בית היוצר חלק א קמט

שהי' מרוקם ומ"ש מעלתו שאין לנו לסמוך על עדות נשים שאמרו שראו אותו מרוקם כיון שהם לא ידעו הדין איך צריך להיות מרוקם ומילתא דלא רמי' וכו' כמובא בחכ"צ סי' ק"ד לענ"ד נראה בענין זה שפיר יוכל לסמוך עליהם כיון שכן דרכן של הנשים לבדוק היטב במפלת איך ומה הוא ובלא זה ג"כ מבואר כנ"ל דלו יהי' שלא בדקו כלל ג"כ אינו מחיוב בפדיון: ומ"ש מעלתו דבנידן שאלתו לא הוחזקה עוברה עדיין כי לא הי' רק ששה שבועות אחר טבילתה ובל מ' יום של ולד ג"כ יש ספק אם מונין אותו מטבילתה כי יכול להיות שנתעברה אח"כ באופן שלא הי' מ' יום והגם שמבואר בי"ד סי' קצ"ד סעי' ב' ובבה"ט שם דמ' יום חשבינן מיום טבילתה גם (זה יוכל להיות רק מצד ספק לחומרא זה לפענ"ד לא נוכל לומר שהוא רק מצד ספק דהא איכא רוב דרוב נשים מתעברת כמבואר בחת"ס דסמכינן ע"ז גבי האשה שהלכה יע"ש והגם דמסיק שהוא רוב גרוע עכ"ז אם פסק לה לאחר טבילתה האורח הראוי' כ' שם החת"ס דמקרי הוחזקה מעוברת ואזי בודאי הוא רוב גמור והחת"ס גופא מסיק שם דהיכא שלא ראו כלל דאם הוחזקה מעוברת פשיטא דאין לכהן כלום ואפי' אם יש ספק בשיעור הוחזקה מעוברת ג"כ אין לכהן מספק וגם המהר"ם שיק בחלק יו"ד סי' ש"ה מסיק דבספק אם הפילה תוך מ' יום דיפדה בלא ברכה משום דס"ס לא הוי דשם אונס חד הוא ומעתה לפי המבואר נראה דכל הפוסקים ראשונים ואחרונים מסכימים לנ"ד שיפדה בלא ברכה והגם דמנוב"י לא משמע כן מ"מ הוא יחיד לגבי הנהו רבוותא וא"כ בודאי אין להכניס בענין ספק ברכה ובודאי עוד יותר טוב לעשות כדברי החת"ס שיתן לכהן במתנה ע"מ להחזיר: וע"ד פלפול הי' נלענ"ד עוד להביא ראי' שאינו מחיוב לפדות דהנה יש לעיין על כל עיקר פדה"ב איך מחיוב האב לפדות את בנו דדלמא לאו אביו הוא ואי משום דאזלינן בתר רובא הא לענין ממון אין הולכין בממון אחר הרוב אך עפ"י פשוטו על הרבה קו' כאלו כבר תי' ההפלא"ה בפ"ק דכתובות דכל שתחילת הנידון לא הי' על ממון דאז אזלינן בתר רובא ולזה כיון דאחזקו את הרוב לענין דבר אחר ממילא גם ממון מוציאין עי"ז אמנם לענין פדה"ב עדיין לא הי' נפקותא להחזיק שהוא מצד הרוב וא"כ איך נוכל להוציא ממון ע"י הרוב אם לא שנימא דע"י המילה שאמרינן שחייב אדם למול את בנו כבר נתחזק הרוב שהוא בנו ולזה ממילא ג"כ חייב בפדיונו אעפ"י שהוא להוציא ממון ובזה יש ליתן טעם לדבריהם בסי' ש"ה ס"ק י"ב לענין תינוק שחלה ולא נתרפא עד יום ל"א שכ' הש"ך דנראה דאע"ג דמצות פדה"ב לעשות בעיקר זמנו יש להקדים מצות מילה יע"ש שמאריך בטעמו ולפי הנ"ל נוכל שפיר לומר דטעמו פשוט דמצות מילה קודם דאם לא יקדים מצות מילה אזי יהי' פטור ממצות פדה"ב מכח דדלמא לא אביו הוא כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא כשנתחזקה הרוב מעיקרא על ידי המילה כנ"ל ולפי"ז יש סברא לומר דחייב להשהות בפדה"ב אפי' כמה ימים עד לאחר המילה: והנה כ"ז ניחא אם האב מל את בנו אך אם אחר מל אותו עדיין אינו נתחזקה הרוב כיון דהחיוב מוטל על כל ישראל למול בן ישראל כמבואר בה' מילה שאם לא מל החיוב הוא על הב"ד למולו ואפי' אם האב בעצמו מל את בנו עדיין אינו מתחזק עי"ז הרוב שהוא אביו כיון דאפי' אם הוא אינו אביו החיוב עליו למולו ובפרט שהוא מילידי ביתו בודאי מוטל עליו יותר מעל אחר וא"כ עדיין אינו נתחזקה מכח המילה שהוא אביו אעכצ"ל דהוא מחיוב לפדותו מצד הרוב ואפי' אם נימא שהוא מן המיעוט אעפי"כ פודה אותו בשליחות בנו כדי שלא יצטרך לפדות את עצמו כשיגדיל ויהי' מזה ראי' לדברי הטו"ז והש"ך שפודין ע"י שליח אמנם לדברי הרמ"א שפסק דאין פודין ע"י שליח עדיין אינו מיושב אם לא שנימא דלא שייך למימר לגבי מצו' דאין הולכין בממון אחר הרוב כיון דמצד הדין המצוה מוטלת עליו לפדות את בנו מצד הרוב ולזה הוא מחיוב לקיים המצוה ואע"ג שהוא צריך לפזר ממון ע"ז לא איכפת לן כיון דהוא מחזיר לקיים המצוה וא"כ הוא זה לו כשאר מצות שהוא מחיוב לקיים אע"ג דצריך לפזר ממון כמו תפילין וציצית ולולב וכדומה ובזה יהי' מיושב דברי המהרי"ק הנ"ל דמחייב בפדה"ב מצד השני חזקות כנ"ל ואע"ג דהוא להוציא ממון וא"ש: ולפי הנ"ל יש ליתן טעם לדעת הרמב"ם שהאב מברך בעל והפודה עצמו אומר בלמ"ד לפדות דהנה לכאו' יש לעיין דהן אמת שהאב חייב לפדות את בנו ולא חיישי' דלמא לאו אביו הוא הן לפי מה שהתחלנו כיון שכבר נתחזקה ע"י המילה והן מפני שארי טעמים ועכ"ז לענין הברכה יש לעיין לפי מ"ש הפמ"ג בהקדמה לאו"ח וגם הברכי יוסף כ"כ דהא דאמרי' דספק ברכות להקל הוא מפני היכא דאיכא ס"ס ג"כ אינו מברך משום החומר הלאו דלא תשא וא"כ איך יוכל לברך על פדה"ב דדלמא לאו אביו הוא ואזי אינו עושה שום מצוה לפי דברי הרמ"א הנ"ל דאין פודין ע"י שליח ואע"ג דאזלינן בתר רובא מ"מ הא ס"ס הוא ג"כ מטעם רוב לרוב שיטות ואעפ"כ אינו מברך משום החומר הלאו דלא תשא כנ"ל: אמנם ז"א כיון דמצד הדין מוטל עליו המצו' דפדה"ב כנ"ל ממילא שפיר יוכל ג"כ לברך כיון דמ"מ הוא מחיוב לעשות המצו' ולזה מחיוב ג"כ לברך אך עכ"ז אין לו לברך בלמד לפדות כיון דיוכל להיות דמצד הדין שאינו פודה ויוכל להיות שהוא ח"ו ברכה לבטלה ולזה תיקנו שיברך בעל פדה"ב דאזי נראה שהוא מברך להקב"ה שצו' מצות פדה"ב ואע"ג שהוא נראה שאינו מקיים עתה המצוה מ"מ זהו אמת שהקב"ה צו' כן ולזה אינו נראה כברכה לבטלה משא"כ בלמ"ד נראה שהוא מקיים עתה מצות פדה"ב ואעפ"י המיעוט יוכל להיות שאינו מקיים ולזה יהי' ח"ו נראה כברכה לבטלה כנ"ל ולזה תקנו בעל משא"כ כשהוא פודה את עצמו דאזי הוא בודאי מקיים עתה המצות בלי שום ספק כלל וכלל ולזה שפיר הוא מברך בלמ"ד וא"ש: ובזה אפשר לפרש דברי הגמ' בשלהי פסחים בעי' מני' פשיטא על פדה"ב אבי הבן מברך אשר קדשנו במצותיו על פדה"ב שהחיינו כהן מברך דמטי הנאה לידו או אבי הבן דקעביד מצו'. והקשו האחרונים דכל הפשיטא הוא ללא צורך וגם אריכות הלשון בנוסח הברכה דעל פדה"ב ולפי הנ"ל ניחא דכיון דפשיטא דאבי הבן מברך על פדה"ב ולא בלמ"ד לפדות הוא משום דחיישי' להמיעוט דדלמא לאו אביו הוא כנ"ל וא"כ הי' סברא לומר דמכח האי חששא שלא יברך אה"ב שהחיינו רק הכהן דודאי מנוי הנאה לידו בלי שום חשש או דלמא כיון דאעפי"כ אה"ב עושה המצו' מצד הרוב וא"כ ממילא אית לי' הנאה הרוחניות שהוא הרבה עדיפא מהנאה הגשמיות של כהן ולזה אבי הבן מברך שהחיינו וכן הוא הלכה וא"ש. ועכ"פ לנ"ד לדברי המהרי"ק דאע"ג דאיכא שני חזקות מ"מ אע"ג דלדברי הריב"ש דב' חזקות כרוב ואפשר דעדיפא מרוב מ"מ כאן דאיכא נמי לאצטרופי המיעוט דדלמא לאו אביו בודאי העיקר לפדות בלא ברכה דברי אוה"נ הכותב בחפזון גדול ה"ק יואל צבי ראטה: החופק"ק הנ"ל סי' נ"א בעזה"י אור ליום ו' עש"ק פ' ויקרא שנת ברכות לפ"ק את חג המצות תחוג בזהירות ובשמירות בסיפור יציאות מצרים בנעים זמירות ה"ה כבוד בני הנחמד הרבני המופלא ומופלג בתורה וביראה כש"ת מו"ה משה שמעון ני' מכתבך הגיעני היום וכו' וגם ראיתי בהעברה בעלמא דבריך הנעימים ומה שהקשת דמאי מבעי' לי' לגמ' בסוף פסחים אי כהן מברך שהחיינו משום דקמטי הנאה לידי הא חזינן דמקבל מתנות אינו מברך שהחיינו כוונת בזה להצל"ח ז"ל שמק' זאת ולפענ"ד נראה בפשיטות ליישב דבשלמא גבי מקבל מתנות זה אינו הנאה אמיתיות משום שהוא נהמא דכסיפא כדכתיב כרום זלות לבני אדם וכמו שאמרו חכז"ל שונא מתנות יחי' וגם כשמרויח ממון ע"י עסקו ג"כ אינו הנאה אמיתיות יען שאינו יודע בבירור אם נשא ונתן באמונה משא"כ גבי ירושה הוא קרוב שהוא באמת שלו מצד שכבר הוחזק אצל אביו והוא יורשו מצד דין תורה ולזה שפיר מברך וכאן גבי פדיון הבן בודאי הוי הנאה גמורה לכהן שבא לו