בית האוצר חלק ב צב

נקרש פשוט דחייב משום דם והוי כדם בהמה דעלמא מהיכי תיתי לא ליחייב בקרוש דמאי שנא מבהמת חולין דחייב בקרוש אמנם תמוה לי דא"כ מאי חידש ר' פפא הא מתני' ערוכה היא ריש פ' דם שחיטה דבין טמאים בין טהורים חייבין על דמו עכ"ל ז"ל ולכאורה הי' נ' כוונת ר' פפא בפשיטות דאשמעי' דאע"ג דאיכא תרתי ריעותי מפאת דאין טמאין ראויין לקרבן וגם מפאת הקרישה אפ"ה אמרי' הואיל שכנגדו ראוי וחייב דדין זה הרי לא נשנה עדיין דבמשנה ריש דם שחיטה נשנה רק דין הטמאין לחוד ובברייתא במנחות שם הקפה את הדם ואכלו חייב נשנה דין הקרישה לחוד דחייבין גם על דם קפוי וקרוש אבל שיהי' חיוב גם בהיות ב' הדברים יחד דם חמור שקרש זה לא נשנה עדיין והוא הוא חידושו של ר' פפא ואולם באמת צדקה תמיהת הגרע"א ז"ל דהקרישה הא אינה ריעותא כלל בכאן אחרי דטמאים אינהו גופייהו בלא"ה אין ראויים לקרבן ואין דם שלהם ראוי לכפרה וכל החיוב בדם הטמאים רק מפאת דהואיל וכנגדו בטהורים הי' ראוי לקרבן ולכפרה וא"כ כנגדו בטהורים הא גם בקרש נמי הי' ראוי לכפרה בחטאות החיצונות [דכתי' בהו לקיחה ונתינה וגם קרוש ראוי לזה ולחטאות הפנימיות הוא דאינו ראוי דכתי' בהו טבילה והזאה וקרוש לאו בר טבילה והזאה הוא ע"ש בסוגי'] ומאי גריעותי' דקרוש ואי דכנגדו בטהורים לא הי' ראוי לחטאות הפנימיות מה בכך הא בעי' רק ראוי לכפרה וסתם כפרת הדם הרי הוא על מזבח החיצון ומה החסרון אם אין ראוי גם לחטאות הפנימיות ויש עדיין לעיין בזה בסוגי' שם. ובאתי רק להעיר

וע' ל' שו"ת הר"י מינץ סי' ט"ו וז"ל ולעניין הלב שנתבשל עם העוף כו' ועי"ל דסברא להקל בו משום דבלב העוף אין כזית בדמו כו' וכ"ת והא ח"ש אסור מה"ת כו' וי"ל כשנתבשל או שנמלח אינו אסור אלא מדרבנן כדאי' בהקומץ רבה (ד' כ"ו) אמר זעירי א"ר חנינא דם שבישלו אינו עובר עליו ור' יודא אמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו וכ"ת הא אמרי' פ' גיה"נ האי פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבישרא סבר מר בר רב אשי לשעורי' בתלתין פלגי דזיתא א"ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורין דרבנן ועוד האר"י ח"ש אסור מה"ת וי"ל דשאני ח"ש דדם לב העוף שלא בא לעולם לידי חיוב לא למלקות ולא לכרת שלעולם לא תמצא בו כזית אלא איסור תמצא בו לכך נראה לי שאין לדקדק עליו כסלקא דעתך של מר בר ר' אשי כיון דלא אתא לידי חיוב וגם הוא מדרבנן מתרי טעמים שהוא מלוח ומבושל עכ"ל ונ' מלשונו ז"ל דדם שהוא מלוח וגם מבושל יש בו קולא יותר מבהיותו מלוח לחוד או מבושל לחוד ואין לזה טעם לכאורה כיון דדם שמלחו וכן שבישלו דאינו עובר עליו תרוייהו חד טעמא אית להו משום דאינו ראוי לכפרה וא"כ מה לי מחמת מה אינו ראוי אם מפאת מליחה לחודא או מחמת מליחה ובישול גם שניהם והרי תמיד אין שם רק היתר אחד מפאת שאינו ראוי לכפרה ואין כאן שום התחלת הבנה לכאורה זולת אם נאמר דב' פסולים גריעי מחד פסול ונחשב הדבר יותר פסול בהיות בו ב' פסולים מבהיות בו פסול אחד דאז י"ל דכיון דהפסול והעדר הראויות לכפרה מתיר לכן אם הוא מלוח וגם מבושל דיש בו ב' פסולים לכפרה מפאת המליחה ומפאת הבישול לכן הו"ל ביותר אינו ראוי לכפרה ולכן היתרו ג"כ גדול יותר ודו"ק היטיב [ואם כי עדיין צ"ע בהבנת הדברים מ"מ אין התימא כ"כ כמו אילו נאמר דב' פסולים לא גריעי כו' ואין הדבר יותר פסול כלל בב' פסולים מבפסול אחד דאילו נאמר כן הרי אין התחלה לדברים כלל וכלל וכמובן ואולי כוונת הר"י מינץ דאפי' למאן דאוסר בדם שבישלו כו' היינו דווקא בבישלו לחוד או מלחו לחוד דאף דאינו ראוי לכפרה מ"מ אסור מפאת הואיל ושכנגדו דם אחר שאינו מבושל ראוי כי היכי דחייבין אדם חולין הואיל ושכנגדו בקדשים ראוי לכפרה ואדם טמאים הואיל ושכנגדו בטהורים ראוי כו' ומשא"כ אם הוא מלוח וגם מבושל דאית בי' תרתי לריעותא לכן ע"י ב' ריעותות נפק לגמרי ממין דם הראוי לכפרה ואין לדון בו עוד הואיל וכנגדו כו' דכיון דיש בו ב' ריעותות ושינוים נעשה ונחשב על ידם סוג אחר לגמרי ואין לו עוד שייכות לכפרה כלל ולכן לכ"ע מותר מה"ת וא"ל דמליקה ובישול לא חשיבי ב' ריעותות כיון דגם מליח פסולו רק מפאת היותו כרותח וא"כ ק"ל רק כאילו נתבשל תחלה בישול מועט ואח"כ בישול מרובה דאין כאן רק דבר אחד דהוא דם מבושל דז"א דרתיחת המליחה ובישול ב' דברים שונים הן מדנאמר בישול בבב"ח ואין רתיחת המליחה בכללו וגם מליח הוא כרותח דצלי והצלי והבישול מצינו היותם כ"א דבר בפ"ע בפסח דיש בו בישול אחר צלי' וצלי' אחר בישול ע' פסחים (דף מ"א ע"א) וכ"ה לעניין שבת לדעת הרא"מ סי' ק"ב וע' לשונו שם שכ' וכשם שיש בישול אחר צלי כו' כך יש צלי אחר בישול דחדא סברא הוא וכ"ה במרדכי פ' כירה רמז ש"ב בשמו וע' טוש"ע או"ח סי' שי"ח וא"כ ה"ה לעניין המליחה כי היכא דבישול דבר בפ"ע ממליחה ה"ה דהמליחה ג"כ דבר בפ"ע מבישול ודו"ק וגם דם שמלחו נ' פסולו מפאת דמליח כרותח דצלי ופסול מטעם איברים שצלאן דנפק פסולייהו מקרא דלריח ניחוח עש"ה במנחות (דף כ"א ע"א) ואילו דם שבישלו פסולו מטעם אחר מפאת שינוי מבריתו וע' אריכות באתוון דאוריתא כלל ד' וא"כ שפיר עכ"פ דם שמלחו וגם בישלו חשוב שיש בו ב' פסולים שונים לכפרה מפאת המליחה ומפאת הבישול וכמובן. ובאתי רק להעיר]

וע"ע בכורות (דף יו"ד ע"א) תוד"ה נבלת בהמה טהורה אדמייתי שם מתני' דעוקצין נבלת בהמה טמאה בכל מקום כו' צריכים מחשבה ואין צריכים הכשר כו' נבילת בהמה טהורה כו' אין צריכים לא מחשבה ולא הכשר ובתוס' מה שיש חילוק בין טמאה לטהורה ואע"ג דתרוייהו לא מזבין אלא לעכו"ם וחפצים הם בחזיר יותר כדאמרי' ובתים מלאים כל טוב כותלי דחזירי כו' מ"מ מה שהיא טהורה משוי אוכל בראויות מועט הואיל וכשאינה נבילה אוכל גמור הוא לישראל ומהאי טעמא מהני לר"ש בגמל וארנבת ושפן וחזיר סימני טהרה לשווי' אוכל כדאמר בסמוך וקונטרס נמי פי' כאן נבלת בהמה טמאה כל מקום שהיא סתמא לאו לאכילה קיימא דמאוסה עוד יש עלי' שני דחויין אחד שלא נשחטה ועוד דטמאה היא וגבי נבלת בהמה טהורה פי' סתמא לאכילת עכו"ם דלא מאוסה ועוד לגבי ישראל אין בהן אלא דיחוי אחד הילכך אינה צריכה מחשבה עכ"ל ומבואר בזה ג"כ דתרתי ריעותי ואיסורי גריעי מחדא לעניין השם ראויות ואף דגם בחד איסור כמו בנבלת טהורה ג"כ הא אין ראוי' עוד לאכילה לישראל ואילו לעכו"ם גם בתרתי כנבלת בהמה טמאה הא ג"כ ראוי' ולזימנין חביבא לי' טפי מטהורה כגון נבלת חזיר ועכ"ז זו שאין בה אלא איסור אחד נחשבת אוכל עדיין ומשא"כ אם יש בה ב' דחויין לישראל מפאת נבילה ומפאת טמאה יצתה מתורת אוכל והדבר ק' להבין באמת מסברא דמה לי חד דיחוי מה לי תרי דחויי סוף סוף הא אינה ראוי' לישראל באכילה גם כשאין בה אלא איסור אחד ומדוע תיחשב אוכל ואי מפאת הראויות לעכו"ם הא לעכו"ם ראוי' גם בב' איסורים וא"כ גם בב' תיחשב אוכל וצ"ע לענ"ד להבין הדבר זולת על דרך שכתבנו למעלה דבאיסור אחד יש לדון הואיל שכנגדו כו' וחשיב עכ"פ מיני' דאוכל ולכן מפאת זה עדיין שם אוכל עליו מפאת היותו מין אוכל ומשא"כ ע"י ב' איסורים נחשב רחוק יותר הרבה מסוג היתר כיון דחלוק ממנו בב' איסורים ודחויים ונעשה סוג בפ"ע שלא מסוג אוכל ואין לדון בו עוד הואיל שכנגדו כו' כנ"ל [והך דר"ש הנ"ל שם דאמר דגמל וארנבת כו' אין צריכין מחשבה כו' מפאת שיש בהם אחד מסימני טהרה דבר זה עוד יותר ק' ההבנה לפי המבואר במהרי"ט סי' (נ"א) דסימני טומאה דבהמות טמאות אינם עושים את האיסור בעצם והם רק סימנים והוכחה על היות שם איסור ע"ש וא"כ מה לי סימן טומאה אחד או ב' עכ"פ הרי אין יותר איסור בזה מבזה ורק יותר הוכחות הוא דיש כאן אבל בעניין האיסור עצמו המסלק שם אוכל הרי אין כאן יותר איסור ודיחוי בזה מבזה שיסתלק יותר השם אוכל בב' סימני טומאה מבא' וצע"ג]

וע"ע בכורות (דף ט"ו ע"ב) ליקרבינהו מכח קדושה דחויה קאתו כו' וברש"י קדושה דחוי' דאית בהו תרתי לריעותא חדא דאמותן בעלי מומין שנראו ונדחו ועוד דלאחר פדיונן נולדו כו' עכ"ל וכוונתו לתת טעם דאפי' למ"ד שם דולדות בעלי מומין קדשי ליקרב מ"מ ה"מ בנולדו לפני פדיון אמם אבל