בית היוצר חלק א קנה

פרי יצחק בעזה"י אמר נכד המחבר. המעתיק והמסדר. יען כי הרבה יגיעות והרפתקאות עדו עלי עד אשר בחמלת ד' עלי הכינותי בית נאמן לנשמת מורי זקיני זצ"ל זי"ע לזאת הרהבתי עוז בנפשי לגשת אל הקודש ולהסתפח בנחלת צב"י. ואקו' כי יהי' לרצון לפניו אמרי פ"י כי הן עוד בחיים חיותו נפשו אוותה לראות ב"ב עולים במעלות החכמה והתבונה ויצליח ויעשו פר"י, ע"כ אציגה נא פה מעט מזעיר מחידושי אשר חנני ד' ברורו"ה בסוגי' דיאוש כדי: וזה החלי בעזר יוצרי צורי חיי קוני במס' גיטין דף נ"ה וב"ק דף ס"ו. הרמב"ם ז"ל בפ"ב מאי' מזבח ה"ז כתב וז"ל הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול ואם נתייאשו כשר הקרבן ואפי' אם הוא חטאת שהכהני' אוכלין אותו. והקשה הכ"מ הלא הרמב"ם פסק דיאוש לא קני וא"כ מה בין קודם יאוש לאחר יאוש והראב"ד הקשה עוד מה אפי' שכתב הרמב"ם דהא בין לעולא ובין לר"י סברו דחטאת כשר יותר מעולא דלעולא דוקא חטאת משו' תיקון המזבח דאל"כ לא יקריבו הכהנים שמתייראי' שלא יאכלו חולין בעזרה ולר"י רבותא יותר דכשר בעולה דשם שייך שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות אבל חטאת דלא מקריב מיני' רק חלב כש"כ דכשר ומה זה דנקיט הרמב"ם אפי' חטאת. ונלפענ"ד לתרץ ע"כ בס"ד דהנה התוס' במס' סוכה דף ל' הקשו ר' יוחנן אדרי"ו דבב"ק סובר ר"י דיאוש לא קני ובסוכה הקשה ואלא לאחר יאוש הא קני' ביאוש אלמא דסבר ר"י דיאוש קונה. עוד מקשים התוס' אהא דפריך הש"ס על עולא מגנב והקדיש דמשמע דאי יאוש קונה א"ש והא במרובה פריך איפכא ר"י לר"ל מגנב והקדיש כו' ואי יאוש קונה מאי ארי' הקדיש אפי' לא הקדיש נמי פטור כו' ואשר חלקי אמרה נפשי בס"ד ליישב כל הנ"ל דכל אלה באחת יבוארו ויתורץ בזה עוד כמה קו' בסוגיין אשר יתבארו לפנינו בס"ד. והן קדם נציע סוגי' דאוונכרי בסוכה דף ל' דגרסי' שם אמר ר"ה להוי אוונכרי כי תזבינו אסא מעכו"ם לא תגזיזו אתון דסתם כותיים גזלני ארעתא נינהו וכו' וכתב הרשב"א שם דעיקר החשש דילמא גזלו מעכו"ם וכ' בתשו' שערי אפרים משו' גזל מישראל ליכא למיחוש משו' דאמרי' ניחא לאינש למיעבד מצו' בממוני' וניחא להבעלים להיות נקנה ההדס ללוקחים יע"ש והקשו עליו כל הבאים אחריו הא אנן פסקי' דהך ניחא לאיניש למיעבד מצו' בממוני' לא הוי רק כמו שאול ואינו מועיל זאת כלא ביו"ט שני דל"ב לכם ורק גזול פסול מהני סברא אבל ביו"ט א' דבעי' שיהי' לכם לא מהני סברא זו שיהי' עי"ז לכם. ונלפע"ד ליישב עד"ז דהנה התוס' הוכיחו דיאוש לא הוי כהפקר דאל"כ גם בגזילה יקנה ביאוש דהו כהפקר יע"ש וכ' הפנ"י הטעם דאמאי לא יהי' יאוש באמת כהפקר ויקנה אף בגזל הוא משו' דהוי אינו ברשותו וקיי"ל כרי"ו דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו וגם א"י להפקיר כמבואר בסוגי' דצנועין שם ועי"כ א"א לומר דיהי' מהני מתורת הפקר ול"מ כ"א מצד גזה"כ ולכך בגזילה דבאי' אתי לידי' ל"מ יע"ש ודפח"ח והנה הטעם דהוי אינו ברשותו כ' שם דהוא משו' דקאי ברשות הגזלן לענין חיוב אונסין ועיקר הטעם דגזלן חייב באונסין מכי עדני' דאגבי' מבואר בדברי הש"ס סנהדרין דף ע"ב וביחוד בדברי רש"י ז"ל שם הוא מטעם דלא גרע משואל דכל הנאה שלו יע"ש. ומעתה בכהא"ג דגם בשואל א"ח באונסין ממילא אף גזלן אינו חייב. ומעתה נחזי אנן מי שגזל לולב לצאת בו וכדומה אף שלא להחזירו כלל אח"כ ל"ש למימר גבי' מכי עדני' דאגבי' לגוזלו חייב באונסין לפמ"ש הר"ן בתשו' סי' י"ט (והובא ג"כ בש"ך ח"מ סי' ע"ב ס"ק כ"ט וע"ש בסמ"ע) דאם שאל ספר לא' ונשלל מידו דא"ח באונסין דהרי עיקר הטעם דשואל חייב באונסין הוא משו' דכל הנאה שלו וכאן ניחא לי' להמשאיל בשאילתו דאף הוא נהנה במצוה זו מה שזה לומד מתוך ספרו יעש"ה. ומעתה ה"ה בגזלן כהא"ג ליכא למימר מכי עדני' דאגגי' קני' כיון דאיכא מצו' גם להנגזל כמ"ש המג"א בסי' תקפ"ו לענין דמותר ליטול שופר של חבירו שלא מדעתו לתקוע בו מטעם דנ"ל לאינש למיעבד מצו' בממוני' יע"ש וא"כ אין כל הנאה שלו. ומעתה כיון דא"ח באונסין וכל היכא דאיתא ברשותי' דמרא איתא שפיר מהני יאוש כדי באמת מטעם הפקר כיון דכל הטעם דל"מ יאוש מטעם הפקר כ' הפ"י הנ"ל הטעם משום דאינו ברשותו כיון דקאי ברשות הגזלן לענין חיוב אונסין וא"כ בכהא"ג דגזל חפץ לעשות בו מצוה דאז ליכא חיוב אונסין כיון דאין כל הנאה שלו כנ"ל ולכן שפיר מהני יאוש גרידא. כנלע"ד נכון בסברא, ומעתה יתבארו היטב דברי השע"א הנ"ל דשפיר כ' באם הוא גזל מישראל אזי יכול לקצוץ בעצמו מטעם ניחא לי' לאינש למיעבד מצו' בממוני'. מה תאמר הא ליה כ"א כמו שאול ז"א כיון דעכ"פ מכח זה ליכא למימר מכי עדני' דאגבי' קני' לחיוב אונסין כיון דאין כל הנאה שלו דהרי גם לחבירו איכא הנאת מצו' זו וא"כ עדיין ברשותא דמארא איתא ושוב שפיר מהני יאוש גרידא באמת מטעם הפקר ומקרי שפיר לכם מכח קנין היאוש וא"ש נכון בס"ד: ואחרי שזכינו לדין מיושב היטב קו' התוס' הפונה קדים שהקשו ר"י אדר"י ולפמ"ש א"ש נכון דבאמת בעלמא שפיר סובר ר"י דיאוש כדי ל"ק והיינו מטעם שכ' הפ"י הנ"ל דאינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו. אמנם ה"ת בעלמא דקנאו לחיוב אונסין בעידני' דאגבי' שפיר הוי אינו ברשותו. משא"כ הכא דגזלו לעשות בו מצו' להקדישו לקרבן ל"ש לומר דקנאו לענין חיוב אונסין כיון דאין כל הנאה שלו דהרי גם להנגזל מגיע לו הנאה בקיום המצו' בחפץ שלו כנ"ל וא"כ לא יצא מרשות הנגזל כלל ושוב שפיר מהני יאוש גרידא מטעם הפקר כנ"ל. ואמנם כן כל הקנין נצמח ע"י ההקדש כמובן א"כ שוב הוי מצו' הב"ע. וז"ש רי"ו במתק לשונו ואלא לאחר יאוש הא קני' ביאוש היינו בגוונא דהכא דגזלו לקיי' בו מצו' דאז ל"ק לחיוב אונסין כיון דאין כל הנאה שלו ושפיר מהני היאוש מטעם הפקר כיון דהוי ברשותו לגמרי כנ"ל. ואלא לאו משום דהו"ל מצו' הב"ע והיינו כנ"ל משו' דכל הקנין נסתעף מכח ההקדש וא"ש: ועפי"ז אמרתי ליישב קו' המהרש"א ז"ל בסוגי' דאוונכרי ע"ד רש"י ז"ל שכ' שם בד"ה וקרקע אינה נגזלת כו' וא"כ קני מצהב"ע כו' והקשה הוא ז"ל א"כ מ"פ הש"ס וליקני בשינוי מעשה הא י"ל דהוי מצהב"ע יע"ש אכן לפמ"ש א"ש דהנה בס' עטר"ח עמד לפרש דברי רש"י ז"ל הנ"ל דהאיך נוכל לומר דר"ה ס"ל יאוש קני הא קאמר בפי' דלהוי יאוש בידייהו וש"ר בידכם ואי יאוש קני למה הוצרך כלל ש"ר יע"ש. ואולם כפמ"ש יתבאר ע"נ די"ל דהי' קשה לרש"י ז"ל דנהי דסובר דיאוש כדי ל"ק מ"מ זיל בתר טעמא דאמאי ל"מ מטעם הפקר ועכצ"ל כס' הפ"י הנ"ל משו' דהוי אינו ברשותו וא"נ ה"ת בעלמא דהגזלן קנאו לענין חיוב אונסין שפיר מקרי אינו ברשותו. ואמנם בנד"ד דלש"ל דקנאו הגזלן לחיוב אונסין כיון דאין כל הנאה שלו דהא גם להנגזל נ"ל למיעבד מצו' בממוני' דרש"י לשי' דפי' גזלני ארעתא מישראל דייקא וא"כ כל היכא דאי' ברשותא דמארא אי' וא"כ למה ל"מ כאן יאוש באמת מטעם הפקר כנ"ל. ע"כ כ' רש"י ז"ל בלשונו הטהור וא"נ יאוש קני היינו בגוונא דהכא כנ"ל מ"מ הוי מצהב"ע כיון דכל הקנין נצמח מכח המצו' כנ"ל וא"ש. ולפי"ז מיושב קו' המהרש"א ז"ל הנ"ל דהנה הריטב"א ז"ל כ' דל"א מצהב"ע אלא כשהמצר