בית היוצר חלק א קל

לשיטתי' דפסק בפ' י"ו מסנהדרין דהת"ס שמה התראה ולזה שפיר פסק דבתחילת שחיטה נעשה מומר כיון שהתיר עצמו למיתה במזיד ובהתראה אע"ג דהוי התר"ס כיון דגם בהתר"ס הוי ג"כ חיוב מיתה משא"כ אליבא דר"מ לפי"מ שמבואר במלא הרועים דסבר דהת"ס ל"ש התראה שפיר פריך הגמ' ונוקמי במזיד ור"מ דלדידי' אינו נעשה מומר בתחילת השחיטה כיון דלא התיר עצמו למיתה משום דהוי הת"ס ולר"מ הת"ס ל"ש התראה כנ"ל ומיושב שפיר דברי הרמב"ם ז"ל וא"ש: אמנם בפ"ה משבועות פסק הרמב"ם ז"ל שאין לוקין על הת"ס אלא א"כ הלאו שלו מפורש בתורה יע"ש ותמהו עליו המפו' שדבריו סותרים למה שפסק בסנהדרין דהת"ס הוי התראה ומביא הכ"נ בשם המרכבת המשנה שכ' והנכון דמ"ש בסנהדרין דשמי' התראה ה"ד כשההתראה היא בשעה שעובר על הלאו שמפורש בתורה אעפ"י שיש תיקון על הלאו ע"י קיום העשה משא"כ גבי שבועה דבשעת השבועה לא מקרי לאו מפורש אלא ספק דאפשר לאותן אחרים ששמעו ממנו א"כ התר"ס כזה אינה התראה לכו"ע יע"ש. וא"כ בענין שלנו בהתחלת השחיטה ל"ה ג"כ לאו מפורש אלא ספק דלמא לא יגמור השחיטה דאז הוי הת"ס אליבא דכ"ע וא"כ הדרה הקו' לדוכתי' על הרמב"ם ז"ל דאמאי נעשה מומר בתחילת שחיטה כיון דהוי הת"ס וא"כ אינו מתיר עצמו למיתה כנ"ל. אמנם לפימ"ש התוס' בגיטין דל"ג ע"א וז"ל הקשה ר"ש היכי מחייבי' לעולם מיתה א"א שזינתה הא הוי הת"ס שמא ישלח לה גט ויבטלנו ואור"ת דל"ה הת"ס דאזלי' בתר רובא ורוב אין מגרשין נשותיהן וכששולחין גט אין מבטלין יע"ש. ובזה אמרתי ליישב קו' העולם לדברי הר"ת דסובר דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא וא"כ בת כהן שזינתה איך דנין אותה בשריפה נימא דלאו בת כהן היא דדלמא לאו אבי' הוא וכ"ת דאזלי' בת"ר הא ממיתה למיתה ל"א ב"ר וכאן מחויבת היא מיתה אפי' לא אזלי' ב"ר מצד שהיא א"א שזינתה שהוא מחויבת חנק ומצד שהיא בת כהן היא מחויבת שריפה וזהו אינה מחויבת אלא מצד רובא ובמל"מ ל"א בת"ר אך לפ"ד התוס' הנ"ל א"ש דר"ת אזיל לשיטתי' דקסבר דהא דא"א שזינתה אינה מחויבת מיתה ג"כ אינה אלא מצד רוב דאל"כ הוי הת"ס כנ"ל ולזה שפיר אזלי' בת"ר גם לחייבה שריפה מצד שהיא ב"כ אע"ג דהוי ממל"מ דע"כ לא קאמר ר"ת דבמל"מ ל"א בת"ר אלא היכא דבמיתה קלה דנין אותו בלא רובא ולזה ידון אותו במיתה חמורה מצד רובא ל"א. אבל אם במיתה קלה ג"כ אין דנין אותו אלא משום רובא אזי גם במיתה חמורה דנין אותו אע"ג דהוי מחמת רובא דממ"נ אי לא אזלי' בת"ר אזי לא מחויבת מיתה כלל וא"כ הא דאזלי' בת"ר לא הוי ממיתה למיתה דאי ל"א בת"ר אזי לא מחויבת מיתה כלל וא"ש: וא"כ הא תינח לדידן דאזלי' בתר רובא אבל לר"מ דחייש למיעוטא לדברי הר"ן דסובר שר"מ חייש למיעוטא מדאו' וא"כ הדרא קו' הר"ש לדוכתי' דאיך מחייבין א"א שזינתה במיתה הא הוי הת"ס דדלמא יבטלנו אך זה אינו דנוכל לומר דר"מ סובר דבטלו אינו מבוטל וא"כ ל"ה הת"ס. ומעתה לפי הנ"ל כאן נמי נוכל לומר דמשו"ה ל"ה כאן הת"ס בתחילת שחיטה משום דרוב פעמים כשמתחיל לשחוט בודאי יגמור השחיטה בלי שום מכשול כיון דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין ומוחזקין הם ורוב המתחילין לשחוט גומרין השחיטה ולזה שפיר לדידן דאזלי' בתר רובא בודאי ל"ה הת"ס ולזה שפיר פ' הרמב"ם ז"ל בתחילת שחיטה נעשה מומר אבל הגמ' שפיר פריך ומקמי במזיד ור"מ משום דר"מ לשיטתו דלא אזיל בת"ר וא"כ בתחילת שחיטה אינו נעשה מומר כיון דהוי הת"ס כנ"ל אך התוס' מקשה שפיר והוכיחו מחה דבאותה שחיטה אינו נעשה מומר משום דהתוס' לשי' דקסברו דר"מ אינו חייש למיעוטא רק מדרבנן משא"כ הרמב"ם ז"ל נוכל לומר דסובר כדעת הר"ן דר"מ חייש למיעוט' מדאו' שפיר נוכל לומר כנ"ל ושפיר מיושב דברי הרמב"ם ז"ל: סימן מ"ה בעזה"י יום ג' פ' שמות תזכר לפ"ק שפעת חו"ב ושלו' לאהובי בני חביבי הנחקק בקירות לבבי ה"ה הרב המופלג ומופלג בתורה וביראה חו"ב כש"ת מו"ה משה שמעון גי' לנצח מכתבך קבלתי אתמול והחייתנו בדבריך וכו' והגם שלא עיינתי בה ככל הצורך מחמת טרדותי המרובים עכ"ז איני רוצה להאחיר יותר כי איני כותב רק להלכה ולא למעשה כנ"ל כי אינני רוצה להשיב פניך ריקם מלהשתעשע בדבריך אשר נאמרים ביושר על יסוד האמתי כאשר נבאר בעזה"י. הנה זה וודאי אמת כאשר כתבת דהיכא דאין אדם מתכוין לנוי אלא להנצל מצער דלית בי' משום לא ילבש גבר וכו' כמבואר מתוס' שהביא בד"מ סי' קנ"ו דהמתבייש לילך בין הבריות בודאי הוי צער גדול וכן הוא מבואר כאן בסי' קפ"ב בד"מ בשם המרדכי א"כ בודאי הי' ראוי' להתיר לצבוע גם בנידון דידן השער הלבן שבזקן ושבראש הגם שמכל הראיות שהבאת אינו מוכח עדיין בבירור אלא שאנו מקילין משום צער רק באי' דרבנן אבל לא באי' דאו' והא דמייתי ראי' משום דהטור השוו מלקט לבנות מתוך השחורות להמסתכל במראה בזה ודאי אין הדמיון עולה יפה דגבי המסתכל במראה לא כתב רק אסור דמשמע שאינו אלא מדרבנן וגבי מלקט כ' חייב שהיא מדאו' וכמו כן גבי צובע כ' חייב. אמנם עכ"ז כפי פשטות הלשון כנראה מתוס' והראשונים נראה לכאו' שאין לחלק כמו שכתבו בשם הר"ת דאינו דומה כלל לתקוני אשה שאין זה משום יפוי אלא משום צער יע"ש א"כ משמע דכל היכא דלא עביד אלא משום צער לא שייך בי' כלל לא ילבוש גבר וכו' אמנם עדיין יש לי ספק גדול אם נוכל להתיר לו לצבעו השערות הלבנות לשחור כיון שיוכל לעשות להיפוך שיצבע השחורת ללבן וזה יהי' לו להדר כמבואר בב"י: אך זה תלי' במחלוקת בהגירסות בגמ' דנזיר דף כ"ט דלפי גי' הלכות גדולות דהאיבעי' של רב מר' חייא במספרים ואסר לו אף במספרים בודאי הסברא נותנת לאסור אפי' במקום דלא עביד אלא משום צער כנ"ל היכא דיוכל לעשות בהיתר כדמשמע מהתוס' דקאמר על גי' הה"ג וז"ל וכן נראה מדקאמר והא קא גדל ומאי קו' יטלנו במספרים ע"ש וכן על דמיון הזה איתא בשבת דף צ"ז ע"ב בתוד"ה גדול כבוד הבריות דהיכא דאפשר לעשות בהיתר לא התירו בענין אחר משום כבוד הבריות ע"ש. אמנם לפי הגי' שלנו לפי"מ שמפורש הר"ת דבתער בעא מיני' והא דפריך והא קא גדל ה"פ והלא אין זה תיקון ואין דומה כלל לתקוני אשה שאין זה משום יפוי אלא משום צער יע"ש. א"כ מבואר בפירוש דהיכא דאינו מכוין ליפוי רק משום צער אין בו משום לא ילבוש אפי' היכא דיוכל לעשות בהיתר כי הכא אע"ג דיוכל לעשות בהיתר ע"י מספרים אעפ"כ מתירין לו בתער כיון דלא שייך גבי' כלל לא ילבוש כיון שאינו מכוין ליפוי א"כ ממילא בודאי אף בנ"ד ג"כ נוכל להתיר לצבוע הלבנות לשחורות אע"ג דיוכל לעשות בהיתר להיפוך כנ"ל לפי שיטת ר"ת ז"ל: אמנם לפנ"ד נראה ליישב קו' התוס' על גירסת שלנו אמאי דמתיר בתער כיון דיוכל לעשות בהיתר ע"י מספרים דהנה הב"י והקרבן נתנאל הקשו על הרא"ש ז"ל דבמכות הביא הרא"ש גי' הבה"ג וכ' עליו אלמא שאר אברים שרי במספרים בית השחי ובית הערו' אפי' במספרים אסור ובפ' מצות חליצה כ' דגי' בה"ג אינה חולקת על גי' הספרים שלנו דלמאי דמסיק הא בתער הא במספרים הדר בי' משינוי קמא דשני דכי קאמר רב בשאר אברים וכו' ומיהו הא ודאי צ"ל לפי גי' זו דשאר אברים נמי אסורים בתער כמו בית השחי מדהדר בי' משנוי' דשני ע"י קו' דהעברת שער אינה מד"ת אלא מד"ס דמשמע לי' דאיירי בכל אברים שבגוף אבל במספרים תרווייהו שרי ובנזיר משמע שהי' נוהגין בו איסור וכו' ע"ש. ולפענ"ד נראה ליישב דבריו ז"ל שלא יהי' סותרים כ"כ לפי דברי תשו' הגאונים שמביא התוס' והרא"ש בפ' מ"ח דבית השחי ובה"ע אם מגלת מראשו עד רגליו מותר דכיון דמגלח כל גופו אין זה יפוי דאדרבה ניוול הוא אלא על שם רפואה הוא מגלה ע"ש וכ' הק"נ דצריך לתרווייהו טעמי דמלבד שעושה לרפואה ע"כ אסור דאל"כ מאי מותיב לרב מדקתני המעביר בה"ש כו' אימא רב ה"ק מיקל כל גופו בתער היינו שמגלח מראשו עד רגליו ועוד הא איתא להדי' בנזיר אמר ר"נ בנזיר מותר כיון דמעביר כל שער וקאמר עלה ולית הילכתא כוותי' אך קשה הא טעמא דעושה לרפואה סגי וצ"ע עכ"ל ע"ש: