בית היוצר חלק א קכד

ג"כ אינו דומה לכאן כלל דהא השתא אנו רוצים לומר דהטעם אינו מזיק כלל כיון דהאיסור בטל ברוב (כדברי רש"י ז"ל דז"ב) רק כאן בב"ח אין הגוף בטל משום דהוי היתר בהיתר וזה דאינו בטול הוא רק הטעם חלב אינו בטול בטעם בשר משום דנאסרו בתערובתן כנ"ל אבל טעם חלב במים שפיר בטל וא"כ למה לא נאמר כאן סליק טעם הבשר כאלו אינו ולבטל טעם החלב במים ולא יאסור הבשר הגדי מחמת טעם החלב כיון דגוף החלב כבר בטל במים מה מזיק לן הטעם לחוד דבשלמא הש"ך כ' שפיר למ"ד טעם כעיקר דאו' בכל איסורין והטעם אינו מניח גוף האיסור שיתבטל ברוב שפיר כ' דלא שייך לומר סליק כיון שמ"מ נרגש הטעם משא"כ כאן כשאנו עסוקים ליישב קו' האמרי ברוך דנימא דכיון דגוף האיסור בטל אזי תו אין מזיק הטעם לחוד רק בבב"ח כיון דגוף האיסור אינו בטל כיון דהוי היתר בהיתר בזה וודאי שפיר שייך לומר סליק כנ"ל ושפיר מיושב קו' האמרי ברוך בלי שום פיקפוק ותעיין בזה היטב ותעמוד על האמת ותראה כי כנים דברי בעזה"י: סימן ל"ה עוד להנ"ל מכתבך היקר הגיענו וכו' וכבר אמרתי לפרש דברי אביי בסגנון זה בכמה אופנים והראש והמובחר בזה מש"כ הפנ"י בפסחים בסוגי' דמשרת דה"ק אביי דממתניתן מוכח דטעמו ולמ"ב דאו' והיינו דיליף לי' מנזיר או מג"ע דלפי"ז איש כיון דאשכחן דבעלמא דבכל איסורין טכ"ע מדאו' מש"ה מקמינן קרא דאוסר אכילה בבב"ח בדדמי דאינו אסר אלא כשיש בו בנ"ט כמו בכל איסורין משא"כ אם נאמר דבעלמא טע"כ מדר"ב דמדאו' טעמא בעלמא לאו כלום הוא והא דאסרה רחמנא בבב"ח משום דחידוש הוא א"כ אפי' ליכא נ"ט נמי דהא מדאו' אין לחלק בין יש בו בנ"ט לאין בו דטעמא לאו מידי הוא וא"כ תקשי מתני' דמצריך נ"ט אע"כ דטע"כ בעלמא הוי מדאו' יע"ש שמאריך ולפי דבריו יישבתי בעזה"י דברי רש"י ז"ל בחולין דף צ"ח ע"ב אהא דאמר רבא ל"נ אלא לטע"כ דבקדשים אסור ופי' רש"י דזהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר ילפינן מיניה למאה וס' להחמיר דמדאו' בטלי ברוב ורבא לית לי' טע"כ בחולין עיי"ש והקשו בתוס' דכיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכ"ש מי דחקו לפרש דרבא אית לי' טע"כ בחולין לאו דאו' כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכ"ש ועוד הקשו התוס' דהא מוכח מכמה מקומות בש"ס דאין כ"ש אוסר בקדשים עיי"ש ולפי דברי הפנ"י הנ"ל ניחא דודאי הא דילפינן בקדשים מהא דגלי רחמנא גבי חטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה וכו' דפוסל בנגיעה משמע אפי' בכ"ש וגם נוכל לומר דאיירי בנ"ט ומעתה זה תלי' בהא דאי אמרינן בכל איסורין דהוי טע"כ דאו' וא"כ בודאי גם כאן איירי בדדמי דאינו אסור אלא כשיש בו. בנ"ט כמו דכתב הפנ"י הנ"ל לגבי בב"ח משא"כ אם נאמר דבעלמא טע"כ אינו מדאו' דמדאו' טעמא בעלמא לאו כלום הוא רק כאן בקדשים משום חומרא דקדשים אסרה רחמנא וא"כ אפי' ליכא נ"ט נמי אסור דהא מדאו' אין לחלק בין יש בו בנ"ט דטעמא לאו מידי כנ"ל ולזה שפיר כ' רש"י ז"ל דהא דאסור בקדשים אפי' בכ"ש זהו דוקא לפי שסבר רבא דטע"כ לאו דאו' דאלו היה ס' דטע"כ דאו' בודאי גם בקדשים לא הי' מקמינן לאסור רק בנו"ט ולא בכ"ש כנ"ל וממילא הא דמצינו בש"ס דקדשים אינו אוסר בכ"ש זהו דוקא למ"ד דסברו טע"כ דאו' ולזה גם קרא דקדשים מוקמינן בדדמי דוקא בנ"ט כנ"ל ושפיר מיושבים כל קו' התוס' וא"ש: ומעתה נפנה על קו' שהקשית דמנ"ל בבב"ח דטע"כ אסור דלמא לא אסרה תורה רק כשאכלו יחד בשר וחלב כגון בבישל זה לכאורה צ"ע ועוד יותר כיון דכל עיקר איסור בב"ח הוא חידוש וא"כ בודאי היה מן הראוי לומר אין לך בו אלא חידושו דהתורה לא אסרה אלא דוקא כשאכלו יחד בב"ח והבו דלא להוסיף על חידושו ולאסור אפי' טעמו ואם יש בדברים האלו ממש אפשר להעמיסו בדברי הנ"מ בפסחים דמסיק דלא ילפינן טע"כ מבב"ח דחידוש הוא דאי תרי לי' כולו יומא בחלבא שרי בשל לי' בישולו אסור הכוונה דכיון דבב"ח חידוש הוא גם בבב"ח טע"כ מותר משום דאין לך בו אלא חידושו כנ"ל ואין טעמו נאסור וע"ז מביא ראי' דאין איסורו של בב"ח משום טעמו דהא חזינן דאי תרי לי' כולו יומא בחלב בודאי יש בו טעם ואעפי"כ שרי ואין אסור אלא בבישול ולזה דוקא בשולו אסור דהיינו דוקא כששניהם יחד בעין כמו בבישול ולזה כפל לישנא דבשיל לי' בישולו אסור דהיינו דוקא כששניהם יחד בעין כמו בבישול ולא כ"א לחוד כשאין בו אלא טעם ובזה יהי' מיושב כל הקושיות בהסוגי' ובפרט מה שהקשו דהא האי חידוש דאי תרי לי' הוי חידוש לקולא כמבואר בנוב"י מה"ת סי' מ"ז עיי"ש שמאריך בזה מאד והגם דרש"י מפ' שם על הא דקאמר חידוש הוא ולא גמרינן חומרא דידי' אשאר איסורין זהו נוכל לומר דמפרש זה על הא דקאמר מעיקרא דהחידוש הוא האי לחודא שרי והלח"ש דאז הוי שפיר החידוש לחומרא אבל כשמסיק דהחידוש משום דכבוש מותר אזי נוכל לומר להיפך דאין לך בו אלא חידושו ובב"ח גופא טע"כ מותר ואמנם כאן בסוגי' דט"ח מוכח בפי' דבבב"ח טע"כ אסור אע"ג דבכל איסורין טע"כ מותר וא"כ ק' קושיתך הנ"ל דמנ"ל זאת וע"כ נלענ"ד ליישב דהנה לקמן רצה הגמ' לומר דרב סבר דגדי אסרה תורה ולא חלב והיינו כדמפ' הר"ן משום דהתורה תלתה האי' בבשר ולא בחלב שהזכירה גדי ולא הזכירה חלב עיי"ש והיינו משום דלא כתבה התירה לא תבשל בשר וחלב אמו דהוה משמע דהאי' קאי על שניהם אבל השתא דכתיב ל"ת גדי בחלב משמע דהאי' אינו קאי רק אגדי לחוד ולא אחלב: ומעתה יש להבין לפי האמת דמסקינן דגם חלב אסור למה תלתה התורה האיסור בגדי לחוד ולמה לא נקט לא תבשל גדי וחלב אמו דהוה משמע דהאיסור קאי על שניהם אעכצ"ל דהתורה אתי בזה לאשמעינן דאחר שנתבשלו שניהם אזי חל האיסור אפי' על גדי לחוד בלא חלב והיינו משום שיש בו טעם חלב משום דטע"כ וכמו כן ממילא נשמע דגם חלב לחוד כשיש בו טעם בשר ג"כ אסור ושפיר מוכח מיניה דבבב"ח טע"כ אסור מדאו' ומיושב קו' וא"ש אמנם כ"ז שפיר מוכח כדילפינן איסור אכילה בבב"ח מלא תבשל משא"כ למ"ד דילפינן מלא תאכל כל תועבה אזי עדיין נוכל לומר דאינו אסור באכילה אלא באופן שנעשה בו התועבה דהיינו כדרך שנתבשלו שניהם יחד אבל לא כל א' בפ"ע ולפי"ז נוכל לומר דהסוגי' בפסחים אזלא אליבא דמ"ד דילפינן מל"ת כל תועבה כמבואר בפנ"י שכ"כ ולזה שפיר נוכל לומר דקאמר דבב"ח חידוש ואין לך בו אלא חידושו ואינו אסור אלא כדרך שבישלו כנ"ל משא"כ כאן בסוגי' דאביי סבר דילפינן מלא תבשל שפיר מוכח מיני' דבב"ח טע"כ אסור וזה שמדקדק רש"י לפרש בסוגיון על אביי דגמרינן מבב"ח דאסרה רחמנא באכילה כדגמרינן לקמן מלא תבשל ג"פ האמורים בתורה דכי מסלק זה מתוך זה לאחר בשולו אין כאן אלא הטעם עכ"ל והיינו דזה דבב"ח אסור כי מסלק זמ"מ אינו נשמע רק אי ילפינן מלא תבשל כנ"ל משא"כ אי ילפינן מל"ת כל תועבה אדרבה הסברא הוא להיפך דטע"כ מותר דהא חזינן דכבוש בודאי יש בו טעם ואעפי"כ שרי ולזה לא מביא רש"י כאן זה החידוש של אי תרי כולי יומא בחלבא המובא בפסחים ושפיר מיושב קו' התוס' בד"ה דחידוש הוא כמובן וא"ש. אמנם כ"ז הנני כותב לחדודי כי לפי האמת אפי' כשילפינן איסור בב"ח מל"ת כל תועבה מ"מ צריך להבין הא דתלתה התורה האיסור בישול בגדי לחוד ועכצ"ל דהתורה אתי לאשמעינן דאפי' גדי לחוד כשנבלע בתוכו חלב ג"כ חייב כשמבשלו אז"ח וא"כ ממילא קאי לא תאכל כל תועבה גם על גדי לחוד כשיש בו טעם חלב ושפיר מוכח מיניה דבב"ח טע"כ אסור אפי' למ"ד דילפינן איסור אכילה בבב"ח מל"ת כ"ת אך את זה צריך להבין דמנין בא טעם החלב בגדי קודם בישול אך זה פשוט דיוכל להיות כשהי' מעיקרא הגדי כבוש בחלב ונבלע בתוכו טעם חלב ע"י כבוש ואז היה עדיין מותר ואח"כ בשל את הגדי לחודה עם טעם מחלב שיש בתוכו ולזה שפיר קאמרה התורה ל"ת גדי בח"א ותלתה האי' בגדי לחוד כדי שנדע שאם בישל הגדי לחוד בטעם החלב שנבלע בו ע"י כבוש ג"כ אסור כדי שנדע דוע"כ