בית האוצר חלק ב קפ

דחשוב ממון וע"כ כיון דגם בפרוטה הוא נפדה כל כמה שהוא לכן שפיר לא חשוב ממון בשום פעם רק פרוטה וע' רא"ש פ"ק דב"מ סי' מ"ח דהביא שם דעת האומר במוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו דמיחייב מדינא דגרמי דצריך לשלם רק דמים שקיבל בעד השט"ח ולא דמי השט"ח וכ' שם לראי' בזה וז"ל ועוד ראי' מפרק ב' דקידושין (דף מ"ז ע"ב) התקדשי לי בשטר חוב כו' רמ"א מקודשת וחכ"א אינה מקודשת וקאמר דפליגי בדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול דרבנן אית להו דשמואל ולא סמכא דעתה הואיל ויכול למחול ואם הי' חייב לשלם שומא של שטר אמאי לא סמכא דעתה אלא וודאי אין חייב לשלם אלא דמים שנתנה והיינו פרוטה דמי הקידושין עכ"ל והכוונה ג"כ דכיון דאשה אין גופה ממון דהא אין גופה קנוי' לבעל והיא קנוי' רק לאישות דאינו דבר שבממון [וע' תוס' קידושין (דף י"ט ע"ב) ד"ה ולר"מ דייעוד לא הוי דבר שבממון] ואך עכ"ז כיון שיכולה ליקח בעד עצמה היינו בעד עניין האישות שבה ממון שהרי נתנה לה תורה קידושי כסף וע"כ נחשבת מכח זה ממון וע"כ כיון דגם בפרוטה היא מתקדשת לכן נחשב עניין הממון שבה רק פרוטה ונחשב מה שנתנה עצמה לבעל בהתקדשה לו שנתנה לו פרוטה והוי הדמים שנתנה פרוטה ולכן צריך להחזיר רק פרוטה במחלו החוב דזהו הדמים שקיבל וע"כ כזה גם בהקדש כיון דגופו אינו ממון דאסור בהנאה ונחשב ממון רק מפאת שנתנה לו תורה פדיון בממון ויכול להיות ניקח מאחר בממון ע"י פדיון וע"כ כיון דגם בפרוטה הוא נפדה וניקח לכן שפיר עניין הממון שבו רק פרוטה ולא יותר ודו"ק [והא דצריך לפדותו לכתחלה בשויו י"ל דהוא באמת רק תורת איסור דחששה תורה לריוח הקדש וציותה לפדותו בשויו שיגיע יותר ממון להקדש ואם עבר ופדה שוה מנה על ש"פ קיי"ל באמת כמ"ד דא"צ עוד אפי' לעשות לו דמים מה"ת כלל רק מדבריהם ע' ב"מ (דף נ"ז ע"א) ורמב"ם פ"ז מערכין וחרמין ה"ח ודברינו אלה מובן מאיליו דנאמרים רק למ"ד הנ"ל דלמ"ד דצריך לעשות לו דמים דבר תורה מה בכך דנפדה בדיעבד על ש"פ ודיעבד מיקרי ראוי הא מ"מ צריך להשלים הדמים וא"כ הרי יקח ההקדש בעדו בכל פנים כל שויו ושפיר עניין הממון שבו כפי שויו ורק למ"ד דא"צ לעשות לו דמים ד"ת רק מדבריהם והכי קיי"ל שפיר נכונים דברינו הנ"ל דאף דמדרבנן מיהת צריך להשלים הדמים מ"מ מן הדרבנן אין קושי' די"ל דחכמים אמרו כן רק משום מעלה בעלמא היינו חומר ומעלת הקדש אבל לא לעשותו ממון מש"ה אחרי שמעצם דינו נפדה בפרוטה וא"צ להשלים הדמים כלל ודו"ק]

ולפי"ז ניחא שפיר ג"כ וכנ"ל דבהך דנדרים דהוזכר הקדש סתם הכולל גם הקדש השוה יותר מפרוטה ואינו ראוי לגופו כו' דאז הא אין עניין הממון שבו רק פרוטה וא"כ אי מטעמא דממונא לא בטל הא הי' היתרון שבו על פרוטה ראוי להתבטל וע"כ שפיר צריכינן לטעמא דדשיל"מ ומשא"כ בהך דמעילה דאיירי בפרוטה של הקדש א"כ פרוטה הא שפיר יש לה תורת ממון גם בהקדש ולכן שפיר גם מה"ת לא בטל מטעמא דממונא לא בטל [וע' במעדני יו"ט בהלכות קטנות סוף ה' ערלה מש"ש בשם הרמ"י ז"ל לעניין כרם רבעי בזה"ז דנפדה לכתחלה בפרוטה אפי' שוה כמה וכ' שם הטעם בזה דכיון שאין יכולין להעליתו לירושלים וגם פה אסור לאוכלו הא אינו שוה אפי' פרוטה וא"כ זהו שויו עכ"ל וצ"ע לכאורה דכיון דמפאת עצמו אין שוה כלל א"כ הא גם פדיון בפרוטה לא שייך ומה זה שכ' דזהו שויו הא אין שוה כלל אפי' פרוטה וי"ל ג"כ כוונתו דנהי דא"א להעלותו וגם פה אסור לאוכלו מ"מ חשוב ממון מפאת עניין הפדיון עצמו הואיל ויש לו פדיון בממון ואף דגם הממון יהי' אסור לשהות מחשש תקלה מ"מ הא אין זה מפאת עצם עניין הכרם רבעי והוא אך מפאת עצמינו דאנו חוששין לתקלה שלנו אבל מפאת עצם עניין הכרם רבעי אפשר לפדותו בממון ולשהות הממון עד שיבנה בית המקדש וע"כ שפיר חשוב ממון מפאת עניין הפדיון ואך כיון דמפאת עניין הפדיון הוא דאתינן עלי' לכן כיון דגם בפרוטה הוי פדיון בדיעבד ודיעבד מיחשיב ראוי וע"כ אשוב עניין הממון שלי רק פרוטה ולכן שפיר זהו שויו ושפיר נפדה גם לכתחלה בפרוטה ודו"ק היטיב מאוד. וזה כוונת ל' הרמ"י ז"ל דכיון שאין יכולין להעליתו כו' וגם פה אסור לאוכלו הא אינו שוה מפאת עצמיתו אפי' פרוטה וכל עניין הממון שבו רק מפאת היית לו פדיון בממון וא"כ כיין דנפדה ים בפרוטה בדיעבד לכן תו רק זהו שייו ושפיר נפדה גם כתחלה בפרוטה ואין כאן אונאת השיווי ועניין הממון שבו ודו"ק ואף דבהקדש גם בהקדש שאין גופו ראוי לא למזבח ולא לבד"ה מ"מ צריך לכתחלה לפדותו בשויו שם הוא משום רווחא דהקדש ומשא"כ בכרם רבעי בזה"ז דאין לחוש לריוח קדושת הכרם רבעי כיון דגם הדמים סוף סוף בפועל יהי' אסור לשהותן וצריך להשליכן לנהר ע"ש וע"כ שפיר אין להשגיח רק על עצם עניין הממון שבו ועצם עניין הממון שבו הוי רק פרוטה מדנפדה בדיעבד גם בפרוטה וכנ"ל ובאתי רק להעיר]

עוד יש לדון ולחלק בעניין ביטול הקדש בין הקדש של פרוטה ליותר מפרוטה וזה לפי מה שכתבנו בחידושינו הנ"ל דראוי לומר דהקדש מה"ת לא יתבטל מפאת דאפשר להכיר האיסור ע"י פדיון ואך דגם באפשר להכיר בטל מה"ת ואולם מוכרח עדיף מאפשר והיכא דמוכרח להכירו תו שפיר גם מה"ת לא בטל ולכן מהשתא דאמור רבנן דלא בטל מטעמא דדשיל"מ והרי מוכרח להכירו מפאת הדרבנן עכ"פ לכן תו שפיר גם מה"ת לא בטל ושפיר תופס פדיונו גם מה"ת וכמו שהבאנו בזה למעלה מחידושינו הנ"ל ואולם לכאורה עדיין יש לפקפק בזה דא"כ יומצא דאליבא דאמת הקדש גם מה"ת אין בטל ברוב וא"כ לא ה"ל לבריתא דנדרים (דף נ"ח ע"א) למיחשבי' להקדש בין שאר מילי דדשיל"מ דאינהו רק מדרבנן לא בטילי ואילו מה"ת הם בטילים באמת ובפועל גם אחרי שהחכמים אומרים דין הדשיל"מ ואילו הקדש גם מה"ת אין בטל לפי האמת ואין דרך לשנות דאוריתא ביני דרבנן כמבואר בכמה דוכתי וע' ציונים לתורה (כלל כ"ב) ונ' בזה דאחרי דנשנה שם הקדש סתם דקאי בסתמא גם על הקדש יותר מפרוטה ואי רק אפרוטה קאי הו"ל לפרש פרוטה של הקדש וכמשנה מעילה הנ"ל] וע"כ נראה דיש מקום לומר דנהי דהקדש לא בטל מטעמא דדשיל"מ מ"מ לעניין זה אהני הביטול שפיר דיהי' מותר לפדותו לכתחלה שוה מנה על ש"פ וזה דכיון דמה"ת הא לגמרי בטל ואף דין הממון שבו וכדברי הש"ש הנ"ל דלאפוקי מהקדש אין לעניין הממון שבי תורת ודין ממון הדייט דאמרי' בי' דממונא לא בטל ומה"ט מהני נאמנות ע"א בבידו אף דלא מהני בממון וכנ"ל והיינו דלאפוקי כו' אין דנין בו דין ממון כלל וא"ע הרי מה"ח לגמרי נתבטל ואך דחכמים חוששין לעניין איסור שבו שלא יאכלנו ע"י ביטול ואומרים עד שתאכלני באיסור כו' תאכלני בהיתיר כו' וא"כ כיון דלעניין האיסור הרי גם בפודה שוה מנה על ש"פ הרי היא פדוי ונפקע האיסור ואך מפאת עניין הממון שבי אסור לפדותו לכתחלה בפחות משויו דאסור לאנות ההקדש וא"כ כאן דעניין הממון שבי הרי בטל באמת דלא היי כממון הדיוט דאמרי' בי' דממילא לא בטל דלאפוקי מהקדש אין בו דין זה ואילו הי' בו דין ממון הרי הי' ראוי שלא יבטל מה"ת מטעמא דממונא לא בטל ותו הרי היא גם אסור ממילא מפאת היותו ממון גבוה ואך דאין דנין בעניין ממין דהקדש תורת ודין ממין דהדייט דלא בטל ואין ע"א נאמן בו כו' וכנ"ל וא"כ כיון דבעניין הממון הרי יש לו להתבטל באמת ולולי טעמא דדשיל"מ הא הי' בטל באמת לגמרי ולא הי' צריך לפדותי כלל ואך מפאת דשיל"מ הוא דקאתינן עלי' דעד שתאכלנו באיסור כו' א"כ האי טעמא הא שייך רק לעניין איסור וכל שלא ואכלנו עוד באיסור והיינו גם בפודהו בפרוטה דג"כ האיסור מיהת נפקע תו הא אין כאן הדרבנן עוד וע"כ תו שפיר מותר לפדותו גם לכתחלה בפרוטה כיון דהאיסור נפקע וליכא עוד הך דעד שתאכלנו באיסור כו' וכל דלית בי' הך דעד שתאכלנו כו' הא בטל שפיר באמת ואין לחוש איפוא