בית היוצר חלק א קנח

הנגזל י"ל ג"כ דמהני מטעם זכין לאדם שלא בפניו כיון דא"כ אין שום פסידא להנגזל כמובן) וא"כ בזה עצמו הוי כמו שגבאו הנגזל לבסוף וא"כ נימא למפה"ג וחל ההקדש של הנגזל למפרע ולכך פטור מדו"ה ול"צ לומר דסובר כצנועין ואין לדחות ולומר דא"כ פשיטא דפטור מדו"ה דהוי במו גונב הקדש מבית בעלים ושוחטו בפנים לשם בעלים דפטור מדו"ה מטעם דחזרה קרן לבעלים כמבואר שם בב"ק דע"ו ז"א דבשלמא התם מיירי שכבר הקדישו הבעלים עודנו ברשותם משא"כ הכא דמיירי שהקדישו בעלים ביד גנב לאחר שנגנב מידם ואז שפיר הו"א דלא חל ההקדש כיון שאינו ברשותם ולכן קמ"ל דבאמת הוי כמו ברשותו כיון שהגזלן הקריבו ע"ש הבעלים והוי כמו שגבאו לבסוף וחל ההקדש למפרע וכס' הרמ"ה הנ"ל ולכן שפיר פטור מדו"ה והוא לכאו' קו' נפלאה ודוק: אמנם אחר העיון א"ש דהנה כבר העלה הפ"י בטעמא דמ"ד יאוש ל"ק ול"מ מתורת הפקר הוא משום דקיי"ל כר"י דגזל ול"נ הבעלים שניהם א"י להקדישו וג"כ א"י להפקיר כנ"ל והנה לפי"ז עכצ"ל דר"ל דסובר דיאוש קני ע"כ סובר דיוכל להפקיר דשא"ב וא"כ ע"כ סובר כצנועין וכמבואר בפ"י שם. ולפי"ז שפיר משני הוא דא' כצנועין והיינו דע"כ הוא סובר כצנועין דאל"כ לא הי' יכול לסבור דיאוש קני כיון דא"י להפקיר דשא"ב כנ"ל. וכיון שכן ל"צ לדחוק דמיירי באופן הנ"ל שהגזלן הקריבו ע"ש הנגזל וכס' הרמ"ה הנ"ל דבל"ז א"ש בפשוט כמובן: ולפי"ז יש לתרץ קו' התוס' בסוגיין דמ"פ רבא לעולא מגנב והקדיש דלמא מיירי שהקדישו בעלים בי"ג. אמנם בהנ"ל א"ש כיון דעולא סובר יאוש ל"ק וע"כ מטעם דא"י להפקיר דשא"ב וכהפ"י הנ"ל וא"כ ע"כ אינו סובר כצנועין וא"כ איך יכול לאוקמי כשהקדישו בבי"ג הלא לדידי' ישאר קו' הגמ' הנ"ל לאמת דאיך יכולי' להקדיש דשא"ב וא"ש. אמנם אי קשי' הא קשי' דלמא לעולם מיירי בשהקדישו בעלים בי"ג ואי"ל דעולא ע"כ אינו סובר כצנועין וא"כ לא יוכל הנגזל להקדישו בי"ג כיון דא"ב דלמא מיירי באופן הנ"ל שהגזלן הקריב הקרבן ע"ש הנגזל והוי כמו שגבאו הנגזל ואמרי' למפה"ג וחל ההקדש של הנגזל למפרע ולכן שפיר פטור מדו"ה כנ"ל ומ"פ רבא. אמנם באמת הד"נ מאד דהא תינח אם שחטו בפנים ע"ש הנגזל שפיר י"ל כסברתינו הנ"ל דהוי כמי שגבאו הנגזל והגזלן אך שליחותי' דבעלים קאעביד. משא"כ אם שחט בחוץ בודאי לש"ל דהוי כמו שהשיב הגזילה לבעלים דאדרבה בזה הפסידו לעולם כמובן א"כ שוב לא חל ההקדש של הנגזל כיון דאינו ברשותו וא"כ ל"ל דמיירי שהקדישו בבי"ג כיון דלעולם הוי אינו ברשותו ופריך רבא שפיר. אמנם כ"ז אחר שמביא הא דותני עלה משא"כ מגופה דברייתא לא הו"מ לאקשוי' דשפיר הי"ל כקו' התוס' לאמת דמיירי כגון שהקדישו בעלים בי"ג ואף דע"כ אינו סובר כצנועין מ"מ שפיר הי' יכול לאוקמי באופן הנ"ל דמיירי שהקריבו בפנים ע"ש הנגזל וחל ההקדש למפרע כס' הרמ"ה הנ"ל וא"ש ודוק היטב כי הוא נחמד בס"ד: והנה בתוד"ה מ"ט יאוש כדי ל"ק הקשו דהכא סובר עולא דיאוש ל"ק ובהגוז"ב גבי פלוגתא דר"ש ורבנן בעורות אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה יאוש קני ותי' ר"ת דבעלמא שפיר סבר עולא דיאוש קני ורק הכא לענין הקרבה סובר דיאוש ל"ק מטעם מצהב"ע והר"י חולק עליו דא"כ מ"פ אביי לרבה מקרבנו ולא הגזול וכו' דלמא בקרבנו מודה רבה דפסול משום מצהב"ע וכ"ת דלית לי' לאביי מצהב"ע הא ע"כ אית לי' דהלא גם לדידי' יקשה אף דיאוש כדי ל"ק מ"מ הכא איכא יאוש ושה"ש אעכצ"ל דפוסל משום מצהב"ע וא"כ גם לרבה ניחא יע"ש שמכח קי' זו הוכיחו דלא כר"ת ורק אי קני מקודם ביאוש ל"ה מצהב"ע. ולפענ"ד נראה ליישב שי' ר"ת ע"נ בס"ד דהנה לכאו' באמת צל"ה סברת ר"ת דאם כבר קנה ביאוש למה יפסול משום מצהב"ע דהא כבר נסתלק האי' טרם בואו לקיים המצו' ויותר צ"ב לישנא דעולא דא' מניין ליאוש שאינו קונה כו' ולשי' ר"ת באמת סובר עולא דיאוש קני ומקרי שפיר קרבנו ורק דפסול מטעם מצהב"ע ע"כ נלע"ד דאדרבה סברת ר"ת מוכרחת ומבוארת בלישנא דעולא אשר מכח זה הוכיח ר"ת שיטתו כאשר נבאר בעזה"י. דהנה לכאו' צל"ה באיזה סברא פליגי עולא ור"י בשמעתין דמ"ש תוס' דר"י לית לי' מצהב"ע הוא דוחק. וגם כבר נתקשה בזה השאגת ארי' דהא מסוגי' דשופר ש"ע בר"ה דכ"ח מוכח בפי' דגם ר"י סובר דינא דמצהב"ע יע"ש ולכן נלעד"ל דהנה במס' סנהדרין ד' ע"ב סבר רב בא במחתרת פטור אפי' נטל ולא שיבר דבדמים קנינהו ופירש"י ז"ל דסבר מדאוקמי ברשותי' לענין חיוב אונסין בכל גנב וגזלן ע"כ שקונה החפץ בגניבה וגזילה רק יש עליו עשה דוהשיב כמו תשלומין משאר נכסיו של הגזלן אבל שפיר קנאו רק דחייבתו התורה להחזיר גוף הגזילה אף דהוא שלו וממילא המיתה פוטרתו יע"ש. והנה בס' עטר"ח להג' מוהרב"פ ז"ל העלה דהא דרב תלי' בפלוגתא דלרבא דא' דכ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני אזי אאפ"ל כרב דהגזלן קני גוף החפץ ע"י הגזילה דהא נהי דהוי קנין הא עכ"פ הוא באיסור דא"ר לא תגזול וממילא א"ע לא מהני ולא קני כלל ולכך ע"כ דלא אוקמי' רחמנא ברשותי' רק לאונסין אבל רב סובר א"ע מהני ושפיר סובר דקנאו בגוף הגזילה ומיושב שפיר הא דא' רבא ולא הוא כי אוקמי' ברשותי' לאונסין ומנ"ל הא דלמא באמת קנה לגמרי ובהנ"ל א"ש דרבא אזיל לשי' יע"ש. והנה בס' ט"ג ובחי' הרי"ם העלו דלרב לא איצטרך קרא יתירה דאשר גזל דשינוי קונה דסברא הוא דנקנה כיון דבאמת כבר קנה החפץ בשעת הגזילה ורק חיוב העשה דוהשיב יש עליו וא"כ כשנשתנה החפץ וליכא העשה דהא אינו כמו שגזל וא"כ ממילא פטור וקנאו משא"כ לרבא שפיר איצטרך כנ"ל יע"ש שכתבו בזה לבאר הסוגי' דתמורה ד' ה' בענין א"ע ל"מ דפריך משינוי וק' הא שינוי ממילא נמי מהני וכל כה"ג ל"ש אעל"מ ומכח זה יצאו לידון בדבר החדש דהשינוי מצד עצמו אינו קנין להגזלן כ"א שעת הגזילה אז קנאה כנ"ל ואמנם השינוי היא עיקרה לפטור מהשבה דכתיב גבי גזילה בעלמא והשיב וכיון דנשתנה לא חייבה רחמנא בהשבה וממילא נתעורר קנין הגזילה למפרע ובזה א"ש פירכת הש"ס שם משינוי היינו אשעת גזילה שלא יקנה מצד אי עביד ל"מ וממילא לא מהני השינוי שאח"כ יע"ש: ולפ"ז נלע"ד לחדש לחדש ולומר דגם ענין יאוש ג"כ תלי' בזה דלרב דסובר דהגזלן קני החפץ לגמרי בגוף הגזילה ורק דהי' עליו חיוב העשה דוהשיב וא"כ כשנתייאש הנגזל דהוי כמו הפקר ושוב פטור מלהשיב וממילא נתעורר למפרע הקנין בשעת הגזילה ואמנם לרבא דסובר דל"ק החפץ בגוף הגזילה וא"כ עכצ"ל דיאוש גופא הוי קנין בעצם. והנפ"מ בזה נלע"ד הוא כך דא' אמרי' דהקנין יאוש הוא אינו קנין עצמיי ורק דע"י היאוש הוא פטור מהשבה וממילא חל הקנין דגזילה למפרע אזי כשבא לקיים מצו' בחפץ זה אשר בעי' שיהי' שלו כגון קרבן או כמו לולב ביוט"ר שפיר אמרי' דפסול משום מצהב"ע ואף לאחר יאוש כיון דא"א לקיים המצו' בלי הקנין והקנין הי' נגמר ע"י איסור הגזילה ואזי שפיר חשוב מצהב"ע משא"כ אי היאוש גופא הוי קנין עצמיי היינו כמ"ש התוס' דהגזלן זוכה מן ההפקר ולפי"ז אי הקנין נגמר ע"י האי' ואזי ל"ח מצהב"ע כנלע"ד נכון בסברא והבן: ומעתה נלע"ד דאפ"ל דזהו מדוייק בלישנא דעולא דאמר מניין ליאוש שאינו קונה היינו שבא להוכיח דיאוש גופה אינו קונה דל"ה קניין עצמיי רק שע"י היאוש נגמר הקנין דגזילה למפרע כנ"ל לענין שינוי וע"ז מביא הקרא דכתיב והבאתם את הגזול וכו ל"ש לפנ"י ול"ש לאח"י ואי נימא דיאוש גופא הוי הקנין עצמיי למה יפסול להקרבה הא לא גמר הקנין באי' כנ"ל אעכצ"ל דיאוש גופא ל"ה קנין עצמיי ורק דעיקרה לפטור מהשבתן וממילא נתעורר קנין הגזילה למפרע ואזי שפיר הוי גמר הקני באיסור ושפיר פסול להקרבה משום מהב"ע כנ"ל וא"ש הוכחת ר"ת ז"ל כמובן. ואמנם ר"י י"ל דסובר כרבא דלא קני החפץ בהגזילה רק לענין אונסין וא"כ עכצ"ל דהיאוש הוי עצם הקנין ולא חלות הקנין למפרע לכך שפיר סובר דל"ה מצהב"ע כיין דהקנין לא נגמור באיסור כנ"ל: והנה בחי' הרי"ם מקשה על הא דארי"ו גזל ול"נ הבעלים שניהם א"י להקדיש זה לפי שאינו שלו וכו' הלא לפ"ע דא' רב דכל גנב וגזלן קנה החפץ בשעת הגזילה שמוטל עליו עשה דוהשיב אה"ג וכמו תשלומין משאר נכסיו כנ"ל וא"כ אמאי אין הגזלן יכול להקדיש הא שפיר הוא שלו כ"ז שלא החזירו וחל ההקדש דהא קיי"ל במתנה עמ"ל כשלא אמר לי הוא קדוש ומוחזר וא"כ בגזלן יהא שפיר קדוש ומוחזר דהשא"נ ל"ש היזק ויכול לומר