בית היוצר חלק א קמ

אופן אחר רק בהלוא' לחוד דאזי בודאי מחזו כריבית בודאי שפיר פסק הרמ"א לאסור משא"כ בסי' קע"ו דיש לדון אותו לשכירות וגם אפשר באופן שהוא מותר לגמרי כגון ששכרם כדי להתלמד וכדומה ולזה לא מחזי כ"כ כריבית כיון שאינו נראה כהלו' ממש ולזה שפיר פסק הרמ"א כיש מתירין וא"ש. ובענין דברי הרמ"א גופא דמחלק בין ריבית דרבנן דאז מתיר באם מקבל עליו כל האחריות אבל בריבית קציצה לא מהני כלל מאריך מעכת"ה בהרבה חלוקים אשר לא ירדתי לסוף דעתו כלל בכל חלוקים וע"כ אמרתי לסדר לפי הנראה לפענ"ד דודאי היכא דנותן מעות לעיסקא שהוא פלגא מלו' ופלגא פקדון ומתנה עמו שיתן לו דבר קצוב בין יריוח או לא ירויח דזהו הוי ריבות דאו' אליבא דכ"ע והדין המובא בש"ע סי' קע"ז סעי' ז' וכ' שם הטו"ז ס"ק י"ד דהוי ריבית קציצה לקצת דיעות בסי' קס"ו ס"ב התם איירי דבשעת הלוא' לא קצץ רק אח"כ כשמרויחין הזמן אזי מתנה על הקציצה בזה הוי שם מחלוקת או דהוי ר"ק או א"ר יע"ש ודעת הש"ך שם ס"ק ט' דהוא הסכמת רוב הפוסקים דהוי ר"ק אמנם שם בס"ק ט' מסיק הש"ך דדוקא אם מתנה הקציצה בשעת הרוחת הזמן אבל אם מתנה בתוך הזמן הדבר הקצוב בזה כ"ע מודה דלא הוי אלא א"ר: ומעתה לפי"ז כשנותן מתחילה המעות בתורת עיסקא בלא תנאי שיתן לו דבר קצוב רק אח"כ מתנה בתוך הזמן הלוא' שיתן לו דבר קצוב בודאי לא הוי אלא ריבית דרבנן ובזה מהני להרמ"א אם מקבל עלי' כל האחריות וזהו כוונת הרמ"א שכ' דמותר בכל ריבית דרבנן כגון נותן בעיסקא וזהו כוונת הטו"ז שם בס"ק י"ג פי' שנתן לו בתורת עיסקא בלא תנאי דבר קצוב רק אח"כ מתנה עמו שיתן לו דבר קצוב בין שירויח או לא. ובזה מתיישב שפיר מה שהקשה בס' עצי לבונה דכיון דקצוב בין ירויח או לא מה לו אם היא עיסקא או לא דזה הוי ריבית קציצה אפי' בעיסקא ואמאי קרא ריבית דרבנן יע"ש ולפי הנ"ל ניחא דמש"ה הוי ריבית דרבנן משום דבתחילה בא בתורת עיסקא לידו בלא תנאי קציצה רק בתוך הזמן מתנה תנאי הקציצה כנ"ל וא"ש: ובזה אפשר ליישב קו' החו"ד הנ"ל על הרמ"א דלעיל בסי' קע"ו דהנה שם בש"ך ס"ק א' מביא בשם ב"י מהג"מ כששכרו להתלמד אזי אסור בהוציא יע"ש ותמה עליו בס' שערי דיעה מסי' קע"ז סעי' י"ט והוא מהמרדכי באם הנפקד שהלו' בריבית לעכו"ם רוצה ליתן גם להמפקד רווחים רשאי וכו' כיון דמתחילה בהיתר אתי לידו וא"כ ה"נ כיון דמתחילה שכרו להתלמד אף בהוציאן שרי ליתן שכר יע"ש דמסיק דחייב ליתן השכירות בזה ובס' עצי לבונה מביאו ולענ"ד נראה דזה לא יהי' גרוע מהא דלעיל היכא דנותן לו בתורת עיסקא מתחילה בלא תנאי דבר קצוב ואח"כ מתנה דבר קצוב דהוי עכ"פ א"ר כנ"ל דבשלמא התם דלא בא לידו רק בתורת פקדון ולזה הוא מותר אח"כ ליתן לו הרווחים מה שקיבל מן הנכרי אבל כאן סופו מוכיח על תחילתו דמה ששכרם כדי להתלמד לא הו' רק הערמה כיון דחזינן לבסוף שהוציאם ולזה בודאי אסור משום הערמת ריבית וממילא הוי א"ר כן נלענ"ד ליישב קו' הש"ד הנ"ל: ומעתה נוכל לומר דזהו כוונת הרמ"א שם דאם קיבל עליו המשכיר כל האחריות יש מתירין אפי' משכיר לו להוציא' דזהו אינו אסור אלא מדרבנן כנ"ל ולזה שפיר מהני כשקיבל עליו כל האחריות כמו דמסיק הרמ"א כאן בסי' קע"ז סעי' ו' הכל בבירור ולזה לא האריך הרמ"א בזה בסי' קע"ו משום שסמך על מה שמבואר היטב בסי' קע"ז. וזהו אפשר ג"כ כוונת הרמ"א מה דמסיים שם ומיהו אם לא קיבל עלי' רק גו"א ולא אונסין או אונסין ולא גו"א אסור להוציאן בשכרן ומגי' שם הש"ך בס"ק ג' אסור לשוכרן להוציאן והיינו כוונתו שאז אסור אפי' בשוכרן בתחילה כדי להתלמד ואח"כ להוציאן דאע"ג דזה אינו אסור רק מדרבנן כנ"ל אפ"ה אין להתיר כשלא קיבל עלי' כל אחריות כנ"ל וא"ש: ומעתה לפי מה דביארנו דכל הנותן מעות בתורת עיסקא בודאי אסור לקצוץ ליתן לו ריוח דבר ידוע כיון דהוא פלגא מלו' וכשהוא מתנה מיד בתחילה שהוא נותן לו דבר קצוב הוי ריבות קציצה אליבא דכ"ע וממילא לא מהני אפי' כשהנותן מקבל עליו כל אחריות ומכש"כ בסתם עיסקא בודאי אין שום היתר ליתן לו דבר קצוב בין יהי' ריווח או לא כי הוא חשש איסר דאו' ואם כי יש היתר על ההיתר עיסקא ועכ"ז צריך לראות באופן היותר מועיל ונאה שלא יהי' נראה כהערמת ריבית ואין לי להאריך בזה שכבר האריך בזה מעכת"ה והעיקר בזה ההיתר כמו שכ' החכמת אדם כלל קמ"ג בנוסח שטר עיסקא והיינו דעיסקא הוא פלגא מלו' ופלגא פקדון והחצי ריוח של הנותן והחצי להמקבל בעד חצי המעות המלו' שלו רק מהחצי ריוח של הנותן מהחצי הפקדון שלו צריך לנכות למקבל שכר טירחא ועל ההפסד אינו נאמן אלא עפ"י עדים כמש"כ ועל הריווח אינו נאמן רק דוקא בשבועה חמורה רק כשנותן לו דבר קצוב מחלקו הריווח אזי יפטור מן השבועה אפי' כי ירוויח הרבה וכו': אמנם כ"ז הוא דוקא כשעסק הוא בזה הענין ובזה האופן שדרכו בכך שיהי' כ"כ ריווח כפלים מהדבר הקצוב ועוד יותר עבור טרחתו אבל אם יהי' הדבר קצוב כפלים ואפשר כפלי כפלים, ממה שראוי' להיות כל הריווח על השני צדדים זה בודאי נראה לכ"ע שהוא ריבית וזהו בודאי אסור וכן הוא מבואר בבינת אדם בשער משפטי צדק סי' ה' שכאשר עולה הרווחים יותר מן הקרן א"צ הלו' לשלם. ומה ששואל מעכת"ה דאיזה זמן יתנו לו לזה זה אינו שאלה כלל לפי המבואר מדברי בינת האדם שכאשר יתקבץ הרווחים יותר מן הקרן א"צ הלו' ליתן יותר יהי' מאיזה זמן שיהי' ובודאי ראוי' לחוש לחומרא לכתחילה שלא יקח מן הלו' יותר על הקרן. ומה שכ' מעכת"ה שמבואר שם בב"א עצמו הטעם למה דנו עד הכפל שכ' וז"ל ומטעם זה דנין שצריך לשלם עד הכפל כי הזקוק שו' כ' זהו' והמכירה היתה בעד עשרה והיינו נמי הטעם משום דדרך הזקיק להיות נפחת משויו עד חציו ולזה צריך להיות ההיתר על דרך זה אבל להעלות ההיתר על יותר מדרכו לפחות זה בודאי אסור כנ"ל. ומה שמביא ראי' מהא דכ' הב"א בסוף וז"ל ואף כשלקח בחייב כפלי כפלים דמשמע שלא הי' בזה שום חשש בזה זה ודאי לא ניתן להאמר כלל להביא משם ראי' דשם כבר גבה מן הלו' ואע"ג דהוי באיסור מ"מ ליכא בזה שום חשש דהא לא הוי אלא א"ר שאינו יוצאה בדיינן כמבואר שם באריכות בב"א דכיון דהוי דרך מו"מ לא הוי אלא ריבית דרבנן משא"כ כאן דהוי לכתחילה וגם דיש בו חשש ריבית דאו' בודאי איכא למיחש ולאסור לעשות ההיתר יותר מן הראוי' שיהי' בו בעסק זה רווחים ושיתן לו דבר קצוב יותר מן הראוי' להיות ריווח כנ"ל. ומה שמביא מעכת"ה ראי' מהא דנותנים ביצים להושיב תחת תרנגולת כשנותנים לו שכר עמלו ומזונו דהוי הריווח יותר מכפלי כפלים מהתם אין ראי' כלל דשם כיון דהוי כן הדרך שיעלה הרווחים כ"כ בודאי שרי יעוד דלא הוי חשש ריבית דאו' משום דהוי דרך מו"מ משא"כ כאן דהוי חשש ריבית דאו' כנ"ל בודאי אסור ליתן דבר קצבה לשנה יותר מן הראוי' להיות ריווח ובפרט באופן שנראה לעיני כל שהקצבה הוא יותר מן הראוי להיות ריוח ונראה לעין כל שהוא ריבית זה בודאי אסור לכ"ע, וראי' ברורה לזה ממה דאיתא בריש סי' קע"ג מכר לחבירו דבר ששו' י' זהו' בי"ב בשביל שממתין לו אסור בד"א בדבר שיש לו שער ידוע אבל טלית וכיוצא בו שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידוע מותר למכרו ביוקר לפרוע לזמן פלוני ובלבד שלא יאמר בפי' שאם יתן לו מיד ה"ה שלו בעד י' זהו' וכו' ויש מי שאומר שאפי' אינו מפרש בהדי' אין היתר אלא במעלהו מעט אבל מעלהו הרבה עד שניכר לכל שבשביל המתנת מעות הוא מעלהו הו' לי' כמפרש ואסור יע"ש שגם הרמ"א מסכים לזה וזהו כשמוכר טלית שאין שומתו ידוע בסתם בודאי היא היתר יותר מכל ההיתר עיסקת הנהוגין בינינו דבהיתר עיסקא שהוא קוצב לו דבר ידוע בודאי הוי חשש אי' דאו' כנ"ל משא"כ כאן שהוא דרך מו"מ ואין קוצב בפי' דבר ידוע בודאי לא הוי שום הו"א שיהי' ריבית קציצה שיהי' בו חשש אי' דאו' ואעפי"כ כשנראה שהוא משום המתנות מעות הוא אסור ומכש"כ כשהוא נותן דבר קצוב מה שהוא יותר הרבה מן כל הריווח שראוי' להיות ובודאי נראה לכל שאינו נותן לו מן הריווח שהריוח רק מחמת המתנת מעות הוא נותן ואע"ג שהלו' אינו רוצה לישבע היינו משום שהלו' בעצמו רוצה ליתן ששה פעמים ריווח יותר ממה שמגיע לחלקו דאם לא יתן לא יגיע לו אפי' חלק השביעית ולמה לנו שבועתו כיון שכל העולם מעידין ע"ז: ועוד יותר הי' נלענ"ד לומר סברא להחמיר דאפי' בדיעבד כשכבר לקח ג"כ מחיוב להחזיר כיון דהוא חשש דהוא ריבית קצוצה כנ"ל ויצאה בדיינין ואע"ג דהוי עכ"פ ספק אם הוא ריק או א"ר