בית האוצר חלק ב קפג

בב"ק (דף קט"ז ע"ב) ת"ר שיירא שהית' מהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל הציל לאמצע ואם אמר אני אציל לעצמי הציל לעצמו היכי דמי אי דיכול להציל אפי' סיפא נמי לאמצע (אי דיכולים בעלים להציל הא לא אייאוש ואפי' אמר לעצמו גזלן הוא) ואי דלא יכול כו' אפי' רישא נמי לעצמו אמר רמי בר חמא הכא בשותפין עסקינן וכגון זה שותף חולק שלא מדעת חבירו אמר פליג לא אמר לא פליג ע"כ ומבואר דבמקום הפסד שותף חולק שלא מדעת חבירו וע' ש"ע חו"מ סי' קע"ו סעי' כ"ח וא"כ בכל תערובת הקדש נמי אם תאמר דמגו דדין הממון לא בטל ה"ה האיסור הרי נאסר כל הרוב בהנאה ואין לך הפסד יותר מזה ותו הרי ביד בעל הרוב לחלוק מעצמו ואף דלגבי האיסור לא שייך חלוקה מ"מ זה הרי הוא רק מפאת עניין האיסור אבל בעניין דין הממון לפי עצמיות דין הממון מיהת הא יכול לחלוק מעצמו דלפי מה שדין הממון הוא גם אוסר והוא מקום הפסד א"כ תו בעניין דין הממון כשיש הפסד הא כך דינו דיכול לחלוק מעצמו וא"כ כיון דיכול לחלוק מעצמו בדין הממון תו הא אין דין הממון מעורב כלל לפי עניין עצמותו וע"כ תו לא שייך מגו כו' ושפיר יש לו לאיסור להתבטל ודו"ק היטיב מאוד כי עמוק הוא ואולם גם בזה יש לפקפק לכאורה דהא אין כאן מקום הפסד כלל דהא יכול לפדות ההקדש ואפי' בנתערב בשבת כו' דצריך להמתין עד למחר מ"מ אין נ' דיוחשב זה מקום הפסד לשיוכל לחלוק מעצמו ואף דאין כאן השתתפות מדעת רק שבמקרה נתערב ההקדש בשלו שלא מדעתו מ"מ אין נ' דמשום המתנת היום יהי' רשאי לחלוק מעצמו בלי דעת גיזבר ושלא בב"ד ואולם באמת י"ל דמה דאפשר לפדות ההקדש לא מהני כלל בעניין זה למנוע הביטול וזה דכיון דההקדש מצד עצמו לפי עניינו שהוא איסור הנאה ואוסר כל התערובת בהנאה הרי יש כאן הפסד ורשאי לחלוק מעצמו ויש לו להקדש להתבטל מש"ה וכנ"ל מה אמרת הא יכול לפדותו ז"א דלא מצינו פדיון רק בשאר הקדש דגם לולי עניין הפדיון הרי הוא הקדש עכ"פ ואז נתנה תורה לההקדש פדיון וחילול ג"כ ומשא"כ כאן דלפי עניין ההקדש מצד עצמו הרי הוא מתבטל והוא חולין ואינו הקדש עוד כלל לכן תו שפיר גם פדיון אין לו עוד ולא שייך כלל פדיון כיון דלולי עניין הפדיון הרי בטל והוא חולין ולכן ממילא אין עוד גם עניין הפדיון ודו"ק היטיב כי עמוק הוא בס"ד ועד"ז י"ל באמת ביישוב גוף הקושי' הנ"ל דל"ל בהקדש לטעמא דדשיל"מ תיפוק לי' דממונא לא בטל וי"ל דכיון דהקדש אסור בהנאה א"כ איסור הנאה הא אין בו תורת ממון כלל וכ"ש כשאין גופו ראוי לבד"ה כו' וכמ"ש כבר למעלה וא"כ הא הוא איסור גרידא ושפיר יש לו להתבטל מה אמרת דמפאת הפדיון יש בו עניין ממון ז"א דזה שייך רק בעלמא בהקדש שלא נתערב דהוא הקדש עכ"פ אפי' לא הי' לו פדיון ולכן יש לו פדיון ג"כ ותו שפיר חשוב גם ממון מפאת היות לו פדיון בממון וכמ"ש כבר ומשא"כ בהקדש שנתערב ברוב חולין דלפי עניינו מצד עצמו דהוא איסור הנאה והוא איפוא איסור גרידא ואינו ממון הרי הוא מתבטל שפיר ונעשה חולין וע"כ כיון דלפי עניין עצמו זולת עניין הפדיון אינו הקדש עוד כלל לכן תו גם פדיון אין לו כלל וא"א כלל לעניין הפדיון להחשיבו ממון שלא יובטל כיון דכפי מה שהוא בעצמו הרי הוא איסור ומתבטל והוא חולין ואינו הקדש עוד ולכן ממילא גם עניין הפדיון אין כאן כלל דאין מה לפדות דהא כבר נתבטל ההקדש ודו"ק היטיב מאוד כי הדברים עמוקים בס"ד והנה מ"ש למעלה בהך דמעילה דתני סתמא דמעל כו' משום דבפרוטות גם בשבת כו' אין הפסד ולכן תמיד מה"ת לא בטל מפאת ממונא לא בטל לכאורה משכחת עדיין הפסד בפרוטת הקדש שלו שנתערבה דבעלים הפודים צריכים להוסיף חומש והרי מפסיד החומש ואולם באמת ז"א דהא קיי"ל דאין חומש מעכב בפדיון והוא חיוב בפ"ע לתת גם חומש וע"כ רק זה החיוב יש לו ליבטל בפ"ע הואיל והוא הפסד ומשא"כ גוף ההקדש במה שהוא אוסר בתערובתו הא אין מפסיד כלל דהא אפשר לפדותו בשויו ויופקע האיסור וע"כ שפיר אין לגוף ההקדש להתבטל כלל וז"פ] ובאתי בכ"ז רק להעיר

והנה בעניין התוס' מעילה הנ"ל דדקדקו לכתוב דתיבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה ברובא ודקדקנו ע"ז בחידושינו הנ"ל דמשמע דאבבא דאומר פרוטה בכיס זה הקדש לא קשיא להו וכתבנו טעם בזה והנה כתבנו שם עוד בחידושינו בזה וז"ל עי"ל בהא דלא קשיא לתוס' אבבא דאומר פרוטה בכיס זה הקדש לפי המבואר בתוס' שם במעילה (דף כ"ב ע"א) ד"ה כיסין דבהך דאומר פרוטה בכיס כו' לכ"ע אין בריר' לפי שלא פירש ואמר פרוטה שאוציא מן הכיס תהא הקדש כמו בלוקח יין מבין הכותים דאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש יעוי"ש וא"כ כיון דאין בריר' א"כ הרי אין הספק בכל פרוטה שמא זו היא שתתברר להקדש כי היכי דלישייך עניין רוב לומר דכיון דרק אחת מהן תתברר להקדש לכן יש לומר בכל אחת שלא זו היא אשר תתברר דוודאי היא מן הרוב שלא יתבררו וככל הא דאמרי' בעלמא כל דפריש מרובא פריש ואך כיון דאין בריר' ולא יתברר זה לעולם א"כ הא לא שייך לומר דהיא מן הרוב שלא יתבררו וא"כ כיון דאין כאן כל דפריש כו' ממילא גם ביטול ליכא דהא דאמרי' ביטול בעלמא הוא אך מפאת דאמרי' תחלה כל דפריש כו' וע"כ כיון דמטעמא דכל דפריש מותר לאכול כל אחת בפ"ע לכן ממילא פקע האיסור גם מחתיכה האסורה ושרי לאוכלם כולם וע' ט"ז וש"ך יו"ד סי' ק"י מה שהביאו משו"ת הרשב"א סי' ת"א וז"ל ותדע לך עוד דהא ס"ס עדיף כרוב כו' וכיון שכן כי היכי דאזלי' בתר רובא להתיר בכל איסורין שבתורה ואפי' בדאיתחזיק איסורא כגון חתיכת איסור שנתערב בשתים של היתיר ה"ה בס"ס דשרי אפי' בדאיתחזיק איסורא עכ"ל ולכאורה אינו מובן דהא חתיכת איסור שנתערב בב' של היתיר לאו מטעם רוב הוא ככל רוב דעלמא דהוא לראי' כו' רק הוא מתורת ביטול דהרוב היתיר מבטל למיעוט איסור ומהפכו להיות כמוהו ואין לזה עניין כלל לרוב דעלמא וכן לס"ס דהוא עניין רוב ואינו עניין ביטול וכמובן ואך הכוונה ג"כ כנ"ל דעניין הביטול עצמו הוא אך מפאת דאמרי' תחלה כל דפריש כו' וכנ"ל וע"כ מן הרוב דכל דפריש דאמרי' בתערובת איסור בהיתיר חד בתרי הא שפיר יש ראי' דאזלי' בתר רובא אף באיתחזיק איסורא ודו"ק היטיב והארכתי כבר בסברא זו בכמה דוכתי דכל עניין הביטול הוא אך מפאת דאמרי' תחלה כל דפריש כו' וע' בב"י סי' ק"ט [וע' לעיל אות (ו')] וא"כ כאן באומר פרוטה בכיס כו' דליכא כל דפריש וכנ"ל כיון דכאן לכ"ע אין בריר' ולא שייך לומר דזו מן הרוב שלא יתבררו ולעניין גוף חלות ההקדש מפאת אומרו פרוטה בכיס זה הקדש הרי ראוי שם הקדש לחול על הפרוטה שהוציא כמו על שאר הפרוטות בשוה ובשיקול ממש ואין בזה עניין רוב כלל [וע' ט"ז יו"ד סי' מ"ד ס"ק י"ד ואין לו עניין לכאן] וא"כ תו לא שייך כאן ביטול כלל ע"כ לשונינו בחידושינו שם וי"ל סברא הנ"ל בפשיטות לגמרי דכיון דאין כאן רוב מבורר להיתיר וראוי שם הקדש לחול על כל פרוטה ופרוטה לכן לא שייך ביטול בזה ומצאתי שכבר העירו מזה האחרונים וע' אתוון דאוריתא כלל ב' ועוד נלענ"ד כעת בזה דבהך דאומר פרוטה בכיס זה הקדש לא קשיא דנימא ביטול דכיון דאמר פרוטה בכיס כו' וא"כ אי נימא ביטול הא מיד יתבטל ההקדש וישתרי וא"כ למה אמר כן והרי כל אמירתו לבטלה וע"כ יש לנו לדון מפאת זה דהית' כוונתו בהכרח דיחול ההקדש גם אחרי הביטול מחדש ואם דגם שנית יובטל יחול גם שלישית מחדש וכך כוונתו שיחול בכל פעם ופעם מחדש אחרי העשותו חולין ע"י הביטול וכהך דנטיעות אלו קרבן עד שיקצצו דנדרים (דף כ"ח) דאמרי' פדאן חוזרות וקדושות פדאן חוזרות וקדושות כו' והיינו דהית' כוונתו דיחול ההקדש מחדש בכל פעם אחרי הסתלקו וכך כאן ג"כ הית' כוונתו דיעשה הקדש אחרי כל ביטול מחדש וע"כ שפיר לא אהני כאן הביטול כלל כיון דמתחדש מחדש אחרי כל ביטול ויש בכל רגע הקדש חדש ודו"ק ועמ"ש כעין זה בלקח טוב כלל (ו' אות ו'):