בית היוצר חלק א יא

ובזה נוכל ג"כ שפיר לפרש בעזה"י הא דקאמר ואתחנן אל ד' בעת ההוא אדני אלהים וכו' דמש"ה קאמר תפלתו בלשון ואתחנן דהיינו לשון מתנת חנם דהיינו שהי' משה מבקש מהקב"ה שיתנהג עמו במידת הרחמים ויתן לו במתנת חנם ולזה הי' מזכיר השני שמות הוי' ואלהים שהוא השיתוף מידת הדין והרחמים והי' בקשתו שיתנהג עמו ג"כ בשיתוף מידת הרחמים למה"ד כמו שמתנהג עם שאר בני אדם ועל זה השיב לו הקב"ה שלא ידמה בנפשו שהוא אינו נחשב רק כשאר בני אדם שאינם יכולים להתנהג רק בשיתוף מידת הרחמים כי הוא נחשב לצדיק גמור והוא צריך להתנהג במידת הדין לחוד לטובתו כדי שלא יהי' לו נהמא דכיסופא כי הרבה שכר צפון לו כאמור רב לך כנ"ל וזה ראוי' לו שלא יהי' בו נד"כ כנ"ל וא"ש: ולפי מה שכתבנו מכל בעזה"י לפרש דברי התוס' בברכות דף ל"ה ע"ב בד"ה כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקו' שהקש' אהא דמסיק הגמ' שם דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום אזי מלאכתן נעשין ע"י אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום אזי מלאכתן נעשין ע"י עצמן שנאמר ואספת דגנך והקשו דכאן מוקמינן להאי ואספת דגנך באין עושין רצונו ש"מ ולעיל מוקמינן לי' להאי קרא בעושין רצונו ש"מ ולכאורה מוכרח ג"כ דאיירי בע"ר ש"מ כהתחלת הפרשה והי' אם שמוע תשמעו ותירצו דאיירי ודאי שעושין רצונו אבל אינו עושין רצונו כ"כ דאינו צדיקים גמורים יע"ש. ולכאורה דבריהם אינם מובנים כ"כ דמנין לנו לחלק בין עושין רצונו בין אין עושין רצונו כ"כ ונלענ"ד לפי מה דמסקינן לעיל דבראשונה עלה במחשבתו של מקום לברוא העולם במידת הדין דהיינו מחמת מידת טיבו כדי להנות בריאותיו בלי שום נהמא דכסיפא רק מחמת שראה שאין העולם מתקיים מחמת גודל יצרם הרע שנשתרש בקרבם אחר אכילת עץ הדעת אזי מוכרח הי' כביכול הקב"ה לשתף שם מידת הרחמים. אמנם עיקר כונת רצונו הטוב הי' שיתקיים העולם במידת הדין לחוד ולזה הצדיקים הגמורים שיוכל לגבור על יצרם בהם מתנהג במידת הדין לחוד כאשר עלה במחשבתו וזהו עיקר רצונו הטוב וצדיקים האלו שיוכלו להתנהג במידת הדין לחוד אלו נקראים צדיקים גמורים שעושים רצונו של מקום מכל וכל דהיינו שממלאים כל רצונו מה שעלה במחשבתו לברוא את העולם במידת הדין לחוד משא"כ אלו הצדיקים שצריכים שהקב"ה ישתוף להם גם המידת הרחמים הם צדיקים שאינם גמורים דהיינו שעושים רצונו של מקום אבל אין עושין רצונו כ"כ כי רצונו של הקב"ה הי' שיתקיים רק במידת הדין לחוד וזהו החילוק בין עושין רצונו אבל אין ע"ר כ"כ וא"ש דברי התוס' הנ"ל. וזהו אפשר ג"כ כוונת התנא בפרקי אבות פ"ב מ"ד עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו דהיינו שתעשה רצונו מכל וכל כמו שאתה עושה רצונך מכל וכל דהיינו שיוכל להתנהג עמך במידת הדין כי הוא רצונו הגמור כי כך עלה במחשבתו לבראו במידת הדין וממילא כשאתה עושה רצונו הגמור מכל וכל אזי יעשה רצונך כרצונו דהיינו שיתן שכרך במלואו וטובו בלי שום נהמא דכסיפא בטל רצונך מפני רצונו דהיינו שתהא מדקדק בכל הספיקות ותבטל כל מיני תאות לבך וזה הפי' בטל רצונך דהיינו תאות לבך מפני רצונו דהיינו כדי שיתקיים רצונו של הקב"ה שיוכל להתנהג עמך במידת הדין ולא ימצא לדקדק עמך אפי' כחוט השערה ואזי ממילא תינחל שני עולמות עוה"ז ועוה"ב ואזי יבטל רצון אחרים מפני רצונך דהיינו שתהי' בכלל העושים רצונו של מקום אזי מלאכתן נעשין ע"י אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' כנ"ל. אמנם כל זה נאמר לצדיקים גמורים ואנו הלואי שנוכלו להתקיים בלי שיתף הרחמים למידת הדין כמו שהתפלל ר' אלכסנדר בברכות דף י"ז ע"א בתר דמצלי אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך דהיינו שיגמור כל רצונך מה שעלה במחשבתך לברוא את העולם במידת הדין לחוד ומי מעכב שאור שבעיסה דהיינו היצר הרע שמכח זה במה שראית שאין העולם מתקיים מחמת היצר הרע כנ"ל הייתי מוכרח לשתף גם מידת הרחמים אמנם אנו רצוננו לעשות רצונך הטוב מכל וכל ע"כ יהי' רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשיב לעשות חקי רצונך בלבב שלם אמן: דרוש לשבת בראשית ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ומדקדק האור החיים ז"ל וז"ל מקרא זה לא ידענו מה בא ללמדנו יע"ש ונלענ"ד דאח"ז נאמר ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה וכו' וק' הכפל לשון במילת שונות הראשון בלשון ויכל והשני בלשון וישבות וע"ק דבראשון לא נאמר רק מלאכתו לחוד ובהשני נאמר מכל מלאכתו וגם בפסוק שאח"ז מדקדקים מה דמסיים כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות דלאיזה כונה קאמר לעשות לשון עתיד ונלענ"ד דהנה נאמר לעיל וירא אלהים את האור כי טוב ומדקדקין איך נוכל לומר אצל הבורא ית"ש וירא כי טוב דמשמע דראה דבר חדש מה שלא ראה מקדם וזה חלילה לומר עליו יתעלה אשר לו נגלה העתידות כמו העוברת וראיתי בפירוש חדש על התוה"ק הנקרא כו"ק שפירש וירא אלהים את האור שהקב"ה הוציא את האור מכח אל הפועל והראה לעולם את האור כי טוב בעבור שהוא טוב יע"ש שהאריך זהו לכאורה פירוש נכון אמנם זהו התואר וכי טוב אין שייך לכאן דהא זה ידוע לכל שכל בריאות העולם הי' בעבור מידת טיבו כנאמר עולם חסד יבנה ויותר הי' נכון לפענ"ד לפרש עפ"י דרך זה וירא אלהים את האור שהקב"ה הראה את האור לעולם כי טוב פירש שהראה לעלם שהאור טוב כי בהיותו האור בכח לא הי' העולם מכיר טובת האור כי לא הי' מושג להם משא"כ כשהוציאו הקב"ה מכח לפועל אז הכירו העולם והשיגו את האור כי טוב. או שנאמר דמש"ה לא הכירו מעיקרא טובת האור אף שהי' בעולם דהנה איתא במדרש רבה דאמר ר"ש בן יהוצדק מהיכן נבראת האור מלמד שנתעטף הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם עד סופו וזהו לכאורה פליאה גדולה לשאול דמאין נברא האור יותר מכל בריאת שמים וארץ ונלענ"ד דהנה שמעתי פירוש אהא דאמרינן יוצר אור ובורא חשך דמפני מה נאמר גבי אור לשון יוצר וגבי חשך לשון ברא דהנה גבי אור לא שייך לומר לשון בריאה דמשמע שהוא בריאה חדשה דהא באמת הוא אינו כן דהא קודם בריאת העולם הי' יותר אור מהשתא דהא אורו של אין סוף ב"ה הי' מאיר עד בלי תכלית משא"כ גבי חשך בודאי שייך לשון בריאה כי הוא באמת בריאה חדשה דהא קודם הבריאה הי' מלא אור ולזה בודאי הי' צריך לבריאה חדשה לגלול אור מפני בריאת החשך ולזה גבי האור אין שייך לומר בריאה רק יוצר לשון צורה כי האור לא הי' צריך בריאה כנ"ל רק שהי' צריך צורה כדי שיהי' מושג לעולם כי מקודם שנעשה להאור צורה לא הי' מושג כמו שאינו מושג אור החמה לחלושי הראות עד שיעשה איזה מסך המבדיל בינו לבין החמה אזי יושג לו אור החמה כן הי' צריך לעשות איזה מסך המבדיל להאור דהיינו להעשות לו איזה צורה כדי להשיגו וזה שנאמר יוצר אור ובורא חושך וא"ש: ומעתה לפ"ז דהאור אינה נבראת רק שנעשה לה צורה כדי להשיגה שפיר שאלו במדרש לר"ש בן יהוצדק מהיכן נבראת האור דבשלמא שאר בריאת שמים וארץ לא שאלו מהיכן נבראו כיון דבהם שייך שפיר לשון בריאה משא"כ על האור שפיר שאלו איך נאמר על האור ויאמר אלהים יהי אור דמשמע שהי' צריך בריאה וזהו נגד החוש כיון דקודם הבריאה ג"כ הי' צריך להיות אור עוד יותר כנ"ל ועל זה השיב רשבי"ה מלמד שנתעטף הקב"ה כשלמה פירש זהו בריאת האור כיון שהאור הקודם דהיינו האור של אין סוף ב"ה לא הי' מושג מחמת רוב זיו והדרו עד שהי' הקב"ה צריך לעשות מסך המבדיל וזהו דקאמר שנתעטף הקב"ה כשלמה דהיינו שעשה לאורו מסך המבדיל וע"י זה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם עד סופו דהיינו שהי' מושג וזהו הבריאה הי' צריכה להאור אף שהיא מקודם כדי שתהי' מושג וזהו דקאמר וירא אלהים את האור פירש שהראה את האור לעולם כי טוב דהיינו שיושג להם שהוא טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך פירש במאי הראה לעולם את האור כי טוב במאי שהבדיל בין האור ובין החשך דהיינו שהי' עושה מסך המבדיל בין האור הזך והזוהר וא"ש. ובפשיטות נוכל לומר דהנה ידוע שמתיקות האור וטובו אינו ניכר כ"כ רק מחמת החושך דכאשר נגלל האור מפני החושך בלילה אזי במה שניכר החסרון מה שיחסר במניעת האור בזה ניכר טובו לשבח להבורא ב"ה בהחזרת אורו באור הבהיר וזהו שאמר וירא אלהים את האור כי טוב פירש שהראה את האור כי טוב כנ"ל ובמה הראה זאת להכיר טובת האור לעולם בויבדל אלהים בין האור ובין החושך