בית האוצר חלק ב קפט

היתיר בכל אופן ודו"ק היטיב] ומשא"כ אם האיסור חשוב ומונע החשיבות שבו שלא לתתו להתבטל לא מרוב מניין ולא מרוב בניין לכן שפיר אין כאן ביטול דבזה תו שפיר אין מצטרף חשיבות שבחתיכה זו של היתיר עם חשיבות שבחתיכה האחרת ואי דאם הם פרודות א"כ הא יש רוב מניין מה בכך הרי החשיבות שבחתיכה האסורה מונעה מהתבטל גם מרוב מניין ודו"ק היטיב מאוד

עוי"ל בפשיטות דרק איסור בעלמא שאינו חשוב הוא דנטפל אל המרובה ממנו ומתבטל אליו ומשא"כ דבר חשוב חשיבותו נותן לו הוי' לעצמו ואין מתבטל גם אל דברים חשובים ושפיר לא מהני חשיבות חתיכות ההיתיר דדבר חשוב גם בין חשובים רבים אין נטפל ומתבטל להם ודו"ק היטיב ועוד נ' והוא העיקר דכל דברים החשובים דאין בטילים מטעם קבוע קאתו עלי' דמפאת חשיבותו אחשבוהו כאילו הי' קבוע וכדקרו לי' התוס' והראשונים בכמה דוכתי קבוע דרבנן וע' זבחים (ד' ע"ג) וא"כ בקבוע הא גזה"כ הוא דהוא כמע"מ אף דגם הרוב הוא קבוע כדילפי' מוארב לו וגו' וע"כ שפיר לא אהני מה שגם ההיתיר הוא חשוב וז"פ ובאתי בכ"ז רק להעיר

יח) ע' בטוש"ע יו"ד סי' ק"ט דיעות הסוברים דבביטול איסור חד בתרי אסור לאדם אחד לאכול שלשתן והנה פשוט דמותר לאדם אחד להאכילם לג' בני אדם ואי בו משום לפני עור כיון דהם מותרים כ"א באכילה דה לג' בני אדם מותר וא"כ הא אינו מכשילם כלל ולעניין להאכילם לג' קטנים הנה לכאורה איסורא דמאכיל הוא [מלא תאכלום לא תאכילום להזהיר את הגדולים על הקטנים] והוא הרי הוא אדם אחד וא"כ הרי האכיל וודאי איסור ואולם לפמ"ש האחרונים דגם הך דלא תאכלום לא תאכילום כו' הוא ג"כ רק משום הכשלת הקטן דעבירתו הוא תקלה וקלון לו ורחמנא הוא דחס עלי' וכש"ס סנהדרין (דף נ"ה ע"ב) א"כ ג"כ הא אין כאן איסור וכמובן וגם לפמ"ש אני במ"א בחידושי דעניין איסור לא תאכילום הוא מפאת דהא דקטן אין מצווה היינו לפי שאינו בר דעת ואין שם מחשבת עביר' וע' סנהדרין שם וע"כ אם הגדול מאכילו יש שם צירוף מחשבת הגדול עם מעשה הקטן ויש שם עבירה בשלימות עי"ז וע' חולין (דף ל"א ע"ב) אילימא דאנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעליותא היא כו' ע"ש הרי דכוונת המטביל מצטרפת למעשה טבילה של הטובל וכך כאן מצטרף דעת הגדול המאכיל למעשה האכילה של הקטן האוכל וע' פסחים (דף י"ט ע"ב) ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עלי' אפי' בכלי המונח ע"ג קרקע והיינו דדעת האדם שבאה הטומאה על ידו עומד במקום הכלי וכאילו הי' להכלי דעת והי' בו דעת לישאל וכן הא דיש לקטן קניין בדעת אחרת מקנה אותו והיינו ג"כ דדעת המקנה מצטרפת לקניין שלו וכזה יש עוד בכ"ד והארכתי בזה במ"א מאוד וע"כ הרי יש כאן עבירה שלימה מצירוף דעת הגדול ומעשה הקטן ומתייחס להגדול חלק העביר' ההיא מפאת דעתו וכוונתו וזה עניין האיסור והארכתי במ"א מאוד מ"מ בנידון דידן נ' דג"כ אין כאן איסור לפי"ז כיון דקטנים האוכלים בהיתיר אוכלים דהא לג' בני אדם מותר מדינא לכל אחד בעצמו ולכן לא שייך כאן צירוף כוונת הגדול דהא הוא כוונת מעשה של היתיר וגם בכוונה אין איסור ודו"ק ובפשיטות נ' ג"כ דמותר להאכילם כיון דאילו היו גדולים הי' מותר לו להאכילם ואין סברא שיהי' בקטנים יותר איסור מבגדולים ויעשה הקטנות חומר שאין בגדולים ודו"ק] וע' ירושלמי פסחים פ"ב ה"א לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל וק' דקרא ל"ל אי בגדולים הא בלא"ה אסור משום לפני עור ואי בקטנים בלא"ה אסור מלא תאכלום לא תאכילום כו' וע"ש בירושלמי להלן מזה ואולם להנ"ל י"ל דיש נפקותא לחתיכת חמץ שנתבטלה בב' חתיכות מצה דיהי' אסור לאדם אחד להאכילם לג' בני אדם דאי מפאת לפני עור הא האיסור רק מפני הכשלת המקבל והם הרי סם ג' בני אדם ומותר לכל אמר דבכל אחד אזלי' בתר רובא וא"כ ממילא הרי גם המאכיל אין עובר ומשא"כ מפאת לא יאכל דבא לאסור שלא יהי' החמץ נאכל על ידו אפי' מאחר י"י א"כ עצמיות הדבר מה שחמץ נאכל על ידו הוא האיסור לא עבור הכשלת האחר וא"כ כאן נמי הרי נאכל חמץ בוודאי על ידו ואסור כמו שאסור לאדם אחד לאכול שלשתם ודו"ק ובאתי רק להעיר

יט) כבר הארכתי במ"א בעניין אי יש להחשיב ראויות מפאת ביטול והוא דבר הצ"ע במקומות רבות וכהך דאיסורי הנאה דאין להם דמים גם מה"ת ואמאי הרי ראוים ע"י ביטול למ"ד דמה"ת מבטלין איסור לכתחלה ואפי' באיסורי הנאה וכן בהך דשבת (דף ע"ה ע"ב) דחשבי' עצי אשירה דבר שאין כשר להצניע ופטורין על הוצאתו ואמאי הא ראוי ע"י ביטול ובחולין (דף קכ"ט ע"א) חשבינן לאמ"ה אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים ואמאי הא ראוי להאכיל ע"י ביטול ולומר בכל הנך דמה"ת באמת יש להם דמים כו' ורק אחרי דאמרו חכמים דאין מבטלין כו' תו גם מה"ת לא חזיין כיון דחכמים אין מניחים אותו לבטל אבל מעצם הדינא דאוריתא יש להם דמים שפיר כו' יוקשה גם ע"ז מכ"ד וצ"ל דאין חשוב ראוי מה שראוי ע"י ביטול מפאת דבטל כמאן דליתי' דמי ולאחר שנתבטל הוא כאילו אינו דכל התערובת נקרא ע"ש הרוב והמיעוט הבטל כמי שאינו וע' לעיל אות (ח') ואולם ברא"ש פסחים פרק ג' סי' ו' מבואר דמותר לאפות חלת ח"ל ביו"ט מפאת דראוי' לכהן ע"י ביטול ברוב ע"ש הרי דהראויות ע"י ביטול חשיב ראויות ואף דשם מותר לבטל לכתחלה מ"מ בעלמא נמי הא רק מדרבנן אין מבטלין וא"כ הא הקושי' במק"ע דראוי להיות מה"ת דמים לאיסורי הנאה כו' וכנ"ל וי"ל דבאמת כל שהוא מתורת ביטול אין ראוי לומר ראויות דאדרבה כיון דבטל להשאר כמאן דליתי' דמי ואין להחשיב ראויות מה שיהי' ראוי מטעם ביטול ואך חלת ח"ל שאני דכיון דמותר לבטלה לכתחלה ומדוע יהי' דינה שונה באמת מכל איסורים דרבנן דאין מבטלין לכתחלה ועל כרחך דלאו מתורת ביטול קאתינן עלי' רק דמתחלה לא אסרוה בתערובת רוב ואינו היתיר של ביטול כלל שהרוב מבטל ומהפך כו' רק היתיר גרידא הוא דלא אסרוהו בתערובת רוב ולהתיר איסור הרי רשאין ורק לבטל איסור הוא דאין רשאין ודו"ק היטיב וע"כ כיון שאין כאן ביטול כלל תו שפיר הוא ראוי מפאת זה כיון דאפשר לערבו ומשא"כ במקום שכל היתירו רק ע"י שבטל שם אדרבה כיון דבטל כמאן דליתי' דמי ואין להחשיב ראויות מחמתו ודו"ק ואולם ל' הגמ' בכורות (דף כ"ז ע"א) תרומת ח"ל בטילה ברוב רבה מבטלה ברוב כו' משמע לכאורה דהוא מטעם ביטול ככל ביטול ברוב ולא היתיר גרידא וי"ל עוד דבאמת ראויות ע"י ביטול לא חשיב ראויות כיון דבעיני' לא חזי ואולם עכ"פ ראויות כל דהו חשיב וע"כ רק לעניין יו"ט דגם צורך קצת מתיר ואמרי' בי' הואיל להתיר הואיל וכל חדא וחדא חזיא לי' וע' ברי"ף פסחים שם וע"כ גם הואיל כזה מועיל להתיר הואיל וראוי ע"י ביטול ומשא"כ בעלמא לא חשיב ראויות רק מה שהוא ראויות גמור וזה לא חשיב ראויות גמור כיון דבעיני' לא חזי וע' תוס' מנחות (דף ו' ע"א) ד"ה מה לכלאים מש"ש דכיון דאין לו היתיר אלא ע"י חיבור לא שייך למיעבד מיני' יוכיח עש"ה וע' לקח טוב כלל (ג') וגם י"ל דדבר המתבטל נחשב כמו דבר אחר כיון דמתבטל להרוב ונעשה כמו הרוב ונקרא כל התערובת יחד ע"ש הרוב וכנ"ל וע"כ בעלמא שפיר לא חשיב ראויות מה שיהי' ראוי אחר הביטול כיון דיהי' אז דבר אחר ופנים חדשות באו לכאן ומשא"כ לעניין מלאכת יו"ט מה בכך דיהי' דבר אחר והרי זה רק שהוא עושה מלאכה בדבר זה עבור דבר אחר שהוא אוכל נפש והרי גם זה מותר לפי מאי דקיי"ל כר' יהודה דגם מכשירי אוכל נפש שריין וע"כ שפיר שרי וז"פ: