בית האוצר חלק ב קעה

שלו על כרחו ותו לא בטל כלל או דאם אין חפץ בזכייתו הוי כיש לו תובעין ולא בטל וכנ"ל וא"כ תו שפיר אהני הא דדשיל"מ והיינו דהחכמים אוסרים לו לרצות הביטול דכשלא ירצה בביטול תו שפיר גם מה"ת לא יובטל ותועיל שפיר ההפרשה ממקום אחר גם מה"ת וכן מאי דכתיבנא דע"י הדרבנן תו גם מה"ת אין נעשה שלו מפאת הפקר ב"ד ותו גם מה"ת אין בטל כלל גם זה שייך גם בטבל וכמובן ואולם לכאורה ז"א דלא שייך כאן כלל הך דממונא לא בטל לומר שגם איסור הטבל אין מתבטל כיון דאין האיסור מפאת הממון דהתרומה שבטבל הטובלתה נהי דהוא ממון השבט מ"מ אין איסורה מפאת זה דהא ממון השבט בעלמא אין בו קדושה ואיסור כלל והוא ככל שאר נכסי הדיוט וא"כ איסור וקדושת תרומה שבטבל הא עניין אחר בפ"ע הוא לגמרי ואין לו שייכות לדין ממון שבו והתורה היא שגזרה דדבר הקדוש בקדושת תרומה ינתן לכהנים אבל הרי אין איסורו מפאת היותו של כהנים והאיסור הוא דבר בפ"ע ואין תלוי בממון וא"כ שפיר הא יש גם לתרומה שבטבל להתבטל לעניין איסור שבה ואולם לפי מה שכתבנו במ"א בהסברת סברת רש"י והר"ן הנ"ל דתרומה המעורבת בטבל היא ממון גבוה ואחרי ההפרשה כהנים משלחן גבוה הוא דקזכי ולכן טבל אסור גם לכהנים אף דהאיסור רק מפני עירוב תרומה והרי תרומה עצמה מותרת לכהנים וכמו שהקשו באמת התוס' ביבמות שם (דף פ"ו ע"א) אסברת רש"י הנ"ל ואך סברת רש"י כנ"ל דתרומה המעורבת בטבל היא של גבוה ולכן שפיר אז גם הכהן הוא זר לגבה ושפיר אסורה גם לכהן ואחר ההפרשה כהנים משלחן גבוה הוא דקזכי וכמו שהארכתי במ"א בראיות בזה [וכבר העליתי הדברים עלי ספר באתיון דאוריתא כלל ב' ע"ש בארוכה בזה] וא"כ בעוד התרומה בטבלה תו שפיר י"ל דאיסירה מפאת עניין הממון דכיון דהיא של גבוה לכן יש בה קדושה ואסורה מפני הקדושה והוא כעניין הקדש דקדושתו מפאת היותי של גבוה ומפני הקדושה הוא אסור ומועלין בו וכהבנת השב שמעתתא הנ"ל [וע' אתיון דאוריתא (כלל ג') מה שהארכתי שם גם בזה] וכך גם תרומה שבטבל מפאת היותה של גבוה יש בה עניין קדושה האוסר באכילה והנאה של כילוי [ואין להקשות ולדון בזה מקדושה אקדושה דלא כל ענייני קדושה שוין ואין הדברים הללי מסורין לנו ושפיר יתכן דקדושת הקדש עניינו לאסור בהנאה ולחייב דין מעילה וקדושת תרומה שבטבל ענייני לאסור אכילה והנאה של כילוי ועכ"פ עניין הקדושה תלוי בעניין היותו של גבוה ואילו לא הי' של גבוה לא הי' בו עניין קדושה שלו כלל ודו"ק היטיב] וא"כ כיון דהאיסור תלוי בעניין הממון היינו במה שהוא של גבוה תי שפיר כיון דהממון לא בטל גם האיסור אין בטל וכנ"ל ותו שפיר דברינו במק"ע וככל מה שכתבנו בזה בעניין הקדש וכמובן [וסברא דממון שאין לו תובעין שכתבנו בהקדש היינו בהקדש שלא בפני עדים כו' הנה כאן ניחא יותר דכאן הוא בעצם ממון שאין לי תובעין דאף דהוא ממון גבוה מ"מ כיון שאין דינו להנתן לגבוה רק להפרישו ולתתו לכהנים ולגבי כהנים הא אין לו תובעין דיכול לדחות לכל אחד ולומר אתן לכהן אחר א"כ הא היא ממש ממון שאין לו תובעין וכמובן ואין להקשות ולומר דלפי דברינו דקדושת תרומה שבטבל מסבת היותו של גביה א"כ בהעשיתי של כהן אחרי ההפרשה מדוע יש בו קדושה אז דז"א דקדושת תרומה שהופרשה הוא עניין אחר מפאת שישראל המפרישה השים עלי' קדושה באמרו ה"ז תרומה דיש בכח. הישראלי להשים עלי' קדושה זו ומשא"כ תרומה שבטבל דלא הקדישה אדם לכן קדושתה באמת רק מפאת עניין הממון היינו מפאת היותה של גבוה ואחרי ההפרשה דנעשית ממון הדיוט היינו ממון השבט ונפקע הקדושה שמפאת הייתה של גבוה תו שפיר חלה עלי' קדושה ע"י הקריאת שם שהאדם משים עלי' קדושה באומרו הרי זו תרומה ויובן בזה ל' הרי ז תרומה דמבואר בכ"מ ואמאי הרי התרומה ישנה גם מאז אלא שהית' מעורבת וע"י ההפרשה רק הובררה לסברת רש"י והר"ן הנ"ל וכן הוא בט"ז יו"ד סי' שכ"ד בשם שו"ת מהר"י ווייל דהפרשת תרומה הוא רק בירור שהיא היא התרומה מאז גם בטבלה עש"ה ובמ"א הבאתי ראיות ג"כ לסברא זאת וא"כ אחרי דאין הוא מחדש עתה עניין התרומה רק מברר שזו היא התרומה א"כ מאז הא לא שייך ל' הרי דעניינו שנעשה כן מכאן ולהבא ע' גיטין (דף ל"ב ע"ב) הרי הוא חרס מהו עש"ה ואולם להנ"ל י"ל דנהי דהיא התרומה גם מאז מ"מ כיון דקדושתה נפקעת ע"י ההפרשה להיותה פוסקת מהיות ממון גבוה ועם זה יחד היא מתקדשת מחדש ע"י דיבורו לכן שפיר יתכן ל' הרי זו תרומה דהוא ל' עתיד מפאת הקדושה כיון דמתקדשת מכאן ולהבא מחדש ונעשית קודש בקדושת תרומה ע"י דיבורו זה ובאין הדברים כאחת ההפסק וההתקדשות מחדש ודו"ק והרבה יש לפלפל ולדון בזה ואכ"מ ויל"ע עדיין מהך דמנחות (דף ל"א ע"א) קסבר דאוריתא ברובא בטל כו' ע"ש דהוא לכאורה נגד דברינו בזה דלדברינו הרי גם מה"ת אין בטל אם אין רוצה בהביטול או דע"י הדרבנן תו סתמא גם מה"ת אין בטל מטעמא דהפקר ב"ד כו' וכנ"ל ואולם הא דברינו רק לסברת רש"י והר"ן הנ"ל דאיסור טבל מפני עירוב תרומה שבה ואילו התוס' ביבמות שם הא פליגי אסברת רש"י הנ"ל וסבירא להו דאיסור טבל לאו מפני עירוב כו' רק הוא איסור עצמיי ולסברתם אין מקום לדברינו הנ"ל וכמובן וא"כ הא י"ל דתנאי גופייהו פליגי בהכי היינו דר' שמעון דש"ס נדרים שם דחשיב טבל בהדי דשיל"מ ס"ל כסברת רש"י והר"ן הנ"ל ור' טרפון דש"ס מנחות שם ס"ל כסברת התוס' והא דטבל לא בטיל מדרבנן מיהת לדידי' טעמא משום דכהיתירו כך איסורו דהוזכר בע"ז (דף ע"ב) ואינו משום דשיל"מ כלל ובאתי רק להעיר]

והנה בהך דהקדש דחשוב דשיל"מ ע"י פדיי' ואף דמה"ת הא בטל ואינו תופס פדיונו נלענ"ד די"ל עוד דלכאורה הא ראוי בלא"ה דהקדש מה"ת לא יתבטל מפאת שאפשר להכיר האיסור ע"י פדיון דבפדיון הרי הוא הכרת האיסור ממש כיון דהאיסור מפאת הקדושה שבהקדש וע"י הפדיון הרי הקדושה נעתקת מן ההקדש והולכת ובאה לה על דמי הפדיון ושמה הרי אינה עוד בתערובת והיא ניכרת וא"כ הרי זה ממש אפשר להכיר האיסור דמה לי אם אפשר להכירו ולהוציאו משם בידיו או אפשר להכירו ולהוציאו משם ע"י כח החילול המעתיק את הקדושה מן ההקדש שנתערב ומשים אותה על מעות החילול ודו"ק וצ"ל דאפשר להכיר בטל ג"כ מה"ת ומדרבנן הוא דלא בטל וכמו שדנו האחרונים בזה ואולם לפמ"ש במ"א [ע' אתוון דאוריתא (כלל ב') שם] דאף אי אמרי' ביטול מה"ת באפשר להכיר מ"מ היכא דמוכרח להכיר וודאי לא בטל ע"ש שהבאתי בזה דברי הר"ן נדרים (דף פ"ד ע"ב) הנ"ל שכ' דתרומה שבטבל היינו טעמא דאוסרתה ואין אומרים אדרבה שתיבטל בה דכיון דעל כרחך הוא צריך להרימה משם אין מתבטלת בה ע"ש וא"כ לפי"ז עתה אחרי אשר אמרו חכמים דהקדש לא בטל מטעמא דדשיל"מ תו הרי מוכרח לפדותו מפאת הדרבנן מיהת וכל מילי דרבנן דאוריתא נינהו מלא תסור לרמב"ם ז"ל ודעמי' ואף דלאו דלא תסור אינו עוד איסור הקדש רק לאו דעלמא שלא לסור מדברי חכמים בכל מה שיאמרו ואין לו שייכות אל ההקדש ודו"ק מ"מ כיון דסוף סוף הוא מוכרח לפדות את ההקדש וא"א לאוכלו או ליהנות ממנו בתעריבתי מפאת הלאו הנ"ל ואף דהוא לאו דעלמא מ"מ מה בכך הרי סוף סוף מוכרח לפדות וכיון דמוכרח לפדות תו הרי מוכרח להכירו ובמוכרח להכיר הא תו גם עצם ההקדש אין בטל גם מה"ת ותו שפיר תופס פדיונו ושפיר יש לו מתירין גם מה"ת ודו"ק היטיב [וא"ל דא"כ אכתי ל"ל לטעמא דדשיל"מ בלאה"נ אין לו להתבטל מדרבנן מיהת מפאת אפשר להכיר ותו מפאת הדרבנן מיהת הא מוכרח להכירו ותו גם מה"ת לא בטל וא"כ אכתי טעמא דדשיל"מ למה ז"א דאי לאו משום דיש לו מתירין הא כיון דבעצם בטל מה"ת ואינו תופס פדיינו מה"ת א"כ תו הא א"א להכירו כלל ע"י הפדיון דהא לא יתפוס פדיונו ולמה להם לחכמים לומר דמפאת אפשר להכיר לא יובטל הרי כ"ז שאין אומרים כן אינו אפשר להכיר