בית האוצר חלק ב פז

כיון דאין דנין גם על שתיהן רק על נ"ח לבד וככל הנ"ל [ובעניין צ"ח עצמו י"ל ג"כ דכיון דסוף סוף יש פרסומי ניסא נעשה המבוקש ואולם שם יש לדון, בזה והארכנו כבר בקונטרס הנ"ל ואכ"מ]

וע"ע ש"ע או"ח סי' ת"ע סעי' א' בהג"ה (בעניין תענית בכורים ערב פסח) ונוהגין כשהאב בכור האם מתענה תחת בנה הבכור כשעדיין קטן ואם אין האב בכור הוא מתענה בעד בנו עד שיגדל ובמ"א שם סק"ב כ' בשם המט"מ ומהרי"ל בשם מהר"ש דאין האם צריכה להתענות ול' המהרי"ל בזה מהר"ש אמר האי תענית דבכורים כו' ואמר דנוהגים האב או האם להתענות בשביל בן קטן הבכור ואם האב גם הוא עצמו בכור מאחר דהוא מתענה לעצמו אינה צריכה האם להתענות בעד הקטן דתענית האב עולה גם לבנו הקטן עכ"ל ולפי דרכנו פה הנה צדק בזה מנהג המובא ברמ"א דכיון דלגבי האם אנו דנין בפרט רק על תענית הבן אם תענית האב עולה עבור בנו ואין היא צריכה להתענות עבורו דבעניין ההיפוך אם הוא עולה עבור הבן ואין עולה עבור עצמו בזה הרי אין לה מה לדון דאפי' אין עולה עבור עצמו הרי אין היא צריכה להתענות עבורו ורק עבור הבן הוא דיש עלי' חיוב להתענות וא"כ הרי כל מה שיש לה לדון הוא רק בעניין תענית הבן לבד אם יש כאן תענית האב עבור הבן ואין היא צריכה להתענות עבורו או תענית האב הוא עבור עצמו ואין שם תענית עבור הבן וצריכה היא להתענות עבור הבן וע"כ ג"כ כיון דאין שם הדין על שניהם אם התענית עבור הבן וחסר עבור עצמו או הוא עבור עצמו וחסר עבור הבן כי היכא דנימא הי מינייהו מפקית ועולה גם לשניהם רק הדין אצל האם בעניין הבן לחוד אם יש תענית עבור הבן או לא לכן ג"כ יש לנו לומר דאין שם תענית עבור הבן וצריכה היא להתענות עבורו דמה שהאב מתענה הוא עבור עצמו ואין שם תענית עבור הבן ודו"ק היטב מאוד [ובגוף חיוב האם להתענות עבור הבן יש לדון לכאורה דכיון דחיוב התענית על הבכורים ואם הבן קטן וא"א לו להתענות שב החיוב על האב מחמתו וא"כ מדוע יהי' חיוב על האם הא כללא כייל תנא בקידושין (דף כ"ט ע"א) כל מצוות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות ואם דבגמ' הוזכר שם בזה רק למולו ולפדותו כו' ולא הוזכר תענית בכורים היינו משום דתענית בכורים בע"פ הוא רק מנהג ולא הוזכר כלל בגמ' בשום מקום אבל סוף סוף לפי המנהג שמתענין עבור הבן אם הוא קטן וה"ז מצות הבן על האב להתענות עבורו א"כ הא כללא כייל תנא בכל מצוות הבן על האב דאין החיוב על האם ואולם אין דקדוק בזה כ"כ כיון דכל הדבר רק מנהג וכך נהגו ג"כ להתענות האם ואין לדון בזה מעיקר ההלכה וכמובן וגם אף דמבואר שם בקידושין דהאם פטורה גם מלימוד תורה דבן מ"מ מצינו דהני נשי קזכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא כמבואר בברכות (דף י"ז ע"א) וע"כ שפיר נכון ג"כ המנהג להתענות האם עבור הבן וז"פ]

וע"ע ש"ע או"ח סי' תקס"ח סעי' י"א הנודר לצום סכום ימים רצופים ואירע בהם תענית חובה עולין לו וע"ש במ"א אריכות בזה ויש לדון גם שם טובא בזה וע' שלטי גבורים פרק ג' דשבועות שהאריך בזה והובא בקצרה גם במ"א שם וע' בגוף השלטי גבורים כי האריך שם בזה ודבריו שם בזה נוגעים הרבה לענייננו ודברינו פה בזה ומש"ש המ"א בשם הראשונים דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין עש"ה יש לדון בזה לכאורה ג"כ דהך דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין נזכר בגמ', רק בקדשים ואינו שם לכאורה סברא חיצונית רק נלמד מקרא דוהקריב אהרן את פר החטאת אשר לו ולא משל מעשר וכמבואר בזבחים (דף צ"ח ע"א) ועוד בכ"ד ומצוות מקדשים הא לא גמרי' כמבואר בכ"ד ובאתי רק להעיר

והנה בעניין ב' כוונות במעשה אחת ראיתי מובא ג"כ מהך דפסחים (דף ל"ח) דס"ל לרבה דשימור לשם מצה ולשם זבח לא חשיב שימור לשם מצה וה"ל כמצה שלא הי' בה כוונת שימור לשם מצה ופסולה ומשמע דלא שייך ב' כוונות במעשה אחת ומלבד מה שיש לדון בזה לפי דרכנו פה בזה הנה בלא"ה נ' דאין ראי' כלל משם דשם נ' כוונה אחרת לגמרי דכיון דכתי' ושמרתם את המצות דרשי' שיהי' שימור לשם מצה בלבד לא לשם מצה ודבר אחר והוא כהך דרבינא דפסחים (דף ל"ו ע"א) מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ בלבד יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ בלבד אלא אף משום בל תאכל טבל ואף דפרכי' שם ארבינא בזה מידי בלבד כתיב מ"מ כבר העיר שם הגרע"א ז"ל בזה דמצינו כזה גם בר"ש ורא"ש טהרות פ"א מ"ג ע"ש שכתבו דנבלת עוף טמא אין מטמאה בבית הבליעה דתני' בפ' גיד הנשה יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים בבית הבליעה ת"ל נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טמא כלומר דלא אתי איסור נבילה וחייל אאיסור טמא ומאן דאית לי' אחע"א ידרוש הכי מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה לחודי' יצא זה שאיסורו משום בל תאכל נבילה וטמא עכ"ל הר"ש והרא"ש שם וע"ע תוס' קידושין (ד' מ"ג ע"ב) ד"ה והשתא דכתבו ואור"י דלכך אין נאמנים לאחר שנשבעו משום דרחמנא אמר על פי שנים עדים יקום דבר דמשמע הנאמנים בדיבור בלבד אבל העדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם עכ"ל והיינו ג"כ דדרשי' הנאמנים בדיבור בלבד לא שיהיו צריכים דיבור העדות ועוד דבר אחר עמו דהיינו שבועה וגם בזה יוקשה דמידי בלבד כתיב ויש עוד מקומות רבות כאלה דדרשי' ולא דבר אחר עמו ולא פרכי' מידי בלבד כתי' ויבואר במקומו אי"ה בל"נ ועכ"פ הך דרבה דפסחים (דף ל"ח) נ' פשוט הכוונה כנ"ל כי הך דרבינא דפסחים (דף ל"ו ע"א) והך דר"ש ורא"ש טהרות הנ"ל למ"ד אחע"א וז"פ וא"כ אין עניין משם כלל לעניין ב' כוונות אי שייכי במעשה אחת דשם גזה"כ הוא ושמרתם את המצות המשתמר לשם מצה יצא מה שמשתמר לשם דבר אחר עמו ובאתי רק להעיר

והנה נזכרתי עוד מה שנוגע לענייננו דברי הר"ן שבת פ' האורג וז"ל והרשב"א ז"ל כ' כלשון הזה ובירושלמי נראה שהתירו לנעול בתחלה ביתו ולשמור ביתו וצבי שבתוכו וכיון שהוא צריך לשמור ביתו אעפ"י שע"י כך ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוון לשמור את הצבי בלבד דהכי גרסי' בירושלמי ר' יוסי בר בון כו' הי' צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי. מותר ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחילה של דגים עמו מותר כו' ולפי"ז הא דאמר נתכוון לנעול בעדו לא בעדו בלבד דווקא קאמר אלא אם נתכוון לנעול אף בעדו קאמר ולומר שאילו צריך לנעול בעדו מותר אעפ"י שמתכוון שיהא הצבי ניצוד לתוכו עכ"ל ז"ל ודבריו תמוהים בעיני הרבה היאך אפשר שאפי' במתכוון לנעול בעדו ובעד הצבי יהא מותר וכי מפני שהוא צריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' אינו מתכוון לנעול בעד הצבי כל שהוא יודע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי ניצוד בתוכו אסור והיינו דאמרינן בכולה מכילתין דמודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות וזו שאמרו בירושלמי עניין אחר הוא לומר שאם נתכוון לנעול את ביתו ולא נתכוון לצבי כלל אעפ"י שאח"כ מצא הצבי שמור בתוכו מותר כלומר שאינו מחויב שיפתח את ביתו וסמכו לזה תינוק מבעבע בנהר כו' ולא שיהו דומות ממש בעניינם לפי שבעניין פיקוח נפש אפי' מתכוון למלאכת הרשות עם אותה, מלאכה של פ"נ מותר (וכיוצא בזה אמרו בגמ' דילן במס' יומא (דף פ"ד ע"ב) ע"ש דאמר ראה תינוק שנפל בים פורש מצודה ומעלהו כו' ואע"ג דקא צייד כוורי כו' ראה שננעלה דלת בפני תינוק שוברו ומוציאו כו' ואע"ג דקא מיכוין למיתבר בשיפי כו') והטעם מפני שהיא מלאכת מצוה וחובה היא עליו לפיכך אעפ"י שהוא מתכוון עם אותה למלאכה אחרת שהיא אסורה בשבת התירו חכמים כדי שלא ימנע בשום עניין מפיקוח נפש המוטלת חובה עליו אבל במלאכות הרשות חס ושלום וזהו ששינו את הלשון בירושלמי דגבי צבי אמרו ונתכוון לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי וגבי תינוק אמרו ונתכוון להעלותו ולהעלות כו' אלא שסמכום עניין לומר שבשתיהן נעשית מלאכה אסורה עם מלאכה מותרת והוא מותר אבל לא שיהו ענייניהם דומין זה לזה כנ"ל עכ"ל הר"ן ז"ל והנה