בית האוצר חלק ב פג

והספק אם הפרשת הקרבן יש לה להצטרף בפעולה אשר לו או לא וה"ז כאיבעי' דזבחים הנ"ל אי מכפרה אעשה דאחר הפרשה לפי הבנתנו הנ"ל וכמובן

ואולם באמת אין נ' כוונת הירושלמי כן דא"כ לא תובן הקושי' אר' יוחנן מהך דרשב"י דוק ותשכח ועל כרחך עניין הפלוגתא אם ע"י ההפרשה שהפריש כבר קרבנות לנזירות עצמו נעשית עי"ז נזירות עצמו נזירות אחריתא וכפי' הפני משה שם והוא הפי' שכתבתיו לעיל בשני חצאי לבנה דמעתה שפיר פריך הירושלמי אר' יוחנן מהך דרשב"י ועניין הקושי' דנהי דנעשית נזירות עצמו נזירות אחריתא ע"י ההפרשה מ"מ מה בכך דהם ב' נזירות ואינם מאוחדות הא גם על ב' נזיריות ג"כ ראוי שתעלה תגלחת אחת לשתיהן דרק אנזירות וצרעת הוא דאמר רשב"י דאין עולה להן תגלחת אחת וכדמפרש טעמא ומשא"כ בנזירות ונזירות דלא שייך בי' טעמא דרשב"י שפיר ראוי שתעלה להן תגלחת אחת ואולם גם לפי פי' זה דפליגי אם נעשית נזירות עצמו נזירות אחריתא ע"י ההפרשה נ' ג"כ דעניין הפלוגתא אם הפרשת הקרבן מצטרפת בפעולתו ומקחלת כבר במה לפעול הפעולה ההיא דאי נימא דההפרשה פועלת כבר במה פעולת הקרבן א"כ קרבנות נזיר דבאים לסילוק הנזירות א"כ הפרשתם נמי כבר התחילה לפעול במה סילוק הנזירות וע"כ כיון שכבר הפריש קרבנות לנזירות עצמו וכבר הופעל עי"ז סילוק נזירות עצמו במה לכן א"א לה עוד להתחבר עם נזירות הבן כיון דכבר הותחלה להסתלק ודו"ק היטיב מאוד ואפי' הית' ההפרשה תוך ימי מניין הנזירות מ"מ שפיר היא פועלת עניין הסילוק והיינו דפועלת שיסתלק הנזירות אחרי הגמר מניינו וע"כ כיון דנולד הבן אחרי הגמר מניין נזירות עצמו ואז אחרי הגמרו כבר הותחל עניין סילוק נזירות עצמו ע"י הקרבנות שהפריש כבר לכן כיון שכבר הותחלה הנזירות ההיא להסתלק א"א לה שתתחבר עוד עם נזירות דבן שנתחדשה אח"כ כיון שהנזירות הזאת כבר עומדת בעניין הסילוק וההתאפסות ודו"ק היטיב מאוד]

עי"ל בהבנת פלוגתת רבא ואביי דש"ס סוכה הנ"ל דלטעמייהו אזלי לפמ"ש במ"א בארוכה והזכרתי ממנו גם בס' ציונים לתורה כלל ג' דפלוגתא דאביי ורבא בעניין כ"מ דא"ר ל"ת כו' דאביי ס"ל דאי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי ורבא ס"ל דלא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכתבתי דעניין הפלוגתא דאביי ס"ל דעיקר העביר' הוא רק עצם המעשה ועל עצם המעשה הוא שבא המלקות וע"כ ההכרח למעשה שתועיל דאי לא תועיל לא חשיבא מעשה כלל דעיקר המעשה הוא אך תועלתו ופעולתו וכל דלא אהני מעשיו אין במעשהו כלום ואין ראוי שיולקה

ובחידושינו שם הארכנו בזה וכעת נראה עוד סמוכים מהך דאהלות פי"ג מ"א העושה מאור בתחלה שיעורו (להביא את הטומאה מבית לבית) מלא מקדח כו' חררוהו מים או שרצים כו' שיעורו מלא אגרוף חישב עליו לתשמיש שיעורו בפותח טפח למאור שיעורו מלא מקדח כו' ושם מ"ג החור שבדלת שיעורו מלא אגרוף דברי ר"ע ר' טרפון אומר בפותח טפח ובפי' הרא"ש החור שבדלת כו' ר"ע יהיב לי' שיעור חלון שלא נעשה בידי אדם כיון שלא נעשה למאור ולא לתשמיש ור"ט סבר כיון דנעשית בידי אדם שיעורו כנעשה לתשמיש עכ"ל והיינו דסברת ר"ע כנ"ל דכיון דאין תועלת וצורך בחור ה"ל כאילו לא עשאו כלל רק נעשה מאליו שלא בידי אדם ולכן שיעורו מלא אגרוף כשיעור חור הנעשה מאליו וע"ש בר"ש במשנה ד' שהביא מן התוספתא גרדי שחפר מלא קנה כו' שיעורו כל שהוא דברי ב"ש ובה"א בפותח טפח אמרו להן ב"ה לב"ש חור הדלת מהו אמרו להן ב"ש בפותח טפח אמרו מאי שנא אמרו להן שזה עשוי לצורך וזה אינו עשוי לצורך כו' פי' שזה של גרדי עשוי לצורך וזה חור שבדלת אינו עשוי לצורך עכ"ל הר"ש וזהו טעמא דר"ע דעיקר המעשה הוא אך צורכה ותועלתה ולכן חור שבדלת שאין לו צורך חשוב כאילו לא עשאו האדם כלל רק נעשה מאליו ולכן שיעורו כחור הנעשה מאליו ור' טרפון אזיל בתר גוף העשי' וכיון דסוף סוף עשאו אדם אף שאין בו צורך דינו כחור שעשאו אדם לצורך סתמא דהיינו לתשמיש ושיעורו בפותח טפח וה"ל סברת ר"ע לפי"ז כדברינו בסברת אביי הנ"ל ל דכל דלא אהני מעשיו לא חשוב מעשה וכיון דהעבירות והמלקות הם אך בעצם המעשה לא בענין המחשבה והזדון לעבור לכן בעי' המהני של המעשה ואל"ה אין ראוי שיולקה ויש לפלפל הרבה לפי"ז בהך דר"ע ור' טרפון ואכ"מ] ורבא ס"ל דעיקר העבירה והמלקות הוא בהמחשבה והזדון הרע אלא דאם אינו עושה מעשה כלל ה"ל לשאב"מ ולא לקי ומשא"כ כאשר יש שם מעשה עם המחשבה וא"א לו להחשב לשאב"מ עכ"פ אזי שפיר לוקה על המחשבה והזדון הרע לעבור אמימרא דרחמנא דהמחשבה הוא כל העבירות ועלי' הוא שבא המלקות וצריך רק שיהי' שם גם מעשה לשלא יהי' לשאב"מ ולזה שפיר די כל שעושה מעשה אף שלא הועילה מעשהו ואין במעשהו כלום דהא סוף סוף עשה מעשה וכמובן

וי"ל דזה ענין פלוגתת רבא ור' אשי בשבת (דף קל"ב ע"ב) דרבא לא מצריך בעידנא בדחיית עשה לל"ת ור' אשי מצריך בעידנא וכמו שהאריכו בזה כבר הברוך טעם והאבן עוזר ועוד אחרונים מש"ס שבת הנ"ל. ולהנ"ל י"ל דר' אשי ס"ל כאביי דהמעשה בעצם היא העבירה וע"כ רק בבעידנא דאז הרי המעשה מצוה ג"כ וע"כ ענין המצוה שבמעשה דוחה לענין האיסור שבו ומשא"כ כשעובר לפני המצוה כדי לקיים מצוה אח"כ הרי אין כאן המדחה עדיין ואי מה שהוא חושב שעושה המעשה וקוצץ הנגע כדי שיוכל לעבוד אח"כ עש"ה בשבת זה הרי איננו בעצם המעשה ואין בכח מחשבתו שהוא חושב על המעשה שהוא עושה אותה עבור הכשר דמצוה שאח"כ להתיר את האיסור אשר במעשה דהמעשה עצמה הרי היא איסור לבד ואין בה מצוה ואין המעשה נגררת אחרי מחשבתו להתיר האיסור שבה במה שהוא חושב עלי' שעושאה עבור הכשר מצוה ומשא"כ רבא לטעמי' דכל העביר' הוא רק המחשבה והזדון לעבור אלא דבעי' שיהי' שם מעשה עם המחשבה לשלא יוחשב לשאב"מ אבל עיקר העביר' הוא אך המחשבה והזדון הרע לכן כאן שחושב כדי לקיים המצוה שאח"כ שוב שפיר הרי יש המדחה במחשבה שבה היא העביר' ושפיר דוחה ודו"ק היטב מאוד] ולפי"ז נ' גם בהך דסוכה דכעניין פלוגתת רבא ואביי באיסורין כך פליגי להיפוך ג"כ במצוות דרבא לטעמי' דהמחשבה היא עיקר העביר' באיסורין אלא דבעי' שיהי' שם מעשה עמה לכן גם במצוות ס"ל כן דהכוונה הוא עיקר המצוה אלא דצריך שיהי' שם מעשה עמה וע"כ כיון דבכוונה יש כאן ב' כוונות שמתכוון לצאת ידי ערבה וגם ידי ערבה שבלולב לכן יוצא שפיר ידי שתיהם ועולה המעשה לכוונה זו וגם לכוונה זו ודו"ק היטב מאוד. ומשא"כ אביי לטעמי' דעצם המעשה היא העביר' ה"ה לדידי' במצוות עצם המעשה היא המצוה וע"כ שפיר א"א למעשה אחת שתעלה במקום ב' מעשים ותיחשב ב' מצוות וחיובי עשי' ודו"ק היטיב מאוד ואולם זה סותר לכאורה להא דס"ל לרבא בר"ה (דף כ"ח ע"א) דמצוות אצ"כ ואולם לפמ"ש המפרשים דגם לרבא בעצם מצוות צריכות כוונה ורק מפאת דסתמא לשמן קאי חשיב ככיוון ניחא וכמובן ויש ליישב עוד באופן אחר ואין להאריך

עי"ל להיפוך דזה דרבא ואביי דסוכה הנ"ל פליגי באמת לטעמייהו לפי פלוגתתם בר"ה שם דס"ל לרבא שם דמצוות אצ"כ ואביי פליג עלי' וס"ל דצריכות כוונה ע"ש ולכן לרבא לטעמי' דמצוות אצ"כ והמעשה עצמה היא המצוה לכן גם כאן המעשה בעצמותה שפיר היא נטילת ערבה וגם נטילת ערבה שבלולב שהרי באמת היא שתיהם ומשא"כ אביי לטעמי' דס"ל דמצצ"כ לכן בכוונה שפיר א"א לו לכוון במעשה אחת ב' כוונות ואיך יכוון שהוא עושה המעשה עבור נטילת ערבה וגם עבור נטילת ערבה שבלולב והרי אם הוא עושה עבור נטילת ערבה הרי תו הוא עושה המעשה בלא"ה וא"כ איך וכוון בה עוד שהוא עושה גם עבור נטילת ערבה שבלולב ומה כח יש לו במעשה עוד לכוון בה שהוא עושה עבור דבר פלוני הרי בלא"ה הוא עושה וכבר הארכתי בזה במ"א דכוונה על מעשה מוכרחת לא חשיבא כוונה והבאתי בזה ממקומות רבות מאוד וד"ז מבואר