בית האוצר חלק ב קפז

אע"ג דאיקבע נמי היתירא מ"מ קביעותי' דהיתיר לא מהני לי' ולא מעלי בי' מידי כיון דאין אנו דנין עליו דאם לא אכל איסור אין נפקותא אי אכל היתיר או לא אכלו כלל וע' דוגמת זה בחולין (דף כ"ח ע"ב) ע"ש בחידושי, רשב"א ד"ה תרי רובי בחד מנא דכ' תרי רובי בחד מנא לא אמרי' אבל שחיטה לאו תרי רובי בחד מנא הוא דאנן לא צריכינן אלא לרובא דשחיטה אבל לשאינו שחוט לא משגחינן בין קרית לי' רוב או מיעוט וע"ע דוגמא בר"ן סוכה פ"ק אמתני' דהעושה סוכתו תחת האילן דכ' דאע"ג דאגמרי' רחמנא למשה דבפלגא סגי לית לן למימר הכי אלא כשמחצה המכשיר עומד בעצמו דחשוב אבל כשהוא מעורב שנתמעט חשיבות הכשר המתיר לו אעפ"י שנתמעט ג"כ חשיבות הפסול אין בכך כלום מאחר שהמתיר מיגרע עכ"ל וע' רש"י סנהדרין (דף ע"ט ע"א) אהך דוארב לו וקם עליו כו' פרט לזורק אבן לעכו"ם היכי דמי אילימא דאיכא ט' עכו"ם תיפוק לי' דרובא עכו"ם נינהו א"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל לא צריכא דאיכא ט' ישראל ועכו"ם אחד ביניהן דה"ל עכו"ם קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וברש"י לא צריכא כו' ואשמעי' קרא דפטור משום דהו"ל עכו"ם קבוע ביניהם וילפי' מהאי קרא דכל קבוע לא פחות מלהיות נידון כמחצה על מחצה והוי ספק נפשות להקל ומהכא נפקא לן בכל דוכתי דכל קבוע כמע"מ דמי והא ליכא למילף מיני' כרובא דמי דהא מהיכא תיתי לן דילמא האי דפטר לי' להאי משום דספק נפשות להקל ולא משום דחשבינן לי' כרובא אבל מחצה על מחצה ילפי' מיני' דאי לאו כמחצה על מחצה דמי לא הוי לי' ספק נפשות להקל ואמאי פטור הא רובא דישראל נינהו כו' עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהים במה שכ' והא ליכא למילף מיני' דכרובא דמי דמה טעם לה"א כזאת הרי גם הרוב הוא קבוע וה"ל גם הוא רוב וא"כ אכתי הא יהי' רק ספק השקול מפאת תרי רובי דסתרי אהדדי ומאי ה"א שיודן המיעוט הקבוע כרוב בפועל שהוא מרובה מן הרוב הקבוע וזה דבר מתמיה מאוד לכאורה ואולם באמת נ' כוונתו ג"כ כנ"ל דנהי דבהך דזורק אבן לעכו"ם שם אפי' יוחשב העכו"ם הקבוע רוב מפאת קביעותו מ"מ הא גם הישראלים רוב מפאת קביעותם והוי רק ספק מ"מ אילו היינו אומרים דכוונת הכתוב לומר דקבוע חשיבותו כרוב אלא דשם יש רוב כנגדו מפאת דגם הם קבועים א"כ עכ"פ בלימוד משם לעלמא כגון לט' חניות כו' ולקח כו' הי' לנו לומר מטעם קבוע דמה שלקח הוא וודאי נבילה ויולקה עליו ויטמא וודאי טומאת נבילה כיון דחנות הנבילה קבוע וקבוע הוא רוב ואי דגם חניות הכשירות קבועים וגם הם רוב ז"א דקביעותא דכשירות לא אהני להו מידי כיון דאין דנין עליהם דאם לא לקח מהנבילה אין נפקותא אם לקח מהכשירות או לא לקח כלל דאפי' נמצאת חתיכה זו ג"כ כשיר' כיון דרוב טבחי ישראל ורוב הבשר ששם כשר וא"כ נמצא דאין דנין רק אם לקח מהנבילה או לא לקח הימנה וא"כ כיון דרק עלי' דנין והיא הרי קבוע אהני לה קביעותה למיחשיב רובא והי' ראוי שיהי' דין החתיכה וודאי נבילה מטעם רוב וכן בט' צפרדעים ושרץ אחד אם לא נגע בהשרץ אין לנו נפקותא עוד אם נגע בהצפרדעים או לא נגע כלל וע"כ אהני רק קביעותא דשרץ כיון דעליו הוא שדנין אם נגע בו או לא נגע בו והי' ראוי שיהי' וודאי טמא משום קביעותא דשרץ דהוא רוב דקביעותא דצפרדעים לא אהני להו ולא מידי כיון דאין דנין עליהם וע"כ כ' רש"י דאין לנו לימוד מהך דזורק אבן לעכו"ם על קבוע לעלמא שיהי' לו חשיבות רוב דאפי' כוונת המקרא שיהי' להעכו"ם רק חשיבות מחצה ג"כ שפיר הא פטר לי' קרא לזורק כיון דהוי מחצה על מחצה וספק נפשות להקל וא"כ כיון דקבוע חידוש הוא ואין לנו לימוד על יותר ממחצה ממילא הא אין לנו לתת לו חשיבות יותר ממחצה וע"כ מהכא הוא דנפקא בכל דוכתי דקבוע רק כמחצה על מחצה ולא אמרי' יותר מזה דהוא רוב ודו"ק היטיב מאוד וזה מדויק ומכוון מאוד בל' רש"י במ"ש ומהכא נפקא לן בכל דוכתי דכל קבוע כמע"מ דמי והא ליכא למיליף מיני' כרובא דמי כו' והיינו דבהך דזורק אבן כו' אין נפקותא בזה באמת דהא הו"ל תרי רובי דסתרי אהדדי ואכתי רק ספק הוא ורק דלעלמא הוא דהי' אפשר למיליף והי' נפקותא בזה לעלמא כהך דט' חניות וט' צפרדעים דלא אהני קביעות הרוב כיון דאין דנין עליו והי' מועיל בהו קביעות המיעוט לעשות דין רוב בפועל וכנ"ל וע"כ כ' רש"י דאין לנו ללמוד זה מהך דזורק כו' דהא מהיכא תיתי לן דילמא האי דפטר לי' כו' ודו"ק היטב מאוד. ע"כ לשונינו בגליון הש"ס שם בזה בקצת הרחבת הדברים יותר ודברינו בזה בביאור כוונת רש"י סנהדרין הנ"ל לכאורה עדיין אינם מתיישבים דאילו הייתי מבין בכוונת מיעוטא דזורק אבן לגו דהעכו"ם הקבוע הוא רוב מפאת קביעותו א"כ גם בהך דזורק כו' הרי אין אנו דנין על העכו"ם דכל הנפקותא הוא רק אם הרג ישראל ונתחייב מיתה או לא הרג ישראל ולא נתחייב ואפ"ה מהני קביעותא דעכו"ם למיחשבי' רובא אף דאין דנין עליו וא"כ תו הרי הי' לימוד משם דקבוע חשוב רוב גם כשאין דנין עליו וא"כ תו גט בט' חניות כו' אף דאין דנין על הכשירות מ"מ אהני גם קביעותייהו למיחשבינהו רוב וא"כ תו הא אכתי תרי רובי דסתרי נינהו ואכתי החתיכה רק ספק נבילה וליכא נפקותא ואולם י"ל דגם בהורג עכו"ם יש חיוב תשלומי דמים ליורשיו דבישראל ליכא חיוב דמים כיון דחייב מיתה וקלב"מ ומשא"כ בעכו"ם דליכא חיוב מיתה יש חיוב דמים וא"כ הא דנין שפיר גם על העכו"ם דדנין על החיוב שלו מה נתחייב אי ישראל הרג ונתחייב מיתה או עכו"ם הרג ונתחייב דמים וע"כ אכתי שפיר אין לימוד משם לשיועיל קביעות דבר שאין דנין עליו ושפיר קמו דברינו וכמובן ויש לדון בזה טובא עוד ואכ"מ

והנני שב לענייננו ואומר דבהך דדבר חשוב דלא בטל אף דגם ההיתיר הוא חשוב לכאורה הי' אפשר לומר ג"כ דהטעם כנ"ל מפאת דאין דנין על ההיתיר ולכן לא אהני לי' חשיבותי' דהא על ההיתיר אין דנין כלל כיון דבין כך ובין כך לא נשתנה מהיתירו דאפי' אי לא נתבטל האיסור מ"מ לא נשתנה ההיתיר בעצם מהיתירו ורק דכל חתיכה וחתיכה א"א לנו לאוכלה מפאת דאנו חוששין עלי' שמא היא החתיכה האסורה אבל חתיכת ההיתיר העצמיית הרי לא נשתנתה מהיתיר' דהא אין ההיתיר נהפך להיות איסור בעצמותו ע"י שלא נתבטל האיסור ואך האיסור הוא דנשתנה בעצם מאיסורו ופקע איסור ממנו ע"י הביטול שנתבטל ונהפך להיות היתיר וע"כ כיון דרק על האיסור הוא שדנין אי פקע איסור ממנו אבל אין דנין על ההיתיר אי פקע היתיר ממנו דבין כך ובין כך לא פקע היתיר ממנו לכן לא אהני חשיבות ההיתיר מידי כיון שאין דנין עליו ואולם באמת ז"א דא"כ גם ריבוי הכמות של ההיתיר על האיסור מדוע מועיל לבטל האיסור נימא נמי דכיון דאין דנין על ההיתיר לא מהני ריבוי כמותו לבטל ולא יהי' שם דין ביטול לעולם גם בתערובת איסור שאינו חשוב וכי היכא דמהני ריבוי הכמות של ההיחיר על האיסור לבטלו אף שאין הדין על ההיחיר ה"נ הרי ראוי שיועיל חשיבות ההיתיר לבטל ומה החילוק בין ריבוי הכמות שלו שהוא מועיל בביטול לבין החשיבות שלו שאינו מועיל בביטול וזה דבר הצריך הבנה לכאורה

ונלענ"ד בזה לפמ"ש כבר כ"פ דיש חילוק בזה בין עניין האיסור לעניין ההיתיר דעניין האיסור הוא מהות בפועל שדבר זה אסרה תורה ויש בו מהות איסור ומה שאין כן היתיר אינו כלל מהות נמצא בפועל וכל עניינו רק העדר ושלילה שאינו אסור שהרי לא הוצרכה תורה להתיר שום דבר ואין הדבר מותר מפאת שהתירתו תורה כמו באיסור שהוא אסור מפאת שאסרתו תורה רק כל דבר מותר מאיליו כל שלא אסרתו תורה דמאין יהי' אסור אחרי שלא אסרתו תורה וא"כ הרי עניין ההיתיר רק שדבר זה לא נאסר ומה שאנו אומרים מותר הוא רק מלה נישאת על הלשון ולהקל על הלשון תחת שהי' לנו לומר אינו אסור אבל מציאות בפועל אין שם באמית בעניין ההיתיר כי עניינו רק שאינו אסור והוא רק