בית האוצר חלק ב קעב

הא יש לנו לומר דאינם חטים שלו רק של בעל הרוב מטעמא דכל ופריש כו' ואם כן הרי זה גם כן רק תשלומי דמים כיון בהם חטים אחרים ויש לו רק תורת תשלומין כיון דאינם גוף מדבר שנתערב ומה לי משלם לו בחטין או בדמי חטין וכדאמרי' בכמה דוכתי כזה דמה לי הן מה לי דמיהן ואולם בב"ק (דף ע"ו מ"א) אמר טלאים כדמעיקרא דמים כשל עכשיו ע"ש בפירש"י דמשמע דתשלום טלה תחת טלה חשוב טפי השבת גוף הדבר מתשלום דמים ועיין שם בתוספות וראשונים ובאתי רק להעיר וע' רש"י בכורות (דף כ"ב ע"ב) ד"ה תעלה דתרומה העולה באחד ומאה וצריך להרים אחד מפני גזל השבט נפטר ג"כ בדמים ואולם שם הוא ממון שאין לו תובעין ובממון שאין לו תובעין אמרי' ביטול גם בממון ע' היטיב ש"ס ביצה (דף ל"ח ע"ב) שם וא"כ אדרבה מה שצריך לתת הדמים מיהת היינו משום דהדמים לא נתערבו כלל ולא שייך בהו ביטול וכנ"ל ועש"ה בבכורות בתוס' ובאתי רק להעיר

ועיין שם עוד בירושלמי תרומות מקמי הך דמייתינא דאמר תני סאה תרומה (טמאה) שנפלה למאה אומר לכהן ולא דמי עצים אני חייב לך טול לך דמי עציך והוא אומר לו כו' מאי כדון נותן לו דמי עצים והשאר יחלוקו ע"כ והכוונה אאם נתערבה סאה תרומה טמאה במאה סאה חולין של ישראל דבטילה וניתרת באכילה וטוען הישראל דכיון דלפני הביטול לא היתה שוה רק דמי עצים דתרומה טמאה חזיא רק להסקה לכן אין לו לשלם רק דמי עצים דמה שהיא עתה מותרת באכילה ושוה יותר מפאת הראויות לאכילה זה ההיתיר והראויות הרי החולין שלו המבטלים ומתירים את התרומה הוא שפעלו זה ואין לכהן חלק בזה והכהן טוען דכיון דעתה ראוי' לאכילה יש לו בתערובת סאה ראוי' לאכילה וצריך לשלם דמי סאה ראוי' לאכילה ואמר בירושלמי ע"ז דהדין הוא שיתן לו דמי עצים והשאר היינו מה שסאה ראוי' לאכילה שוה יותר על דמי עצים יחלוקו בו הישראל והכהן [כך נ' עיקר הפי' בירושלמי הנ"ל ודלא כפני משה ע"ש ויען ראיתי כי כבר קדמוני בזה בפי' הירושלמי הנ"ל ע"ד הנ"ל לא ראיתי להאריך בזה כאן עוד] וא"כ נ' לכאורה דהירושלמי מסופק בזה בממון המתערב אם גופו לא בטל ויש לבעל המיעוט בגוף התערובת את המיעוט שלו או צריך רק לשלם דמי המיעוט ושויו דזה תלוי בזה לכאורה דאם גוף המיעוט עדיין של בעל המיעוט לכן כאן ג"כ אותה הסאה שנתערבה גופה עדיין של כהן גם בתערובת וכיון דהיא עתה מותרת באכילה לכן יש לו אצלו סאה ראוי' לאכילה ולא תביעת דמי עצים בלבד ומשא"כ אם נאמר דהגוף מתבטל שפיר ורק השיווי והדמים הוא שאין בטילים אזי אין לו אלא דמי עצים דמה שניתרת הסאה באכילה הרי התערובת הוא שפעל זה והוא הרי אין לו בתערובת דבר ורק שיווי הדבר שנתערב הוא שיש לו אצלו ושיווי הדבר שנתערב הרי הוא רק דמי עצים בלבד ודו"ק וע"כ כיון דהירושלמי מסופק בזה לכן פוסק מפאת הספק חלוקו דכזה יש כמה ענייני ספיקות דדנו בהם חכמים דין חלוקה אף לפי מאי דקיי"ל דלא כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין רק דהממע"ה ע' תוס' בכורות (דף מ"ח ע"א) ד"ה דאמר

ואולם י"ל עוד דבאמת פשיטא לי' לירושלמי דגוף הדבר אין מתבטל ואך דמ"מ גוף הדבר שנתערב הרי הוא דבר האסור באכילה ומותר רק בהסקה ומה שניתר הדבר עתה באכילה זה הרי הרוב היתיר של הישראל הוא שפעל זה בביטולו ולכן אין לו לכהן בזה כלום אף דגוף הדבר אין מתבטל דהיינו דיש לכהן בגוף הדבר רק כפי שויו להסקה אבל שבחו שנשבח במה שניתר באכילה ע"י הרוב זהו רק של בעל הרוב וכך הי' נ' לכאורה מסברא ואולם הא דאמר הירושלמי בזה דיחלוקו י"ל הטעם לפי מה שכתבנו למעלה דכל עניין ביטול איסור בהיתיר הוא רק מפאת שהמיעוט איסור בא לנצח את הרוב היתיר ולאסרו וע"כ אדרבה הוא מתנצח ממנו וניתר על ידו והיכא דאין המיעוט בא לנצח את הרוב אז גם המיעוט אין מתנצח ממנו ואין בטל כלל וכמו שהארכנו למעלה בזה ולפי"ז הרי גם מיעוט האיסור המתערב הוא עצמו פעל בהיתיר של עצמו מפאת הביטול כמו הרוב ואין לנו לומר דהרוב לבד הוא שפעל היתיר הביטול רק המיעוט עצמו ג"כ פעל בזה כמו הרוב במה שהוא בא לנצח את הרוב כיון דרק עי"ז הרי הוא שנתנצח ונתבטל ונהפך להיתיר ולולי עניין הניצוח שהוא בא לנצח את הרוב הרי לא הי' ניתר כלל מן הרוב ונמצא ששניהם יחד הם שפעלו ההיתיר האיסור וההיתיר המבטלו האיסור במה שבא לנצח את ההיתיר וההיתיר במה שנצח אותו והתירו ודו"ק היטיב וע"כ שפיר כיון דשבח התרומה טמאה מה ששוה עתה לאכילה יותר התרומה עצמה וגם החולין שניהם עשו זה ע"כ שפיר יחלוקו בזה בעל התרומה ובעל החולין כיון דהשבח מכח שניהם מכת התרומה של בעל התרומה ומכח החולין של בעל החולין וכהך דב"ק (דף צ"ו ע"ב) ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחברי' אזל כרב בהו כרבא זרע בהו זרעא לסוף אהדרינהו למרי' אתא לקמי' דר"נ אמר להו זילו שומו שבחא דאשבח א"ל רבא תורי אשבח ארעא לא אשבח אמר מי קאמינא נשיימו כולי' פלגא קאמינא כג' והיינו כיון דהשבח מכח שניהם מכח שוריו של זה וקרקע של זה לכן חולקין בשבח וכזה יש גם בב"מ (דף ק' ע"ב) במשנה ועוד כזה במקומות רבות מאוד וכך כאן כיון דהשבח מכח שניהם מכח התרומה ומכח החולין לכן חולקין בשבח [ואולם בהך דחד בר נש אפיל שעורין גו חטין דאמר שם ג"כ יתן לו דמי שעורין והשאר יחלוקו לא מתיישב לכאורה פירושינו האחרון הזה כ"כ ובאתי רק להעיר יען דברי הירושלמי אינם מבוררים אצלי בביאורם כל צרכם עדיין ונזכרתי דבס' ברוך טעם שער התערובות דין ג' פרק ה' כ' בפשיטות דהא דממונא לא בטל היינו דיש לו בתערובת גוף הדבר ובהתערב איסור אכילה שלו ברוב היתיר של חבירו כ' שם ג"כ דיש לו בתערובת רק שזו הדבר כפי היותו אסור באכילה ומשא"כ שבח שויו עתה ע"י שניתר באכילה ע"י הביטול זה שייך רק לבעל הרוב היתיר המבטל ואיו לו לשלם זה לבעל האיסור עש"ה והנה זה נגד הירושלמי הנ"ל כפי הפי' הנ"ל דאמר בזה דיחלוקו בעל הרוב ובעל המיעוט בשבח ההיתיר הבא מכח הביטול וכנ"ל ובאתי רק להעיר]

טו) והנה בעניין הך דממונא לא בטל דש"ס ביצה (דף ל"ח ע"ב) הנ"ל ראיתי להביא פה ג"כ את אשר כתוב אצלינו בחידושינו מימי חורפי בסוגי' דדשיל"מ נדרים דף נ"ח ע"א) אהא דחשבינן שם טבל והקדש בין הדברים שאין בטילים וטעמא דדשיל"מ כי דננו בחידושינו שם הרבה ג"כ בעניין ביטול בממון וזה לשונינו שם

הנה לכאורה הדבר מתמיה מאוד דמדוע הוי הקדש דשיל"מ לרש"י דטעמא דדשיל"מ דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתיר שלא ע"י ביטול וא"כ בהקדש אחרי דמה"ת הרי גם דשיל"מ בטל וא"כ הרי האמת מה"ת שנתבטל ההקדש הזה והוא חולין גם אחרי שהחכמים אומרים דינא דדשיל"מ וא"כ אחרי היות ההקדש חולין באמת א"כ אפי' יפדהו מעתה הרי לא יתפוס פדיונו כלל מה"ת דהא חולין הוא וא"כ כיון דלא יתפוס פדיונו נמצא דבאמת לא נפדה כלל ומה שאוכלו ונהנה ממנו הוא רק מפאת הביטול באמת וא"כ הרי מוכרח הוא איפוא לסמוך על הביטול ומאי שייך כאן עד שתאכלנו כו' הרי גם עתה סמיכתו בהכרח רק על הביטול ואף דכיון דמדרבנן לא בטל וה"ל הקדש מדרבנן הרי תופס פדיונו מדרבנן ויש מתירין להקדושה אשר מדרבנן מ"מ למה להם לחכמים לומר כלל דלא בטל הא אין כאן דרבנן בעצם כלל ורק אם יש מתירין להאיסור תורה גם בלי הביטול אז החכמים אומרים שלא יתבטל כדי שלא יסמוך על הביטול רק יאכלנו בהיתיר שלא ע"י ביטול ומשא"כ כאן דאין מתירין לההקדש דאורייתא באמת אחרי דסוף סוף מתבטל מה"ט והוא חולין ואין תופס פדיונו א"כ מדוע יאמרו חכמים כלל שלא יובטל וכבר עמדו בזה האחרונים והוא באמת פליאה עצומה ונ' לדון בזה דלכאורה הא ק' דמדוע צריכינן כלל בהך דהקדש לטעמא דדשיל"מ הלא ראוי שמה"ת לא יתבטל אחרי היותו ממון גבוה וכדקיי"ל שלהי ביצה דממונא לא בטל ומאי גריעותי'