בית היוצר חלק א קב

לענין אופתא כו' סתם טריפה ולא מטעם חסר ונ"מ דמהני היכר כ"ש. והנה מחמת נחיצות הב"ד מוכרח אני לקצר מאד ולא הניח לי לכתוב כאשר עם לבבי בקשתי מאד להתפלל עבור בני ני' לרפ"ש במהרה בתוך שאח"י. א"ד עבדו בנו ותלמודו מצפה לתשובה הק' משה שמעון: וע"ז השבתי לבני ני' שגם אנכי חשבתי זאת עוד בהשקפה ראשונה ולא כתבתיו מפני שדמיתי שהוא נכלל בדברי הלח"מ: סימן ט שפעת חיים וברכה לכבוד נכדי הרבני המופלג בתורה וביראה חו"ש כש"ת מו"ה יוסף קרויז ני' כתבך היקר הגיע לכאן בזמן שלא הייתי בביתי וכו' וכעת חפשתי אמרתך ולא מצאתיו רק לפי מה שעלה על דעתי הי' שאלתך כך שבבדיקת פנים הי' סירכה שנסרך לאיזה מקום או לדופן או שלא כסדרן או לשומן הלב ופרק אותה בפנים ואחר שהוציאה מבחוץ כדרך שמוציאין שם מיד אחר בדיקת פנים ולא מצא שום שורש מן הסירכה ובדקת כל שטח הסירכה ברוק ובנפיחה ולא בצבצה וכתבת שבעיניך נראה זה פשוט להיתר והבאת ראי' מיד אפרים על היו"ד בסי' ל"ג בס"ק ט"ו בושט שראה ריעותא וקודם שהובא למורה אכל החתול את הושט וב"ב של המורה אמרו שראו שהריעותא לא אכלה בפנים רק הי' מעט על העור פנימי דכתב שיש להתיר אף באין הפ"מ יע"ש. וכמו כן כאן נאמר נשחטה הותרה ויהי' מותר משום דאמרינן שלא היתה סירכה אלא ריר בעלמא עכ"ד בקיצור. אמנם אין הדמיון עולה כראוי דבשלמא התם דודאי שפיר נאמנים הב"ב שלא הי' רק מעט בפנימי ולא ניקב מב' צדדים רק שלא בדקו אחר ק"ד ושפיר סמכינן דבודאי לא ניקב מב' צדדים וממילא בודאי לא הי' ג"כ ק"ד כיון שרוב הפוסקים סברו דאין צריך לבדוק אחר ק"ד כשלא ניקב מב' צדדים כמו שהביא ראי' לזה מבאר הגולה בסי' מ"ח אבל אם הי' הספק אם ניקב מב' צדדים בודאי לא הי' מיקל בלא הפ"מ וא"כ כאן שהחשש הוא דלמא הי' סירכה גמורה ואין סירכה בלא נקב או שסופו לנקוב בודאי אין ראי' משם להתיר בלא הפ"מ אדרבה בשו"ת בית אפרים מבואר להיפך כמו שהביא בפתחי תשובה בסי' ל"ט ס"ק י"א בשמו שנשאל בבודק שהכניס ידו לפנים והרגיש סירכה בדופן ופרק אותה לצד הדופן על סמך שיבדקנו במיעוך כנהוג והוציאה הריאה וחפשו אחר הסירכה ולא מצאו ובדקו בדופן כל שטח האונא במקום ההוא ולא בצבצה כלל והי' הפ"מ וכבוד שבת וכתב להכשיר וכתב משום דהוי לי' כסירכה שעברה ע"י מיעך עכ"ל ע"ש. וא"כ נראה בפירוש מדבריו שלא הכשיר אלא משום דהי' הפ"מ וכבוד שבת ולפי דבריך הבית אפרים סותר דבריו מה שכתב ביד אפרים להכשיר בושט אפי' בלא הפ"מ אעכצ"ל כדכתיבנא לעיל שמשם אין ראי' כיון שבודאי לא ניקב הושט אפי' מב' צדדים כנ"ל משא"כ כאן דהספק שמא הי' הסירכה מחמת נקב בודאי אין להכשיר בלא הפ"מ כנ"ל ואע"ג דבדקינן ע"י רוק ונפיחה ולא בצבצה הלא כבר כתב התב"ש סי' ל"ט סעי' ל"ח אבל צריך להזהיר הבודקים במדינת אלו שלא ימעכו כ"א בנחת ולא בכח כלל ולא יאמר מה בכך הלא עתיד אני לבדוק בפושרין שזה טעות גמור דבדיקה זו להחמיר היא ולא להקל לסמוך עלי' להקל עכ"ל עיי"ש: ומעתה אם הי' כאן ספק דשמא הסירכה בכח אזי בודאי לא הי' מתירין ע"י בדיקת הרוק ובנפיחה שלא בצבצה וכן הוא מבואר להדי' ביד אפרים בח"ב ריש סי' כ"ה דאע"ג דטעם המתירין מיעך הוא מטעם דאם רואים שאין מבצבץ כשרה ואעפי"כ אין מתירין רק ע"י פירוק בנחת והוא מתרי טעמא חדא דאנן לא בקיאין בדבר הצריך בדיקה מהש"ס וגם משום דע"י חוזק המיעך כסתום הנקב וכמבואר בדמש"א ומש"ה אפי' המתירין במיעך ובדיקה הוא רק מחמת שכיון שבנחת מיעך ולא נשאר כלום וכשאין מבצבץ בודאי לא הי' סירכה עכ"ל עיי"ש שמאריך עוד בזה להחמיר שאין להסיר הסירכה בחזקה ולסמוך על הבדיקה לחוד ובפרט תחלות התחלות המיעך בודאי יהי' בנחת וגם כל הקליפה יהי' בנחת וממילא גם כאן אין לסמוך על מה שלא מבצבצה רק בהפ"מ ועיין במשבצות בסי' ו' בסעי' ז' מה שמחמיר בזה: ומעתה נפנה להשיב על שאלתך השני דאם יש בשטח הזה עוד ריעותא אחרת אבל אינו ידוע אם הי' סמוך לסירכה זו או לא אם' נחמיר בזה מחמת תרתי לריעותא משום דחיישינן שהי' סמוך לסירכה פחות מקש או לא עכ"ל בקיצור לפי מה שעלה בזכרוני. והנה לכאורה זה תלי' במחלוקת הפוסקים אם מחמרינן בספק תרתי לריעותא וזה הוי נמי ספק תרתי לריעותא דלת"ש דמחמיר בספק תרתי לריעותא גם זה אסור רק הפמ"ג והל"ש דמקילין בספק תרתי לריעותא גם זה לכאורה כשר רק הל"ש מחמיר אם הוא ריעותא גדולה משום דקולא גדולה הוא מאוד מה שאנו סומכין על המיעך כמבואר היוצא מטינרא כשרה מזה נראה דטינרא לאו ריעותא מיקרי לענין תרתי לריעותא ואעפ"כ כ' הטו"ז דסירכה העוברת ע"י מיעך ומשמוש ויוצא מטינרא טריפה א"כ טינרא הוי לי' ריעותא וכו' יע"ש אעכצ"ל דטעם הוא משום דלגבי מיעך דהוי ריעותא גדולה מאוד אזי גם לגבי טינרא מקרי תרתי לריעותא וממילא בודאי הסברא נותנות להחמיר גבי מיעך אפי' בספק תרתי לריעותא ומכש"כ בשנמצא ריעותא גמורה בודאי יש להחמיר בספיקו וק"ו כאן לפי דברי תשו' בית אפרים הנ"ל דלא התיר רק בהפסד מרובה וכבוד שבת אפי' כשלא נמצא שום ריעותא ובודאי כשנמצא ריעותא רק שהוא ספק אם הי' תרתי לריעותא בודאי ראוי להחמיר אליבא דכ"ע דבשלמא היכא דהוי תרתי לריעותא היכא דכל ריעותא בפני עצמו אנו מתירין בלא הפ"מ רק כשהם יחד אנו מחמירין אזי הסברא נותנת להתיר בספק תרתי לריעותא כה"ג משא"כ בנ"ד דהריעותא דהסירכה שנאבדה ג"כ אין אנו מתירין אלא בהפ"מ כנ"ל א"כ היכא דאיכא גבי' ספק תרתי לריעותא בודאי ראוי' להחמיר ולאסור ועכ"ז איננו מחליט לגמרי לאסור רק אם יש עוד סניפים להתיר בודאי נוכל להתיר בהפ"מ ובפרט כשהוא לכבוד שבת. כ"ז כתבתי בחפזון גדול ומחמת טרדותי המרובים ופועל ישועות יהי' בעזרי לחוג בשמחת חג השבועות הבע"ל ונזכה לקרן התורה במהרה ולילך תמיד לאורה כאו"נ הטוב ונפש אביכם הזקן: ובעה"ח חיק יואל צבי ראטה. סימן י' שנית להנ"ל מכתבך היקר הגיעני וכו' והנה מה שאתה כותב שהסירכה המתנתקת בהוצאת הריאה הדבר ידוע בחוש שלא הי' כ"א ריר כי הסירכה שיש לחוש שהוא סירכה מעולם לא מתנתקת בהוצאת הריאה עכ"ל. לא ידעתי איך מלאך לבך להקל כ"כ ולומר שהסירכה המתנתקת בהוצאת הריאה בודאי לא הי' אלא ריר בעלמא הלא אפי' סירכא שנפסקה בהכנסת יד הבודק בנחת לבדוק ולא נודע מקומו אי' דזה ל"ה כ"א ריר בעלמא וכשרה כתב השמ"ח בעי' ל"ט סעי' ל"ד דאין לנהוג קולא זו כ"א בבהמות ישראל ובבודק כשר וירא ד' מרבים שיש לסמוך עליו שלא הכניס בכח עכ"ל יע"ש וא"כ כאן שהוציא הריאה בכח דודאי קשה מאד להכשיר ובפרט לפמ"ש הלב"ש בסי' הנ"ל סי' קל"ה דבקולות אלו שאין להם מקור בתלמוד ומתירין בהו חששות אי' דאו' ודאי להחמיר שומעין אבל לא להקל יע"ש. ומכש"כ כאן שיש חשש גדול שנתנחקת בכח בודאי יש חשש אי' דאו' בודאי יש להחמיר שלא להתיר אלא בהפ"מ וכבוד שבת כמו שמבואר בפ"ת שהביא בשם תשו' בית אפרים שבודאי לא התיר אלא בהפ"מ וכ"ש דאל"כ למה הי' צריך להביא כלב שהי' בהפ"מ וכ"ש ולמה לא מסיק בתשו' שמותר אפי' בלא הפיגר וכ"ש אלא ודאי כנ"ל משום דיש כאן חשש איסור דאו' דדלמא נתנתקה בכח בשעת הוצאות הריאה לא הי' יכול להקל ולהתיר רק לכבוד שבת ובהפס"מ: ומה שאתה מביא סתירה ע"ז מדברי השמ"ח הנ"ל דהיכא דנפסקה הסרכא בהכנסת יד הבודק ונמצא ראש א' בדופן או במקרא כיון שהרגיש שהיתה מחוברת אעפ"י שנפסקה מחמת ידו עדיין לא יצאה מכלל סירכא עכ"ל וע"ז כתב הב"א דלדידן שנוהגין להתיר במו"מ יש להכשיר בזה דכיון שלא נשאר בריאה דוק ממנה הרי שלא