בית היוצר חלק א קלו

סימן נ' עוד להנ"ל ומה שהקשה שהוא לדעתו קו' חמורה לשי' הפוסקים דבעכו"ם ל"ש ביטול ברוב דלהם לא ניתנה התורה ול"ש בהו אחרל"ה כמבואר בפמ"ג סי' ס"ב והקשה ע"ז דהנה התב"ש בסי' יו"ד סעי' ו' ס"ק י"ב מביא קו' הרשב"א גבי שחט בסכין דעכו"ם דמותרת הבהמה בקליפה ואמאי הא בלע שמנונית אבמה"ח וכו' ותירץ דנגד שמנונית שבסכין יש ס' בבהמה יעיש שתי' עוד ב' תי' והקשה ע"ז דא"כ בהמה שנשחטה הי' ראוי' לאסור לעכו"ם משום דבהמה בלעה שמנונית אבמה"ח שיש על הסכין ובעכו"ם לש"ל דנתבטל בס' כנ"ל. והנה זהו בודאי האמת כדבריו שיש חילוק בין רוב לשישים דבס' ל"צ לטעם דאחרי רבים וכו' רק דליכא שום טעם כלל וזהו שייך אפי' לב"נ כמבואר בנוב"י בסי' נ"ד לחלק בין רוב לשישים. אמנם הישועות יעקב ביו"ד סי' י"ד ס"ל דאין חילוק בין רוב לשישים דהא דמבשא"מ בטיל בס' היינו כיון דיש ס' שוב אין בו נועם איסור וא"כ ממילא גוף האיסור בטיל ברוב יע"ש ומובא בהשיב משה ביו"ד סי' צ"ח. וא"כ לפי"ז גבי ב"נ אין חילוק בין רוב לס' דהכל מטעם ביטול ברוב. וע"כ הי' עולה לדעתי מיד בהשקפה ראשונה דכמו דל"ש לגבי ב"נ ביטול ברוב משום דלהם לא נתנה התורה וכ"כ גם טעם כעיקר דילפי' מנזיר או מגע"נ ג"כ אינו נאסור לב"נ. ואח"כ מצאתי במלוא הרועים באות ב"נ ס"ק כ"א שכ' שנסתפק אי ב"נ מוזהר על טע"כ באיסורין שלו ומסיק דזה תלי' בפלוגתא דהר"ם ותוס' אי ב"נ נהרג על ח"ש דהנה הרשב"א כ' דלמ"ד מב"מ במשהו אזי במינו ודאי טע"כ דע"כ טעם לא גרע ממשהו והנה לפי"ז לדעת הר"ם דס"ל דב"נ נהרג על ח"ש דהיינו אף על משהו ודאי לדידי' טע"כ דל"ג ממשהו יע"ש. ולפענ"ד נראה דדברים אלו לא נאמרו אלא כשנתערב דבר בעין אזי הוי שפיר הסברא דטעם ל"ג ממשהו אבל כשלא נתערב אלא הטעם לחוד כמו בנ"ד אזי בודאי אין שום סברא לאסור לב"נ טע"כ. אמנם בלא זה נראה למי נאסור האי בהמה שנשחטה בסכין של נכרי לב"נ הלא לא ישמע לן לאסור להם אלא לדידן שיאסור לנו למכור להם משום לפ"ע. הלא בזה לא שייך לפ"ע כיון שהרי בל"ז ג"כ המה אוכלים הבהמות שלהם מה שנוחרין בסכין שלהם ובפ"ק דע"ז אמרי' דמושיט אבמה"ח לב"נ דעבר על לפ"ע ז"ד היכא דקאי בתרי עברי דנהרא ומבואר ג"כ ביו"ד סי' קנ"א ברמ"א דהא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם ה"ד אם אין להם אחרים כיוצ"ב או שלא יוכלו לקנות במ"א יע"ש. ומעתה מכל הלין נשמע דאין לאסור להם וטרדותי מרובים להאריך בענין זה יותר ובעה"ח האוה"נ: ה"ק יואל צבי ראטה סימן נ"א שפעת חו"ב לכבוד אהו' ידידי הרבני המופלג בתורה וביראה החסיד המפואר הישיש הנכבד כש"ת מוה ישראל דובער ווייס ני' מקערעצקי: כתבו הגיעני ובתוכו רצוף שאלה וז"ל אשה שאין לה ווסת קבוע אבל אינה ראתה עכ"פ בפחות מכ"ה יום ופעמים בכ"ו ופעמים בכ"ח עד למ"ד וכן פעמים מאחרת איזה ימים וזה זמן רב אשר בכל פעם שהיא בודקת מוצאת על העד קרטין שחורים ולפעמים הם אדומים אבל הוא מעט מזעיר ובכל פעם שהיא בודקת מוצאת מראה לבינה על העד והנה בדקנו ברוק ע"ג צפורן והם נימוחים וגם ציוותי לקנח היטב אחר השתנה ולבדוק אחר שעה ונמצא גם אז. וגם השתנה סיננו על עד לבן ונמצא גם על העד הזה וע"ז שואל מה דינה של אשה זו. והנה מה שרצה בעל האשה לומר בהשאלה דאשה זו הו"ל כווסת שאינה קבוע בזה בודאי האמת כדברי מע"ה דזה מקרי ווסת קבוע כמבואר בפי' בהמחבר בי"ד סי' קפ"ו סעי' ג' וז"ל אשה שאינה רואה בפחות מי"ד ימים אחר טבילתה אבל לאחר י"ד ימים אין לה קבוע עד י"ד יום דינה כדין אשה שיש לה וסת עכ"ל בלי שום חולק. והא דרוצה להביא ראי' מהא דהביא הד"מ בשם הג"מ שכ' וז"ל אשה שאין לה וסת קבוע אם היא אשה שמשנית ווסתה. לאחר או להקדים ב' או ג' ימים וכו' עכ"ל אין ראי' כלל מהא דקורא אותה שאין לה וסת קבוע שיהי' דינה כאשה שאין לה וסת קבוע כלל רק הפי' שאין לה וסת קבוע באותן הג' ימים שמשנית לאחר או להקדים. באלו הג"י אין לה וסת קבוע אבל באותן הימים שהיא מוחזקת שאינה רואה בשום פעם בודאי מקרי אשה שיש לה וסת קבוע. וזהו מבואר בכל הפוסקים האחרונים. ואפי' הסד"ט בסי' קפ"ט ס"ק, כ' ד"ה בש"ך שכ' דמשמע שם דליה כוסת קבוע אלא לענין בדיקה לפני תשמיש ג"כ אינו אומר לחלוטין רק בלשון אפשר יע"ש ותו בזה הוי למותר להרבות בדברים כי זה פשוט וברור ואין זה כלל צ"ע. והב') מה שהוא אומר שבכל פעם שהיא בודקת מוצאת מראה לבינה זהו ג"כ האמת עם מע"ה שזאת היא אינה מראה לבינה תמיד אלא העד היא לח כדרכו והא ראי' שאינה מרגשת כלל וגם אין שום ממשות מליחה רק היא לח כאשר אנכי בעצמי ראיתי בעינו בשהיתה האשה בודקת בביתי כמה פעמים והראה לפני וראיתי שלא הי' ליחה לבינה רק שהי' העד לח מחמת הלחות דשם ואפי' אם לפעמים שבא מראה לבינה כדרך הנשים ונמצא בהמראה אלו הקרטין אין ראי' כלל שבאו הקרטין יחד עם המראה לבינה רק כשבא המראה לבינה אזי פגעה המראה לבינה בהקרטין במקום שדרכם להיות שם הקרטין מעיקרא וממילא נמצאים הקרטין עם לבינה כדרכם להמצא גם בלא מראה לבינה ובזה ממילא יבטלו כמה השגותיו כמו שנבאר בעה"י: הראשון מה שמביא בשם הסד"ט בסי' ק"ל דמתיר מטעם ס"ס ספק מן הצדדין ואת"ל מן המקור שמא לא יהי' נימוח ואף דהוי ס"ס משם א' כיון דב"ה אלא חומרא דבאמת אין דרך המקור להוציא דבר מועט כזה ומביא ראי' ע"ז מדברי הב"ח שכ' ליישב קו' הראשונים ז"ל אהא דאר"ז בנו"י החמירו ע"ע שאפי' רואית ט"ד כחרדל סופרת ז"נ דמאי רבותא דטפ"ד כחרדל דהא מטמא מה"ת בכ"ש וכ' ע"ז הב"ח ז"ל דבפ' יוצא דופן דף מ"א אמר ר"י מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות טמאה ודוקא תרתי אבל חדא מעלמא אתי פי' מן הצדדין ולזה אמר כאן דהחמירו ב"י אפי' ט"ד כחרדל אע"ג דמה"ד הי' ראוי לתלותו דמן הצדדין איתא רק מצד חומרא דר"ז החמירו ע"ע בנ"י עכ"ל הב"ח ז"ל. ומעתה ז"ד היכא דאיכא חד ספיקא אבל בדאיכא עוד ספיקא דלא החמירו ע"ע בנו"י בודאי מטהרין לגמרי וכיון שכן אמרי' בטיפה א' ומכש"כ בקרטין אלו דמשהו בעלמא הוא עכ"ל בקיצור. והדברי חיים בח"ש בסי' ע"ב בסופו תמה עליו דז"ד בטיפה א' לא שכיח שיבוא מן המקור אבל יותר מטיפה היא שכיח ולכן בשתי טיפות טמאה וכ' הוא שיפה תמה ואנכי עפר אני תחת כפות רגלי מרן הקדוש זצוק"ל זי"ע לא הבנתי תמיהתו דכאן גבי קרטין ל"ה שכיח אפי' הרבה טיפין שיבא מן המקור בצורות הקרטין דבשלמא התם דאמר מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות דהיינו שהוא דם צלול אזי בב' טיפות מחמירי' דזהו דרך המקור להוציא אבל בטיפה א' אין דרך המקור להוציא ולזה תלינן שהוא מן הצדדין, ועוד יותר הי' נלע"ד דהתם דקאמר ר"י דבב' טיפות טמאה היינו כשבאו הב' טיפות בפ"א אזי שפיר הוי הסברא שבאו מן המקור אבל כשמוצאת פעם אחר פעם טיפה א' אזי בודאי הסברא נותנת דכמו שבפעם הא' בא מן הצדדין כמ"כ בפעם ב' ג"כ בא מן הצדדין וא"כ היכא דאינה מוצאת בכל פעם רק טיפה א' בודאי אין שום סברא להחמיר וכמו שמבואר בנובי"ת חיו"ד סי' ק"א. אמנם לפי הסברא ראשונה שאין דרך המקור כלל להוציא קרטין אפי' הרבה ממילא אפי' בהרבה יש להקל מכח ס"ס הנ"ל ועוד יותר נוכל לומר דאפי' בב' טיפין שאמר ר"י שהיא טמאה היא אינו אלא מחמת ספק דדילמא היא מן המקור וממילא כשיש עוד ספק הוי שפיר ס"ס הגם דהוי משם א' מ"מ בהנהו קרטין דל"ש שיבואו מן המקור בודאי שפיר נוכל לצרפו לס"ס כדברי הס"ט הנ"ל: ומ"ש הוא דבנ"ד שבאו הקרטין עם ליחה לבינה ל"ש זה כמבואר בנובי"ת חיו"ד סי' ק"א כבר השבתי עליו לעיל דבנ"ד דרוב פעמים היא מוצאת בלא מראה לבינה אין ראי' כלל ממה שמוצאת כשהיא רואה מראה לבינה שהקרטין הם באים עם המראה לבינה יחד מן המקור רק שהמראה לבינה כשהיא באה מן המקור אזי למטה מן המקור כשהיא פוגעת בהקרטין אזי באין יחד וזהו קרוב לודאי