בית היוצר חלק א קז

דורסו מאי טעמא רוב אריות דורסין וכו' ותלינן הצפורן בחיכוך כותל והקשה התוספות דאפי' אם תמצא לומר דצפורן זה מחמת חיכוך אתא מ"מ אפי' בשאר שוורים שאין בהם צפורן הי' לנו לחוש כיון שרוב אריות שבין השוורים דורסין יע"ש ולפי הסברא הנ"ל אתי שפיר דהן אמת שטבע רוב אריות לדרוס אבל בוודאי זה ג"כ חזק' גדולה שכל הדורס אין הנדרס ניצל מידו כנ"ל ולזה כדחזינן שכל השוורים קיימים יש לנו חזקה גדולה שבוודאי לא נדרסה דאלו נדרסה לא היו יכולים להנצל מידו רק זה השור שנמצא הצפורן בגבו בזה חזינן שנדרס דאל"ה מאין בא הצפורן לגבו בזה הי' ראוי' לחוש ועכ"ז לא חיישינן משום דתלינן הצפורן בחיכוך הכותל ושפיר מיושב קושי' התוספות וא"ש: ולפ"ז שפיר נוכל לומר הטעם בכלבא ושונרא דתלינן בכלבא אע"ג דשונרא מצוי יותר משום דיש לנו הוכחה שלא הי' שם דבר הדורס דאלו הי' שם דבר הדורס ודורסו לא הי' יכולים להנצל ממנו דחזקה שאין כח להנדרס להמלט מיד הדורס כנ"ל ולזה יותר מסתבר לתלות שהי' כלבא אע"ג דאינו מצוי רק כשחזינן שהי' שם הדורס ואיהו שתיק ואינהו מקרקרין דאז יש לנו הוכחה שדרסו וע"כ מוכרחים לומר דאע"פ שדרסו אעפי"כ נמלטו אבל כל כמה דלא חזינן שהי' דורס ביניהם בוודאי יותר מסתבר לתלות ולומר שלא הי' דורס רק שארי דברים שאינם דורסים הי' ביניהם ונפצעו מחמת נשיכת השנים ולזה הי' יכולת בידם להנצל: אמנם מאן ספין להקל נגד הרשב"א ז"ל ובפרט שכתב שכן משמע מהרמב"ם והראב"ד ז"ל רק בנידן דידן נוכל שפיר לומר דגם הרשב"א מסכים להתיר דהנה זה פשוט דהיכא דלא חזינן מה הי' שם ושניהם מצוים הדורס ושאינו דורס בוודאי תלינן בשאינו דורס אפי' לדברי הרשב"א דהא קאמר בת"ה דתלינן בקני' דלקמן ואע"ג דאיכא נמי שונרא והנה בנידן דידן דלא חזינן מה הי' שם וכלבים מצוים כ"כ כמו הדורסים וא"כ יש מקום להתיר אפי' לדברי הרשב"א רק עכ"ז קשה להתיר להרשב"א כיון שיש לנו אומדן הדעת לתלות יותר שהי' שועל כיון דמקדם לא אירע כן רק עכשיו בשנשמע שהשועל מתהלך שם בזה הגבול ועכ"ז הי' נלענ"ד להתיר בזה גם לדברי הרשב"א דהנה בזאב אם יש לו דרוסה אף בגסה זה תלוי' במחלוקת הפוסקים ולהחמיר שומעין וכתב הפליתי דלפי מה שכתבו הרבה פוסקים דמחלוקת רבוותא ספיקא מיקרי וא"כ בספק דרוסה יש להקל דהוי ס"ס אולי הלכה כהש"ך דס"ל אין דרוסה לזאב בגסה ואת"ל יש דרוסה אולי לא דרס יע"ש. ומעתה לפ"ז בשועל יש לנו ג"כ לומר כן דהא הרי"ף והרשב"א והרא"ש ז"ל כתבו דלגבי שועל דאיכא תרי לישנא בגמ' דלחד לישנא יש לו דרוסה ולאידך אין לו דרוסה ולזה מצד ספיקא מחמרינן גבי' לומר דיש לו דרוסה אפי' בגדיים וטלאים וכש"כ בעופות יע"ש וא"כ הא דאמרינן דיש דרוסה אינו אלא מחמת ספק ואפי' בעופות אינו אלא מחמת ספק כמבואר בהרשב"א דלהאי לישנא דאמרינן אין דרוסה לשועל אין לו כלל ארס כמו דאמרינן אין דרוסה לכלב דאין לו כלל ארס ואפי' בעופות וא"כ בספק דרוסה בשועל הי' לנו להקל מכח ס"ס לדברי הפליתי הנ"ל דהיתר ס"ד בזאב בגסה מכח ס"ס כנ"ל כמו כן ראוי' להתיר בשועל כה"ג. אמנם בהרמב"ם מבואר להיפך מזה דאפי' בשועל חוששין בספק דרוסה דהנה הרמב"ם כתב בה' שחיטה פ"ה הי"א דחוששין לס"ד ובארי שנכנס לבין השוורים ונמצא צפורן בגבו של א' מהם חוששין שמא ארי דורסו וכו' וכן בשועל או נמי' שנכנס לבין העופות והוא שותק והן מקרקרין חוששין שמא דרס יע"ש וא"כ מוכח מני' דאפי' בשועל חוששין בספק דרוסה ומזה ראי' לדברי הפמ"ג שחולק על הפליתי הנ"ל וכתב דלא מקילינן גבי זאב בגסה בס"ד משום ס"ס משום דדרוסה שכיח וכל שאין הספק הב' שקול לא הוי ספק לאיצטרופי לס"ס יע"ש ולזה שפיר כתב הרמב"ם להחמיר בשועל בס"ד אע"ג דהוי ס"ס משום דספק דרוסה גופא לא נוכל לצרפו לס"ס כיון דדרוסה שכיח ועוד דהרמב"ם לשיטתו שכתב דלגבי דרוסה כיון שכתוב בפירוש בתורה לכן החמירו בו וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ופירש הטו"ז בריש ה' טריפות דכוונתו להחמיר אפי' בס"ס ועוד פירש כוונתו עפ"י דברי התוספות בפ' א"ט דף מ"ג שהקשו אמאי לא נימא לענין ס"ד נשחטה הותרה ותירצו דדרוסה שכיחי טפי לאיסור מלהיתר ולזה כיון גם כאן בספק דרוסה להחמיר יע"ש ונראה זה בכוונת הרמב"ם שכתב דמש"ה לא כתבו אתורה בפירוש מכל הטריפות רק דרוסה משום דהוא שכיח יותר מכל טריפות וכיון דהוא שכיח לא אמרינן גבי' נשחטה הותרה להתיר ספק דרוסה ולפ"ז לא פליגי הרמב"ם והתוספות כלל בטעמי' וא"ש ולזה שפיר כתב להחמיר בשועל אפי' בספק דרוסה ובזה יש ליתן טעם לדבריו במה שעמד שם הלח"מ עליו דמפני מה התחיל בדבריו בספק דרוסה בענין ארי לבין השוורים ונמצא צפורן בגבו של א' מהם ולגבי ס"ד בענין איהו שתק ואינהו מקרקרין נקט שועל לבין העופות והיינו משום דאתי לאשמעינן דלא ניקל בשועל בס"ד משום ס"ס כנ"ל והיינו משום דס"ד שכיח וא"ש: אך כל זה שפיר בשועל שנכנס בוודאי לבין העופות רק שם הוא ספק דרוסה אבל אם הוא ספק שועל וכלבא בכה"ג בוודאי יש להקל ולתלו' בכלבא אע"ג דשועל מצוי יותר אפי' לדברי הרשב"א הנ"ל כיון דאיכא לגבי ספיקא דעל גופא ס"ס דדילמא כלבא על ואת"ל שועל על דלמא לית לי' דרוסה לשועל ואפי' לדברי הפרי מגדים שכתב לגבי זאב דזה נמי לא מקרי ספק דדילמא לא הטיל ארס יע"ש זהו דווקא בזאב דבוודאי יש לו ארס רק שהוא ספק אם הוא מזיק בגסה אבל כאן בשועל הוא ספק אם יש לו כלל ארס כמבואר בהרשב"א כנ"ל בוודאי הוי ספק לאיצטרפו לספיקא דכלבא והוי בכלל ספק על ס' לא על ואפי' לדברי הטו"ז הנ"ל דמפרש כוונת הרמב"ם דמש"ה כתב דרוסה בפירוש להחמיר בספק ספיקא הא איהו גופא מסיק שם דזהו דווקא אם הי' שם בוודאי דורס אבל כשיש ספק אם הי' שם דורס או לא מקלינין בס"ס אפי' בדרוסה יע"ש: ועוד נוכל לצרף לזה להתיר לפי מה שכתב החת"ס דמש"ה נקטו בש"ס קטע רישא דחד מני' לרבותא לא מבעיא אכל מג' דאיכא למימר שלא דרס כלל רק בשיניו נשך ולא בא כ"א למלאות נפשו כי ירעב ומצא די שבעו והלך לו אלא אפי' קטע רישא דלא אכל מידי וחזינן דכעס עלייהו וניחוש לכולהו קמ"ל דחזקה גדולה הוא דאין כח להנדרס להנצל עצמו מיד רודפו וע"כ שבקינן ודחקינן למימר דבחדא נח רוגזי' וכו' וכבר כתב בסה"ת ובכל הפוסקים בשנשא זה מהעדר בשיניו והצילו הרועה שאפי' הטלה עצמו שרי שאין דרוסה אלא ביד ולא חיישינן שמא דרסו יע"ש שמאריך בזה להתיר ומעתה בנידן דידן דחזינן דתרי אווזות אכל והנהו תרי אווזות שנשארו פצועים בראשם רואים בהם נשיכת שינים וא"כ יש הוכחה שלא בא כ"א למלאות נפשו שהי' רעב אבל לא מחמת כעס ומהיכא תיתי נימא דדרסו ביד כיון דחזינן דנשכו בשיניו ומצרף לזה כיון דחזינן שניצלו ממנו בוודאי יש ראי' שנשכו ולא דרסו כיון דחזקה גדולה שאין כח להנדרס להציל עצמו מיד רודפו כנ"ל. ועכ"ז לא מלאני לבי להתיר אותם לאכול מיד כיון דאיכא תקנה להמתין עד שיטולו ביצים ובזכרים עד י"ב חודש דכל היכא דאיכא לברורי בוודאי הסברא נותרת דמחויבים לברר ולא לסמוך על רוב וחזקה ועס"ס דהוא מטעם רוב דהא חזינן לענין דבר שיש לו מתירין דלא אמרינן להחמיר היכא דאין המתיר בוודאי יבוא ועכ"ז כתב הצ"צ דמ"מ לכתחילה יש להמתין כנ"ל ולא לסמוך על הביטול והפליתי מביאו בסי' ק"ב ואע"ג דהוא כתב עליו שדבריו בלתי ברורים יע"ש ועכ"ז כאן גם הפליתי מודה שצריך להמתין עד שיברר דבשלמא התם דגם כשיברר שהוא טרפה ג"כ יתבטל משא"כ כאן כשיתברר שהוא טרפה בוודאי יהי' אסור לאוכלו וא"כ בוודאי מחויב להמתין ולברר כדי שלא יאכל בספק איסור וע"ז וודאי ליכא למיחש לשהיי' משום תקלה דהא אפי' לאכילה יש לנו כמה סניפים להתיר כנ"ל: אמנם החת"ס בסי' נ"ז מתיר יותר למכור מלשהות משום תקלה והוכיח כן מדפריך ולשהינהו י"ב חודש ומשני אתי לידי תקלה והדר פריך לזבנינהו לנכרים משמע דהאי דחיישינן לתקלה גדולה דשהי' מ"מ ניזבנונהו לנכרים אלמא דיותר יש לחוש לתקלה דשהי' מתקלה דמכירה לנכרי. ואדמ"ו זצלה"ה בספרו אמרי אש בסי' כ"ב חולק עליו ומביא ראי' נגדו ומסיק דתקלה בשהי' קיל יותר מחששא דתקלה דמכירה לנכרי משום שאין בידינו להשמר ממנו כשהיא ביד נכרי אבל בתקלה דשהי' יש בידינו להשמר ממנו והמקשן שהקשה אחר שתירצו לו דחיישינן לתקלה בשהי' ולזבנינהו לנכרים לא עלה על דעתו חששא דלמא מזבן לי' לישראל יע"ש שמדחה גם הראי' שני' מחמץ. אך את זה לא הבנתי לפי מה שפירש רש"י ז"ל על הא דמשני הגמרא מתחלה דמפרחן וסלקן