בית היוצר חלק א קכט

שנתערב ולזה שפיר נוכל להקל כאן אפי' לדברי הבית יעקב דבתחילת בישול ומליחה הוי דם דאו' ורק ע"י גלגול הוי דרבנן כיון דאיכא כאן חזקת היתר ואיתחזיק איסורא ל"ה כי האיסור לא הי' ניכר מקודם התערובות כלל. ולפי"ז שפיר מיושב דברי הטו"ז בסי' ס"ט ס"ק כ"ד שכ' ומעשה בא לידינו באשה אחת שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותו תחילה אם לאו והתרנו מכח זה דלא הוי אלא ספיקא דרבנן ולקולא והקשה עליו הנקודות הכסף דהא כאן איתחזיק איסורא דדם וכל היכא דאיתחזיק אי' לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא א"נ כיון שמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן יע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דהא כאן איכא חזקת היתר על התערובות ואיתחזיק איסורא לא מיקרי כיון שהאיסור לא הי' ניכר קודם שנתערב ולזה שפיר מקיל הטו"ז כיון שהוא ספיקא דרבנן משום דם שבישלו ואע"ג דהוי ע"י גלגול כיון דאיכא כאן חזקת היתר ואיתחזק איסורא ליכא כנ"ל וא"ש. ובעה"ח ה"ק יואל צבי ראטה חופק"ק. סימן מ"ג בע"ה ב' לך פדה ישראל לפ"ק: שפעת חיים וברכה לכבוד אהובי בני חביבי ה"ה הרבני המופלא ומופלג בתורה וביראה הרוממת חו"ב כש"ת מו"ה משה שמעון ני' ויזרח לנצח: מכתבך הגיעני למשיבת נפש בראותי נעימות ימינך אשר מאוד צמאה נפשי לראות וגם הח"ת ראיתי במראות הצובאות דברים אשר מלבות באות ואמרתי להשיבך מהר קצת ח"ת ממה שאמרתי בזה הסוגי' על קו' התוס' שהבאת אשר תרוצם אינו מעלה ארוכה לדברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שכתב דבפעם אחת ששחט בשבת ג"כ נעשה מומר ולפיכך הוצרך הגמ' לאוקמא בשוגג עי"ש שתמהו עליו המפורשים ונלענ"ד דהנה בתוס' ד"ה מורי להו כר"מ א"כ לפירוש רש"י ז"ל בריש א"צ גבי נכרי שהביא דורן לישראל דאסורין משום דנהנה ממלאכת יו"ט אכ"ק משוחט בשבת דיאכל לר"מ היכא דהי' לו חולה מבעו"י והבריא ולא אסור משום דנהנה ממלא"ש ונלענ"ד דהנה לכאו' יש להבין לפמ"ש תוס' בפסחים דף מ"ו ע"ב בד"ה רבה בסה"ד וז"ל וא"ת אי אמרי' הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי' לחולה שיב"ס ר"ל וי"ל כיון דל"ש הוא כלל ל"א הואיל יע"ש וכאן בסוגי' כתבו תוס' בד"ה כגון שהי"ל חומבע"י דלהכי לא אסרי' משום מוקצה לחצי שבת כיון דרגילות הוא לחזור לחוליו ע"ש א"כ כשהי"ל חומבע"י והבריא אין איסור בשחיטה מטעם הואיל וראוי' לזה כשיחזור לחוליו ובכהא"ג שייך הואיל כיון דהוא שכיח לפ"ד התוס' הנ"ל אך ז"א דהא דשרי' מטעם הואיל זה ל"ה אלא מדאו' דאין לוקין עליו אבל מדרבנן אסור: ומעתה דאינו אסור גבי חולה שהבריא מדאו' א"כ ממילא לא נחשב כלל למלאכה רק דחכמים אסרו' לכתחילה אבל בדיעבד איני ראוי' לאסור כלל מצד נהנה ממלאכת שבת כיון דמדאו' אפי' לכתחילה מותר ושפיר מיושב קו' התוס' כמובן ואינו דומה לנכרי שהביא דורן כשיש במינו במחובר דהתם המלאכה גופא אסורה לישראל מדאו' אבל כאן המלאכה גופא מותרת לכל בכהא"ג וא"ש: ואין לדחות זאת מהא דקתני אעפ"י שמתחייב בנפשו ומוקי לה בגמ' לפי המסקנא בחולה והבריא א"כ משמע דיש בו לד חיוב כמבואר בתו' ד"ה כי שרי בסה"ד דכתבו דבמקום ששייך חיוב קא מדמי שבת ליוה"כ כדתני אעפ"י שמתחייב בנפשו דז"א דהא נוכל לפרש אעפ"י שמתחייב בנפשו היכא דלא הי"ל חולה כלל אעפי"כ שחיטתו כשירה גבי חולה והבריא כיון דאסור עכ"פ מדרבנן שייך לומר גבי' חיוב משא"כ כשלא הבריא דמותר אפי' לכתחילה שפיר כתבו התוס' דל"ש גבי' חיוב וזה מבואר בפירוש בהרשב"א עי"ש: ומעתה לפי מה דמסקינן דבשוחט לחולה והבריא ל"ה אלא איסור דרבנן וישועות יעקב מביא בשם האחרונים דבעובר על איסור דרבנן לא נעשה מומר ודימו הדבר להא דמבואר בש"ס דהוריות י"א דפליגי רבנן ור"י ב"י במומר על אד"ר אי הוי מומר על א"ת ואנן דקיי"ל דל"ה מומר על אי' תורה ה"ה במומר לחלל שבתות ל"ה מומר רק בא"ת וי"ג שם ר' יהודא ובעירובין ס"ט מבואר ברש"י דר"י סובר במומר לחלל שבתות אפי' באדר"ב נעשה מומר ע"ש: א"כ לפי זה נוכל לומר ע"ד שכתב הרשב"א ז"ל בתחילת המסכתא דחולין דרב אשי מעיקרא נמי עיקר קו' תרתי למה לי ק"ל רק שקיצר לשונו ולא הבינו דבריו ע"ש וכמו כן כאן נוכל לומר דהמקשן שהקשה ונוקמא במזיד כר"מ הי' ידע שפיר מהמסקנא דמתני' איירי בחולה והבריא רק דהמקשן דלקמן ל"ה ידע ולזה כיון דהמתני' איירי בחולה והבריא א"כ השוחט בשבת לא הוי רק אי' דרבנן ור"מ נוכל לומר דסבר דמומר לאדר"ב ל"ה מומר ולזה שפיר פריך דנוקמא במזיד ור"מ ואעפי"כ שפיר קאמר דשחיטתו כשירה כיון דל"ה רק מדרבנן כנ"ל משא"כ ר' יהודא לשיטתו דסבר דמומר לדרבנן הוי מומר כנ"ל ולזה ודאי לא נוכל לאוקמא במזיד כר"י כיון דהוי מומר כקו' התוס' הנ"ל: ובזה שפיר מיושב קו' הראש יוסף דמ"פ ומי מצית לאוקמא בשוגג ור"י וכו' דאמאי לא נוקם במזיד כר"י ושחיטתו כשרה לאחרים דעדיין לא ידענו מזה דשחיטתו כשירה משמע בין לו ולאחרים יע"ש ולפי הנ"ל ניחא דבשלמא כר"מ פריך שפיר דנוקמא במזיד כותי' משום דנוכל לומר דהוא סבר דמומר באדר"ב ל"ה מומר ולזה שפיר קתני שחיטתו כשירה אפי' במזיד משא"כ ר"י לשיטתו דמומר דרבנן נמי הוי מומר א"כ בודאי לא נוכל לאוקמא כותי' במזיד דא"כ אמאי קתני שחיטתו כשירה דהא הוי מומר כקו' התוס' הנ"ל וא"ש: ובזה מיושב ג"כ הדקדוק שכתבת בשם גיסך הרב מוהר' אלי' כי' דשפיר מדויק מאי דפריך ומי מצית לאוקמא בשוגג ור"י דבלא ר"י לא היינו מוכרחים לאוקמא בשוגג דהיינו נוכל לאוקמא במזיד כקו' הראש יוסף הנ"ל וא"ש. ומעתה דברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ עולים כהוגן דלפי האמת דמסקינן דמתני' אתי' כר"י בודאי אנו מוכרחים לומר דהמתני' איירי בשוגג דבמזיד הוי מומר דמומר לדרבנן הוי מומר ומשא"כ הגמ' פ"ש ונוקמא במזיד ור"מ היינו בחולה והבריא דאינו אלא איסור דרבנן ור"מ נוכל לומר דסבר דמומר לדרבנן ל"ה מומר כנ"ל וא"ש. ויש לי ב"ה עוד ענינים ארוכים בזו הסוגי' רק שאין הזמן מסכים דברי אביך האוה"נ המצפה לטובתך כה"י חיק יואל צבי ראטה. סימן מ"ד הרמב"ם בפי' המשניות כ' דמתני' ע"כ איירי בשוגג דבמזיד הוי מומר מתחילת השחיטה ותמהו עליו המפו' דא"כ מאי פריך הש"ס ונוקמי במזיד כר"מ ונלפע"ד לפמ"ש הפלתי בסי' י"א לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דמוקי לי' בצנעה משום דס"ל דבפרהסי' לא דצריך יו"ד בני אדם דוקא רק דבעשותו בפרהסי' הרי מגלה דעתו להפקיר עצמו ולפרוק עול ולכך במזיד והתראה כדתנן אעפ"י שמתחייב בנפשו והיינו בהתראה והותר עצמו למיתה אין לך בפומבי גדול מזה עכ"ל יע"ש ועוד כ' שם לדברי הרמב"ם ז"ל דבשוחט כל דהו מחלל שבת ונעשה מומר וכי גמר כבר הוא מומר וליכא למימר דאף בשוחט כל דהו הוי מקלקל בחבורה דלא תיקן להוציא מידי אבמה"ח די"ל דדעתו לגמור השחיטה הו"ל מקלקל ע"מ לתקן כמו קורע ע"מ לתפור וחייב עכ"ל יע"ש ולפענ"ד קשה לי להבין דכיון דכל עצמו אינו נעשה מומר על תחילת שחיטה אלא כשגומר כל השחיטה אזי נעשה מומר למפרע אבל כשאינו גומר כל השחיטה אינו נעשה מומר על תחילת השחיטה כיון שהוא מקלקל וכבר אמר הפלתי הנ"ל דהא דנעשה מומר הוא דוקא כשהוא במזיד ובהתראה משום דהותר עצמו למיתה וא"כ בתחילת שחיטה איך נעשה מומר דהא בתחילת שחיטה הוי התראות ספק כיון שאינו ידוע אם יגמור השחיטה או אפשר שיהי' קלקול בגמר שחיטה וא"כ אי אמרי' דהתראות ספק ל"ש התראה אין לו חיוב מיתה על התחלת השחיטה וא"כ בתחילת השחיטה איננו מתיר עצמו למיתה וא"כ איך נעשה אז מומר כיון שלא הותר עצמו למיתה אמנם על הרמב"ם ז"ל נוכל לומר שדבריו נכונים דאזיל