בית האוצר חלק ב פד

בסוגית ר"ה הנ"ל עצמה לענין מצצ"כ ע"ש דמדמי כפאוהו פרסיים לתוקע לשיר ואף דבכפאוהו פרסיים ואכל מצה הרי הי' יכול לכוון שפיר בשעת אכלו שהוא רוצה לקיים בזה מצות אכילת מצה וע"כ דכוונה כזאת לאו כלום היא כיון שהוא כפוי בלא"ה על המעשה והוא עושה בלא"ה ולכן אין לו כח וענין בה כלל לכוון עלי' שהיא מצוה אחרי שהוא עושה בלא"ה ולכן חשיב כאילו לא הי' שם כוונת מצוה ודמי לתוקע לשיר וא"כ ה"נ בעושה מעשה ומתכוון לקיים ב' מצוות חיוביות כהך דערבה ודערבה שבלולב א"כ לגבי כל מצוה הרי הוא כפוי ומוכרח בלא"ה על המעשה מפאת המצוה האחרת וא"כ כוונת מצוה זו שהוא מכוון בה תו לאו כלום היא אחרי היותו כפוי בלא"ה על המעשה מכח המצוה האחרת ודו"ק היטיב ועוד דהא דמצצ"כ צריך שתהי' אל הכוונה חיבור עם המעשה והיינו רק בעושה בבחיר' מפני שהוא רוצה ומתכוון לקיים מצוה ועבור זה הוא בא לעשות אז המעשה והכוונה מחוברים יחד אחרי שהוא עושה המעשה מכת הכוונה דמפאת שרצה ונתכוון לקיים המצוה לכן עשה את המעשה ומשא"כ אם הוא כפוי על המעשה ועושה המעשה בלא"ה א"כ אם הוא מחשב על המעשה הזאת שהיא מעשה מצוה הרי אין חיבור למחשבה זו כלל עם המעשה שהוא עושה שהרי אין עושה מכח המחשבה ומחמתה רק עושה בלא"ה וא"כ ה"ז רק כוונה גרידא אבל אין לה חיבור עם המעשה ואילו הא דמצצ"כ פשוט וודאי דצריך שתהי' לכוונה חיבור עם המעשה לא שיהיו דברים נפרדים הכוונה דבר בפ"ע והמעשה דבר בפ"ע וכמובן למבין ועוד דכיון דמצצ"כ א"כ אם הוא עושה מעשה אחת ומכוון בה לב' מצוות כהך דערבה וערבה שבלולב א"כ לגבי כל מצוה ה"ל כוונה לשמה ושלא לשמה כיון שמחשב גם לשם מצוה אחרת ולא מהני כוונה כזאת לצאת דומי' דקדשים דהיכא דשלא לשמה פוסל ה"נ לשמה ושלא לשמה ג"כ פוסל ואם חישב בפסח לשם פסח ולשם שלמים ג"כ פסול כמו בחישב לשם שלמים לחוד וא"כ ה"נ במצוות דצ"כ אם מכוון לשמה ושלא לשמה ה"ל ככיוון לגמרי שלא לשמה רק לשם מצוה אחרת לבד דאז לא הי' יוצא כלל מפאת חסרון הכוונה וכך גם עתה אין יוצא [והך דלשמה ושלא לשמה דפוסל ג"כ לאו דווקא בקדשים הוא כן רק גם במילי דמצוות דבעי' בהו לשמה ע' תוס' מנחות (דף מ"ב ע"ב) ד"ה מה טעם עש"ה וא"כ ה"ה בכוונת מצוות למ"ד מצצ"כ וכמובן ולפי"ז יומצא דהתוקע למצוה וגם לשיר לא יצא למ"ד דמצצ"כ ואולם י"ל דכוונת רשות בטילה לגבי מצוה וחשיב לשמה לבד דוגמת לשם חולין דלא מחריב בקדשים ורק בתוקע לשיר לבד אין הפסול מפאת כוונת השיר רק מפאת שחסר כוונת המצוה שהכי לא נתכוון למצוה ומשא"כ במתכוון למצוה וגם לשיר דיש כוונת המצוה אלא דאתה רוצה לפסול מפאת שהי' גם כוונת שיר ולכן כוונת השיר מצד עצמותה אין מפסדת כלל דלאו מינא לא מחריב בה ומשא"כ כשמכוון גם למצוה אחרת זה פוסל שפיר כמו בלשם פסח ולשם שלמים וכמובן וע' ר"ן ר"ה פרק בתר ובאתי רק להעיר]

עוי"ל עפ"י הנ"ל דבאמת לא הי' ראוי לצאת כלל כיון דמצצ"כ וכוונתו שמכוון לא חשיבא כוונה כיון דהוא מוכרח על המעשה מפאת המצוה הב' וכוונה על מעשה מוכרחת לא חשיבא כוונה ואפי' לרבא דמצוות אצ"כ מ"מ לפימ"ש המפרשים הטעם משום דסתמא לשמן קאי והוי ככיוון א"כ זה שייך רק היכא דאילו כיוון הי' מועיל משא"כ היכא דאפי' מכוון לא חשיבא כוונה א"כ גם לרבא אין לו לצאת [והך דכפאוהו פרסיים דר"ה אין הכפי' עצמה מוכרחת והי' אפשר שלא יכפוהו וחשיב שפיר ראוי לכוונה מפאת שראוי' לכוונה אילו לא כפאוהו ומשא"כ כאן דהכפי' מפאת המצוה וזה הכרח מוחלט דהא מחויב לקיים ב' המצוות וע"כ מיגרע גרע וכמובן ועוד גרע כאן כיון דבא בכיוון לצאת ידי ב' מצוות בעשי' אחת דבאופן זה אין ראוי לכוונה וע"כ חשוב ככיוון להדיא שלא לצאת דהא אפשר לי לקחת הערבה ב' פעמים שיהי' כ"א ראוי לכוונה וע"כ מה שבא לצאת ידי שתיהן בלקיחה אחת ה"ז שעושה להדיא בבחיר' בלי ראויות לכוונה ולכן חשוב כמתכוון להדיא שלא לצאת דלכ"ע אין יוצא ודו"ק] ואולם גוף ד"ז אי כוונה על מעשה מוכרחת חשיבא כוונה י"ל בפשיטות דהוא פלוגתא דאביי ורבא פסחים (דף כ"ה ע"ב) בלא אפשר וקמכוון דאביי שרי ורבא אסר והיינו דלאביי לא חשוב כוונה ולרבא חשיב כוונה וא"כ גם כאן ממילא לאביי לטעמי' שפיר לא נפיק ולרבא לטעמי' שפיר נפיק ודו"ק כי הוא פשוט ונכון בס"ד [ואף דפלוגתא דאביי ורבא פסחים שם בהתחלת הסוגיא הוא אליבא דר' יהודה דדשא"מ אסור ואנן קיי"ל כר"ש מ"מ בגוף הסוגי' שם משמע דגם לדידן ולהלכה פליגי וכן משמע שם ברי"ף דהביא פלוגתא דאביי ורבא בקצרה בלא אפשר וקמכוון אי שרי או אסור וכ' דקיי"ל כרבא דאסור ואי איתא מאי קיי"ל כרבא הא לדידן דקיי"ל כר"ש לכ"ע אסור ואין פלוגתא כלל ונראה דהרי"ף הי' לו גירסא אחרת בגמ' וע' ברי"ף ע"ז פ' אין מעמידין ובהה"מ פי"ד ממאכלות אסורות הי"ב]

עוי"ל דהנה נ' דרק כאשר אם נדון לומר דא"א דתעלה מעשה אחת לב' מצוות וראוי לה רק לעלות לאחת אז כי היכא דנוכל לומר דהיא זו ולא האחרת ה"נ נוכל לומר דהיא האחרת ולא זו אזי מפאת זה עצמו ממילא היא עולה גם לשתיהן והויא לה ב' המצוות באמת ומשא"כ אם כאשר נדון ונאמר דא"א למעשה אחת להיות ב' מצוות אז תהי' נחלטת המעשה לאחת ידועה ותהי' זו ולא האחרת או שפיר אין לה לעלות באמת רק לזו ולא לאחרת וכמובן מסברא ודו"ק היטיב וע"כ נ' דאילו נאמר כאן דאין למעשה אחת לעלות לב' מצוות הנה ראוי לומר דתוחלט היותה מעשה נטילת ערבה ולא מעשה נטילת ערבה שבלולב והטעם דכיון שאנו אומרים דאין למעשה אחת לעלות לב' מצוות והם באות איפוא לבטל זו את זו במעשה הזאת לכן מצות ערבה היא שיש לה לבטל מצות ערבה שבלולב ולא להיפוך והטעם דכיון דמצות ערבה יש מצוה שלימה בנטילת הערבה ואילו בערבה שבלולב ה"ל הערבה רק חלק מצוה דהמצוה רק הד' מינים יחד והערבה חלק מהם ומשא"כ הערבה מצד עצמה אינה מצוה ולכן ה"ל ערבה שבלולב לגבי מצות ערבה עצמה כרשות לגבי מצוה דוודאי דיש לה למצוה לבטל את הרשות ולא להיפוך וע"כ כיון שאם נדון לומר דאין למעשה זאת להיות ב' מצוות אז תהי' רק של ערבה לבד שוב יש לנו באמת לומר כן ואין לו לצאת גם ידי ערבה שבלולב ודו"ק היטב ולפי"ז נ' לפי המבואר בשבת (דף י"ד ע"א) והבא ראשו ורובו במים שאובים מ"ט גזרו בי' רבנן טימאה א"ר ביבי כו' שבתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין והי' נותנים עליהם מים שאובים (אחרי הטבילה להעביר הסרחון) התחילו ועשאום (לשאובים) קבע גזרו עליהם טומאה מאי קבע אמר אביי שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו ואלו מטהרין (שניהם יחד המקוה והשאובין שאחריהם הם שמטהרין) א"ל רבא מאי נפקא מינה הא קא טבלו בהנך אלא אמר רבא שהיו אומרים לא אלי מטהרין אלא אלו מטהרין עכ"ל הגמ' והנה כבר כתבתי בכמה דוכתי דעניין מחלוקת רבא ואביי כאן דאביי ס"ל דכיון דיש טבילות הצריכות כוונה ואם חושבים שאלו ואלו יחד מטהרין הרי מתכוונים בהמקוה רק לחלק של טהרה לא לשלימות הטהרה וחלק לא חשוב כלום ולכן ה"ל כאילו לא הי' שם כוונת טהרה כלל ולא מהני ולכן גזרו עליהם טומאה [וע' פיה"מ להרמב"ם זבים פרק ה' משנה י"ב דכ' שם כן דהקפידא על שלא היו מתכווני' בהמקו' טבילה לשמה רק בהשאובי' עש"ה וא"כ לאביי נמי דאמר שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו ואלי מטהרין כוונת הקפידא ג"כ על שאינם מתכוונים כוונת הטבילה בהמקוה לבד רק בשניהם יחד והקפידא על חסרון כוונת טהרה והיינו משים דכוונת חלק לא חשוב לי' כוונה וכנ"ל] ורבא פליג עלי' וס"ל דחלק טהרה נמי חשיב והוי שפיר כוונת חלק טהרה נמי כוונת טהרה ולכן פריך שפיר מאי נ"מ כו' וכמובן ולפי"ז מובן ממילא דאביי ורבא דש"ס סוכה הנ"ל ג"כ לטעמייהו אזלי דאביי דס"ל דחלק טהרה לא חשיב טהרה ה"נ חלק מצוה אין שם מצוה עליו מצד עצמו וה"ל כרשות לגבי מצוה ולכן שפיר אין לו לבטל מצות ערבה דאין לרשות לבטל מצוה ורק להיפוך מצות ערבה שבלולב היא שמתבטלת וע"כ כיון דאם ירצה לצאת ידי שתיהן אז אדרבה יצא רק ידי ערבה לבד ולא ידי ערבה שבלולב דברוצה לצאת ידי שתיהן וא"א למעשה אחת להיות שתיהן ובאות לבטל זו את זו ואז מצות ערבה שבלולב