בית היוצר חלק א קח

וצדין אותם ציידים וימכרו לישראל יע"ש דמשמע מזה דידע הגמרא מחששא דלמא מזבן לישראל עוד מקדם שהקשה ולזבנינהו ואעפי"כ פריך ולזבנינהו לנכרים: וע"כ הי' נלענ"ד ליישב דהנה רש"י ז"ל פירש על הא דמשני אתי לידי תקלה איידי דהוי בהו טובא לא מצי לאזדהורו בהו ואתי למיכל חד מני' יע"ש וכן הוא בשאר ראשונים ז"ל וכן סתם המחבר בש"ע והרמ"א מחמיר אפי' בחד. ולפ"ז נוכל לומר דבתר דמשני הגמ' דחיישינן לתקלה בשהי' היינו משום דרבים הם כנ"ל וע"ז פריך ולזבנינהו לנכרים דהיינו שיזבנינהו להרבה נכרים לכל או"א חדא ובזה הי' הו"א בדעת המקשן שלא חיישינן לתקלה כשיהי' מזבן חדא לנכרי משום דאיכא כמה ספיקות דלמא לא יזבננו הנכרי כלל רק הוא בעצמו יאכלנו ואת"ל שיזבננו דלמא לא מזבן לי' לישראל והא דמשני מעיקרא דחיישינן לתקלה זהו דוקא משום דרבים הם וגם הא דפירש רש"י דהציידים ימכרו לישראל היינו משום שיצודו הרבה אבל כאן פריך שיזבנינהו חדא לכל נכרי ונכרי דס"ד דבזה ליכא למיחש לתקלה כנ"ל וע"ז משני דאפי' כשמזבן חד לכל נכרי ונכרי ג"כ איכא למיחש לתקלה דדלמא הדר מזבן לי' לישראל. וזה ראי' לדברי הרמ"א דמחמיר אפי' בחד למיחש לתקלה אך לדברי המחבר דבחד אינו חושש לתקלה כנ"ל צריך לומר כדברי אדמ"ו הגאון זצלה"ה שיש יותר לחוש לתקלה במכירה מבשהי' ולזה במכירה שפיר משני דחיישינן לתקלה אפי' בחד משא"כ בשהי' לית לן למיחש לתקלה רק ברבים וזה מבואר בדברי המחבר דבסעי' כ' לגבי שהי' נקט אם רבים הם הנדרסים אסור להשהותם דמשמע דבחד ליכא למיחש ובסעי' כ"א גבי מכירה לנכרי נקט אסור למכור דרוסה או ס"ד לעכו"ם דמשמע דאפי' חדא אסור למכור וזה ראי' ברורה לדברי אדמ"ו הגאון ז"ל שיש יותר לחוש לתקלה דמכירה מתקלה דשהי' וזה ברור לענ"ד: ועוד נלענ"ד לחלק בהם דבשלמא גבי החשש תקלה דמכירה שפיר איכא למיחש אפי' היכא דאיכא ס"ס חדא דלמא הוא כשר ואת"ל דהוא טרפה דלמא לא יזבננו לישראל משום דאין עושין ס"ס בידים ובזה שאנו מוכרין לנכרי עושין ס"ס בידים משא"כ בחששא דתקלה בשהי' היכא דאיכא ס"ס דדלמא הוא כשר ואת"ל דהוא טרפה דלמא לא יבוא לאכול ממנו בוודאי יש להתיר כיון דאין עושין הס"ס בידים רק ממילא נהי' אצלו הס"ס שפיר יש לסמוך על הס"ס בשב ואל תעשה וא"ש ומעתה בנידן דידן בוודאי גם החתמ"ס מסכים להתיר בשהוי' רק לפי דברי אדמ"ו באמרי א"ש ראויים יותר להתירו בשהיי' מלמכרו לנכרי רק אותן אווזות שהתחילו להלעיט אותם שאינם ראוים להשהותם בוודאי מותר למכרם לנכרי כיון דאפי' לאכילה קרוב להתיר כנ"ל רק שלא מלאנו לבי להתירם מפני שאין כ"כ הפסד מרובה כיון שיוכל למכרם לנכרים חיים אבל בהפסד מרובה וודאי ראוי להתירם לאכילה עפ"י היתרים הנ"ל. וגם עוד יש לצרף שאפשר שהמקום הזה מיקרי מקום רחב לעופות לפי השיעור שכתב במשאת בנימין דהיכא דלא מטי' בחד שחי' לא מיקרי מקום צר וע"כ בוודאי בהפסד מרובה יש להקל מכל הנ"ל וא"ש: סימן ט"ו שלמא רבא מן שמיא לכבוד אהובי ידידי התורני והרבני המופלא ומופלג בתורה וביראה חרוץ ושנון בעל פיפיות זית רענן אי"א כש"ת מו"ה משה הכהן ראפאפארט ני' לנצח הנה בענין מה שאתה כותב בעבור הפאווידל שהוא פשוט ומבואר להדי' בצמח צדק סי' נ"ב להתיר בין הקנוי' מן הנכרים המבשלים בין מישראל יפה כיוונת שהוא היתר פשוט וכן עמא דבר באין פוצה פה ומצפצף הגם כי הכנפי יונה מחולק על הצ"צ הנ"ל והיד שאול בהגהו' מביאו ביו"ד סי' קי"ג ומסיים עליו שדבריו נכונים להמעיין שם יע"ש. אמנם הוא יחיד לגבי גדולי הפוסקים שמביאים דברי הצ"צ ומסכימים לדבריו ה"ה הלחם הפנים והחכמת אדם יע"ש וכנראה דברי הצמח צדק הם ברורים ודברי הכנפי יונה לא האירו מול פני ועכ"ז ראיתי לדקדק בדברי הצ"צ במה שכתב שקצת מפקפקים שהפאווידל שעושים הגוים מושחים הדוד שמבשלים בתוכה בשומן חזיר או חלב וחקרנו מהיהודים הכשרים שיודעים שאין עושין כן אלא מושחין במים חמין וא"כ אעפ"י שמיעוטא מהן מושחין בחזיר או חלב מ"מ בתר רובא אזלינן עכ"ל. זה לא הבנתי דאם ההיתר משום דבתר רובא אזלינן לא הי' לו להתיר כל הפאווידל הנלקח מן הנכרים בבתיהם כיון דהו' קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי' אלא ממה שמביאים למכור בשוק בזה נוכל לומר דכל דפריש מרובא פריש כמו שכתב הרמ"א ביו"ד בסי' קי"ד סעי' י' גבי כבשים שאם ידוע שמקצת עכו"ם בוודאי אין נותנים בו יין ומקצת עכו"ם נותנין בו יין אזלינן בתר רובא דכל דפריש מרובא פריש אבל אסור לקנות מהם בבתיהם דכל קבוע כמעמ"ד יע"ש ובש"ך והתם לא הוי אלא איסור דרבנן וכאן הוי איסור דאורייתא בוודאי ראוי' להחמיר אפי' בספיקא ואפשר דיש לגזור אפי' לאסור ליקח מן המוכרים בשוק משום גזירה דשמא יקח מן הקבוע כמבואר שם בטו"ז יע"ש דהתם בכבשים משום הכי לא גזרינן אטו קבוע משום דאפשר דבסתם יין הקילו אבל לא בשאר איסורי דרבנן ומכש"כ כאן בחשש איסור דאורייתא אם לא שנימא דלענין הגזירה דלא הוי אלא מדרבנן מחמרינן רק כשידעינן בוודאי שמיעט עושין כן אבל כשלא ידעינן בוודאי שמיעט עושין כן אין ראוי' להחמיר מליקח מן העכו"ם שהולך לשוק למכור אבל לילך לבתיהם לקנות מהם בזה הי' ראוי' להחמיר ולאסור בחשש איסור דאורייתא: אמנם עכ"ז אין ראוי' להחמיר גם זה לעלמא כמו שכתב הצמח צדק אח"ז דכיון דלא שמענו משום אדם שראה שעושין כן אחזוקי איסורא לא מחזקינן. ומה שכתב הצ"צ אח"ז דרובן של גוים מכחישין הדבר הזה ואומרים כי אסור להם לעשות כן מפני שבימי העוני שלהם אסור להם לאכול שומן וחלב יע"ש זה אינו נוהג בסביבותינו שאין העכו"ם שבכאן מדקדקים בזה ועכ"ז אין ראוי' להחמיר בזה כיון שיש כאן ב' ספיקות גמורות הא' שמא אין כאן אפי' מועט העושין כן ואת"ל שיש כאן מועט העושין כן דלמא איכא בדוד ס' נגד השומן החזיר והחלב שמושחין שם וזה הוו ס"ס גמורה אליבא דכ"ע כיון דיש כאן ספק אם יש כאן קבוע כלל ועוד יותר דבקבוע גופא כשנתערב אח"כ מתירין להרשב"א והה"מ והמחבר משום דבקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו כמבואר בסי' ק"י סעי' ד' בש"ך ס"ק כ"ב וכ"ג יע"ש. וא"כ בוודאי אין ראוי' להחמיר כלל בספק קבוע אפי' בחשש איסור דאו' ואח"כ שאמרתי זאת מצאתי בפירוש בצמח צדק בקונטרס אחרון ח"ל ולענ"ד אם קצתן מושחין הדוד ליכא איסורא דמושחין הדוד בשולי הדוד נגד האש ובוודאי איבא ס' בתוך הדוד נגד המשיחה וכו' לפ"ז משום משיחת הדוד ליכא איסורא בדיעבד ומכש"כ היכא דאיכא ספק אי מושחין אי לאו וודאי שרי יע"ש. תמצית לדינא שאין חשש איסור בפאווידל כמבואר בצ"צ וגם משום בישול גוים בוודאי אין בו כמבואר להדיא ברמ"א ומסתימת דברי הרמ"א משמע דאין מחלק דאפי' בפאווידלא מגידגכיות שקורין קערשין וויינקסעל נמי מתיר והיינו משום דהוא אזיל לשיטתו שכתב בסי' פ"ד סעי' ט' דאין לך פירי שאין בו ששים נגד טעם התולע שבתוכה והנה בזה רבים קמים עליו דאיך יכול להיות דפרי קטן יהי' ס' נגד התולע ומכח זה החמיר המהרש"ל ז"ל וכמו שכתב המרדכי דפרי קטן נעשה הוא נבילה וצריך ס' נגד כולו יע"ש בטו"ז והש"ך ס"ק ל' פירש דברי הרמ"א דאעפ"י שאין בפרי עצמו ס' נגד התולע מ"מ איכא ס' נגד טעם התולע יע"ש שזהו שכתב הרב נגד טעם התולע וכו': אמנם זהו גופא קשה להבין דמ"ש כאן משאר איסורים דמשערינן תמיד נגד כל האיסור ולא במאי דנפיק מני' משום דלא ידעינן כמה נפיק מני' וא"כ גם כאן יהי' ראוי' שניצטרך ס' נגד התולע גופא. ונלענ"ד להפך בזכות רבינו הרמ"א ז"ל דהנה הטו"ז והש"ך שם מביאין עוד טעם להתיר משום דאין טעם התולע אוסר משום דהוא פגום כמו דאיתא בסי' ק"ד בזבובים ויתושים אמנם הש"ך שם הוכיח שיש לחלק בין תולע לזבוב מהרשב"א והרוקח ז"ל יע"ש וצריך להבין הסברא לחלק ביניהם כאשר עמד בזה הפרי תואר ולענ"ד דהסברא הוא שהזבוב והיתוש טעמם פגום הוא משום שכל אלו הבריות נבראו מעיפוש האויר או מאשפה המעופש ולזה גם טעמם המה מעיפוש ולפיכך טעמם פגום והנה כל זה בזבוב וכדומה משא"כ בתולעים שבפרי הגם שגם המה באו מחמת שהפרי התחיל להתעפש עכ"ז טעם הפרי איכא בהתולע אבל גוף הבשר של התולע כיון שנברא מן העיפוש בוודאי הוא פגום ולזה בוודאי טעם התולע