולה פטור מן הציצית וכשירצה לקיים מצות ציצית ע"כ קונה הבגד וא"כ יש שייכות לברכת שהחיינו עם עשיית הציצית אבל בתפילין יכול לברך ולקיים המצוה אפי' בתפילין שאולין ואין המצוה בא ע"י קנין יע"ש שמאריך עוד בזה לבאר דברי הרמב"ם ז"ל דלפי דבריו קשה דלמה פסק לברך שהחיינו בתפילין מפני שבא ע"י קנין ולפ"מ דביארנו לעיל דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דאביו חייב לקנות לבנו תפילין כדי לחנכו במצות דהיינו בזה שהוא קונה לו התפילין הוא מחנכו במצות ובזה בודאי אינו יוצא בתפילין שאולין דדוקא במה שקונה לו לבנו הקטן לקנין הוא מחנכו במצות כפי הטעמים הנ"ל וזהו שמדקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו הזהב דאביו חייב לקנות לו תפילין דהיינו דוקא ע"י קנין ולא ע"י שאולין אע"ג דיוצא המצות תפילין בשאולין וא"כ כשמניח הקטן בן יג"ש בפעם הא' תפילין צריך לברך שהחיינו כיון שבאים לו ע"י קנין במה שקנה לו אביו תפילין כדי לחנכו במצות כנ"ל וזה לא הי' אפשר ע"י תפילין שאולין כנ"ל ורק דוקא ע"י קנין וא"ש: וא"כ מזה ג"כ מוכח כדברי הרמב"ם ז"ל שסובר דקטן אינו מניח תפילין עד שיהא בן י"ג שלימים ואז שפיר פסק שמברך ג"כ שהחיינו כנ"ל ובפרט לפ"מ שכ' התב"ש ביו"ד סי' כ"ח ס"ק ד' לברך על כיסוי דם בפעם ראשון שהחיינו משום דשפיר סומכין אדעת רש"י ורוקח ז"ל סי' שע"א הביאם הש"ך דס"ל דכל מצוה שאדם מתחנך לה בתחילה מברך שהחיינו ומה שהקשה הש"ך מציצית ותפילין יש ליישב כיון דקיי"ל דקטן היודע להתעטף חייב לחנכו במצות וכמ"ש הטור או"ח סי' י"ז וכן קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין כמ"ש הטור או"ח סי' ל"ז וא"כ אימתי מברך שהחיינו אי בשעת לבישה ראשונה לא תקנו חז"ל חיובא לדרדקי ואחר שנעשה בן יג"ש האי שעתה לאו שעת חינוך הוא שכבר נתחזק בה בקטנותו עכ"ל יע"ש: ומעתה לפי"מ דביארנו דברי הרמב"ם ז"ל דקטן אינו מניח תפילין קודם יג"ש וא"כ שפיר פסק דמברך שהחיינו כיון דלא נתחזק עדיין בקטנותו כנ"ל. והגם שיל"ד בדברי התב"ש דהא חזינן דמחנכין הקטנים במצות ומברכין ג"כ שהחיינו אפי' בקטנותן. אך ע"ז נוכל לומר דבשלמא באלו המצות שגם הגדולים מברכין שהחיינו שפיר שייך לחנך גם הקטנים לברך שהחיינו משא"כ בתפילין שהגדולים אינן מברכין שהחיינו ל"ש לחנך הקטנים. ומעתה לפי כל הנ"ל נראה בפירוש שלא להניח קטן תפילין קודם יג"ש כדברי הרמ"א שמסיים דאין לשנות. והגם דהמג"א כתב דעכשיו נהגו להניח מקודם מ"מ כיון דחזי' דהחסידים נהגו כדברי הרמ"א הדבר מסתבר שיש להם קבלה ע"ז מצדיקים קדושים שהוא עפ"י קבלה טעם נסתר וע"כ בודאי הסברא נוטה בזה לומר שב ואל תעשה עדיף שלא לזוז מדברי הרמ"א שכ' שכן נהגו ואין לשנות. רק לפי"ז איכא סברא לומר לפי הנ"ל דצריך לברך שהחיינו בפעם ראשון שמניחן. ובפרט שהטו"ז פסק בלא זה ג"כ לברך שהחיינו. אמנם עכ"ז כיון שהוא ספק ברכה כיון דהש"ך מסופק אפי' גבי כסוי דם ולזה מהיות טוב שיקנה לו בגד חדש וילבשנו קודם הנחת תפילין ויברך שהחיינו כדי שיצא מכל הספיקות ויהי' שלום בין הכל ובעה"ח: יואל צבי ראטה החופק"ק הנ"ל. סימן ד' שנית להנ"ל מכתבו הגיעני כהיום והנה מ"ש דבתפילין דהתחלת המצוה משעת הנחתן אין לברך שהחיינו כיון דמצות לאו ליהנות נתנו כמו דאי' במג"א סי' רכ"ג ס"ק ה' שאין מברכין על ספרים חדשים שהחיינו מטעם זה. והנה בזה לא ראה מה דסיים המג"א דבברכות רמ"מ כתב לברך על ספרים שהחיינו ע"ש. וכן מביא השע"ת בשם הרדב"ז ובשם המו"ק. והגם דמסיים שם דאך לא נהגו כן זהו דוקא בספרים משא"כ בתפילין לפמ"ש התב"ש דהיכא דמעולם לא עשאה המצוה פשיטא דלא גרע ממצוה שהוא מזמן לזמן וא"כ כאן בתפילין לפי"מ דמסקי' שלא לחנך את הקטן להניח תפילין עד לאחר שנעשה בן יג"ש וא"כ אז בודאי שפיר ראוי שיברך שהחיינו בפעם ראשון שמניחן דהא לא גרע ממצוה שהוא מזמן לזמן כדברי התב"ש הנ"ל. וגם מ"ש שמובא בשע"ת או"ח סי' כ"ב בשם האריז"ל ובשם מח"ב ושע"צ שבטלית מברכין ולא בתפילין. גם שם שגה ברואה דלא מזכיר שם כלל שבתפילין לא יברך שהחיינו בפעם הראשון שמניחן רק שמביא בשם האריז"ל דמי שקונה טלית ועשה בו ציצית שמברך שהחיינו בשעת עיטוף הראשון יברך תחילה ברכת ציצית ואח"כ שהחיינו אבל על תפילין של קטן כשמניחן בפעם הראשון בודאי נראה דגם האריז"ל סובר דמברך שהחיינו וגם מדברי המח"ב משמע כן דהא כתב דכשמניח תפילין חדשים אין מברך שהחיינו עכ"ל וא"כ דוקא על תפילין חדשים והיינו משום שכבר הניח תפילין מקודם אבל בקטן לאחר יג"ש היכא שלא הניח עוד תפילין מימיו בודאי מברך שהחיינו כדברי התב"ש הנ"ל דלא גרע ממצוה שהוא מזמן לזמן: ומ"ש שהב"ח פוסק שלא לברך שהחיינו בתפילין בפעם הראשון כיון דצריכין גוף נקי ואיכא מורא ועונש וליכא שמחה עכ"ל. כבר חלק עליו הטו"ז ומסיק שמברך שהחיינו בפעם הראשון שמניחן ובפרט שאנחנו רואין שכל קטן שהוא בר דעת וי"ש יש לו שמחה גדולה כשמניח תפילין בפעם ראשונה ובודאי ראוי לו לברך על שמחה זו שהחיינו, ומה שהביא מ"ש התב"ש ביו"ד סי' כ"ח דמשו"ה לא יברך שהחיינו דאימתי יברך בשעה שהוא מחנך את הקטן קדום יג"ש עדיין הוא לאו בר חיובא ואחר יג"ש כבר הניחן, תמוה לי מאד על מעלתו שלא עיין במכתבי שמדברי התב"ש האלו אני מביא ראי' לברך שהחיינו לקטן שאינו מניח קודם יג"ש מפני שעדיין לו הניח מימיו וכשמניחן בפעם ראשונה לאחר יג"ש כבר הוא מחויב מדאו' וא"כ שפיר יכול לברך שהחיינו כמו שפסק התב"ש כדברי הרמ"א לברך שהחיינו בפעם ראשונה כשמקיים מצות כיסוי: ומ"ש דאם אביו קנה לו תפילין ונתנם לו במתנה בודאי אינו רשאי לברך ברכת שהחיינו כי אפי' לגדול אם נתנו לו במתנה אינו מברך שהחיינו רק ברכות הטוב ומטיב כמבואר בטואו"ח סי' רכ"ג דאפי' בבגד חדש אם קנה לו איש אחר ונתנו לו אין לברך שהחיינו אלא הטו"מ. והנה בכאן הפריז מאד על מדותיו ולומר שאין לברך שהחיינו במקבל מתנה רק הטו"מ למה לא ראה שם במג"א ס"ק ח' שהניח זה בצ"ע שאין לברך הטו"מ גבי מתנה רק דוקא באדם חשוב שיש הנאה לנותן שמקבל ממנו אבל לא בלא"ה וא"כ ק"ו גבי אביו שנותן מתנה לבנו בודאי לא מקרי בנו אדם חשוב לגבי אביו שבנו יברך הטו"מ, וממילא כשאינו מברך הטו"מ בודאי מחוייב לברך שהחיינו דהא ברכת הטו"מ הוא במקום