בית היוצר חלק א קי

התולע הגדל בפרי אין טעמו פגום משום דהוא נתהו' מהפרי ולכך טעם הפרי בו ולזה טעמו אוסר כיון שיש בו טעם לשבח מחמת הפרי משא"כ תולע הגדל במחובר לפי מה שהעלתי דלא נתהו' מחמת הפירי רק מחמת עיקר האילן והאילן אין בו טעם כלל ולזה גם טעם התולע הנתהוה מן האילן ג"כ אין בו טעם ולזה אע"ג דאפשר דאין טעמו פגום כמו התולעים הנתהוים מן העיפוש מ"מ גם טעם לשבח אין בו כמו טעם עיקר האילן ואפשר דטעם עיקר האילן הוא פגום ולזה בוודאי הסברא נותנת שאין טעם התולע הגדל במחובר שבא מחמת עיקר האילן שלא יאסור תערובתו ומה שחלקתי אחר זה לפי דברי הרשב"א דתולע הגדל במחובר הוא קטן והתולע בתלוש הוא גדול זהו בוודאי ברור ונכון ליישב בזה דברי הרמ"א ז"ל. ועוד יותר לפי מה שהעלתי דבהתולע הגדל בתלוש שנתהוה מהפירי ולזה מסתמא הפרי נרקב ונתעכל ולזה אין בו ס' נגד התולע משא"כ לגבי התולע הגדל במחובר דהפירי עדיין בשלימות ולזה שפיר איכא ס' נגד התולע הקטן שבתוכו וא"ש: סימן יז עוד להנ"ל ומה שאתה כותב בענין הפירות הנקרא ריביטזליך שאומרים שבראש הפירי שהוא כמו שושן נמצאים מילבין אי מותר לבשלם ולאכלם בלא בדיקה או עכ"פ בדיעבד אי מותר לאחר הבישול או עכ"פ אי מותר לרסקן ולבשלם ולסננן ולאכול משקה היוצא מהן יהנה אתה מאריך בזה כראוי בדברים של טעם אמנם מה שאתה מדמה זה לדינו של הטו"ז בסי' פ"ד ס"ק י"ז שמתיר במעשה דחג השבועות מטעם ס"ס אפי' בהוחזק בהם תולעים אין הנידן דידן דומה דהתם הי' להראזינקש חזקת היתר שלא הי' בהם מילבין ועכשיו שנמצא אמרינן כאן נמצא וכאן הי' כמבואר גם בפמ"ג אבל כאן אין לו כלל חזקת היתר וכ"ת א"כ הוא דומה לדברי הרשב"א דגם שם ליכא חזקת היתר ואעפ"כ מתיר בס"ס אפי' בדרכן להתליע אמנם גם לדברי הרשב"א אינו דומה משום דבדינו של הרשב"א לפי הבנת הטו"ז בדבריו היינו שדרכן להתליע אבל אינו ידוע אי במחובר אי בתלוש ובתלוש הוי עדיין ספיקא אי נתרחיש באויר ובזה ג"כ איכא חזקת היתר דכשנבראו הי' עדיין היתר קודם שנתרחיש באויר ולזה שפיר מביא הטו"ז ראי' לדבריו מדברי הרשב"א. ואח"כ כשעלה זה ברעיוני חפשתי ומצאתי בפירוש בהגהו' וחידושים של הטו"ז שכתב כן לתקן דבריו וז"ל בחידושי בפסחים הוכחתי דאין ספק הרגיל נחשב לספק א' בחשבון מ"מ כאן יש עדיין היתר דאין כאן ספק הרגיל דבוודאי יש שעה אחת שיתהוו המילבין בה ואמאי לא נימא שעכשיו היתה השעה עכ"ל ע"ש וא"כ אין לנו ראי' מזה להתיר הריביטזליך אפי' בדיעבד אי אמרינן שהם מוחזקים בתולעים כמו שהעולם חושבים ואפי' אם נימא דלא הוחזק כ"כ ויש כאן ס"ס אליבא דכ"ע כדבריך ועכ"ז אין להתיר בזה יותר מהפאווידל של הגדגניות ושם גדולי הפוסקים אוסרים מחמת דיש ספק גדול אי איכא בהם ס' בפירי קטן נגדו התולע ומה שאתה מדמה גם את זה לדברי הטו"ז דכמו דבראזינקש שנמצא המילבין בהן בכל צדדי הפירי והוא פירי קטן ואעפ"כ קסבר דיש בהן שישים אין דברי הטו"ז דומה לגדגניות משום דהתם דהתולע הוא בתוך הפירי קטן ואם אין ס' בפירי נגד התולע אזי נעשה הפירי נבילה וצריך שישים כנגד כולו כמבואר בטו"ז ס"ק ט"ו בשם המרדכי משא"כ בהאראזינקש שאין המילבין בתוכו רק מחוץ על צדדיו בזה וודאי אין לומר דהפירי נעשה נבילה כיון דלא הוי דבוק בפירי כמבואר בטו"ז סי' צ"ב ס"ק י"א בסופו שמצדד בכענין זה להקל עיי"ש היינו דהטו"ז מקיל אפי' בענין התולע בהתפוח והיינו לפי. טעם הב' דאמרינן גבי איסור דבוק חתיכה עצמה נ"נ משום דנבלע שם טעם האיסור אך המהרי"ל והמרדכי סברי הטעם משום דדילמא נשאר האיסור דבוק בעצמו ונאסור ואפי' לפי טעם זה אינו לומר בהאראזינקס חענ"נ משום דאינו המילבין דבוק בהם דמיד שבא במים מיד נתפזרו ממנו המילבין ויכול להיות שלא נשאר בו דבוק כלל חלה שפיר איכא להקל בהראזינקס לצרף כל האפוי' ומבושל בהדי' לבטל בס' המילבין גופא בלתי הפירי של הראזינקס. ומעתה כאן בריבינחלך עדיין צ"ע דאולי יש לומר גם בהם כיון דהמילבין אין נמצאים בתוך הפירי רק בשושן הפירי בראשו ג"כ לא אמרינן גבי' חענ"נ וא"כ מצד זה המה קלים מהגודגניות ואמנם מצד אחד הגדגניות הם קלים משום דהתם הוי עוד ספק שלא פירשו כידוע משא"כ כאן דבוודאי נתהוו במחובר ועכ"ז בצירוף הטעם שתולע פגום אין לאסור בדיעבד כשכבר. נתבטל אם הוא הפסד מרובה כדברי הפמ"ג לגבי ראזינקש אבל לבשלם לכתחילה בוודאי אין להתיר כלל בלא בדיקה ואפי' לסננם אין דעתי מסכמת להתיר כידוע שאין לעשות לכתחילה להתיר ע"י ס"ס ובפרט לפי מה שכתב הפמ"ג במ"ז בס"ק י"ז בשם הכנה"ג דחומץ שיש בו תולעים אין להם תקנה בסינן שעוברים דרך הנקבים אין להתיר לבשל החומץ שימותו התולעים ולא יהי' עוברים דרך הנקבים דזה הוי מבטל האיסור משא"כ בדבש מותר לחמם ולסננן ע"ש ומה שעמדתי עליו בצ"ע דהרי להפריד האיסור לא הוי ביטול כמ"ש הפמ"ג עצמו בשפ"ד ס"ק ל"ג בטעם סינן דבש זה אינו קשה דבשלמא גבי דבש אינו צריך אלא לחמם הדבש כדי שיהי' צלול שיכולו לסננו והתולעים לא יעברו דרך הנקבים מפני שהם גדולים ואינם צריכים בישול ולזה לא נתערב טעמם בדבש ולא הוי רק להפריד הנמלים ולזה לא שייך בהם ביטול משא"כ כאן דהתולעים קטנים מאוד וצריכים לבשל החומץ כדי שימותו התולעים ולזה בשעת בישול בוודאי נתערב טעם התולעים בהחומץ ולזה שפיר שייך בהם ביטול ולזה גבי חומץ נקט בישול ולגבי דבש נקיט לחמם וא"ש. והחכמ"א שמתיר לבשל את החומץ ולסננו היינו משום דאיהו לשיטתו אזיל דמבאר בב"א בשער או"ה סי' ל"ד דבחומץ קודם סינן אין בו רק חשש איסור דרבנן ולזה כשמבשלו אין בו ביטול. ומה שאתה כותב דיש כאן ג' ספיקות ס' אין כאן תולעי' ואת"ל יש דלמא נימוחו ואת"ל לא נימוחו שמא לא יעברו והנה אלו ב' ספיקות דאין כאן תולעים ודלא יעברו הוא חדא ספיקא דשם אונס חד הוא דכל הב' ספיקות הם דלמא אין כאן תולעים ובשם אונס חד לא הוי ס"ס כמבואר בכללי ס"ס בסי' ק"י ועוד יותר כנראה שהוא מוחזק אצל העולם שהריביטזליך מוחזק בתולעים והוי ספק הרגיל ואפי' אם נימא דע"י סינן לא הוי ספק הרגיל מ"מ אין להתיר לכתחילה ע"י ס"ס כנ"ל רק דבדיעבד כשסיננו בוודאי יש להתיר בלי שום חשש וא"ש. דברי האוה"נ: הק' יואל צבי ראטה החופ"ק הנ"ל. סימן יח שאלה חלב שחלבה מבהמה ונמצא בה דם וניכר יפה גם בשעת החליבה ואחר הימים לא הי' ניכר בשעת החליבה רק אחר שעמדה להקפיא ניכר לפעמים בשולי הקדירה אדמומית ולפעמים לא נמצא כלל אם יש להתיר החלב או כשיקפיא או לאוכלו קודם שיראה בו אדמומית או רק ע"י בישול וגם הכלים מה יעשה בהם ע"כ השאלה: תשובה הנה הענין זה כבר מבואר ביד אפרים ביו"ד סי' ס"ו ובפתחי תשובה בסי' פ"א שהביא בשם הנחלת שבעה וחינוך ב"י לאסור היכא דניכר אדמומית החלב וגם הכלים ולכן כאן דלא ניכר אדמומית בשעת החליבה רצה מע"ה להתיר מכח ביטול סמ"ך הן אמת דמהני שישים כמבואר בארוכה בתשו' השיב משה סי' ל"ח מהה"ג אבדק"ק סיגעט יצ"ו דאם הי' ברור לנו שכל הדם נצלל למטה ולא נשאר בחלב רק הטעם בזה ודאי מהני שישים, אמנם כאן דלא ידעי' אי איכא שישים אסור אפי' אי לא ניכר כלל שום אדמומית רק בשולי הכלי ומנין זה למע"ה דבודאי איכא סמ"ך אין זה אלא דברי נביאות דמזה שאינו ניכר אדמומית אינו מוכח עדיין דאיכא שישים ובודאי אסור. ומה שרוצה לדמות ולומר דקודם שניכר יהי' שרי ולאחר שניכר יהי' אסור וכמו דמצינו היתר חוזר לאיסורו כמו במי חלב להפוסקים דאוסרים אותה זה אינו דומה כלל דכיון דניכר אח"כ איגלאי מלתא למפרע דגם מעיקרא הי' אסור כמבואר בהש"ך בסי' פ"א