בית האוצר חלק ב קע

לעבודה מפאת ההחזקה לבד וע"כ כל כמה שלא נודע חללותו שהי' אז מוחזק בזרע שפיר עבודתו כשיר' כל זמן ההוא ודו"ק היטיב מאוד [וע"ש בריטב"א ומהרי"ט דכתבו ג"כ דכוונת הגמ' רק אתיבת אחריו אלא שדבריהם בסגנון אחר לגמרי מדברינו עש"ה ולולי דבריהם ז"ל נלענ"ד פשיט והכוונה כדברינו דמפאת ההחזקה אחריו לזרעו אף שבאמת אינו זרעו ג"כ כשר וע"כ כ"ז שלא נודע דהי' מוחזק לזרעו שפיר עבודתו כשירה והוי דרש הש"ס קידושין הנ"ל ממש כדרש הת"כ בהר הנ"ל מקרא דלבניכם אחריכם דכל המוחזק אחריו כו' וכך דורש גם בש"ס קידושין הנ"ל גם בהאי קרא דלזרעו אחריו ודו"ק היטיב כי הוא נכון מאוד בס"ד] וא"כ הרי נתבאר דגם באביו חזקה מ"מ אסור ג"כ להיטמא למתים בוודאי דאף אם באמת אינו בנו מ"מ מפאת החזקה לבד יש לו ג"כ ברית הכהונה לכל דיני כהונה שמכללם איסור הטומאה למתים דגזה"כ הוא בקרא דוהית' לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וכנ"ל ואולם לעניין היתר, הטומאה לאביו שם הרי לא נאמר לאביו אחריו יטמא רק נאמר סתם לאביו יטמא וא"כ הא בעינן אביו בפועל ואם באמת אינו אביו לא מהני ההחזקה והייחוס להתיר הטומאה רק עניין היותו אב בעצם הוא שמתיר וא"כ כיון דלא ידעינן היותו אב בעצם רק מרובא דרוב בעילות כו' נמצא שפיר דאיסור הטומאה הוא וודאי מכח החזקה ר"ל הרוב בעילות כו' ואילו היתיר הטומאה הוא רק החזקה לבד לא וודאי ועולים שפיר ג"כ דברי הת"כ כהוגן בכל סתם בן דהוא בן החזקה ואין צורך לחפש אחר גווני רחיקי בזה רק הכוונה שפיר על כל סתם בן דהוא בן חזקה ועכ"ז שפיר איסור הטומאה הוא וודאי ואילו ההיתיר הוא רק מכח רוב בעילות כו' ודו"ק כי גם זה נכון מאוד בס"ד. ע"כ לשונינו בזה בחידושי שם

והנה מה שהוזכר בזה בחידושינו הנ"ל [והוא מבואר עוד באריכות יותר בחידושינו בכ"ד] דדין ביטול מוסב על דיני התורה הנה יש להבין בזה באמת סברת האומר דהיתיר באיסור אין בטל ונהפך והטעם דרק איסור דהוא מדיני התורה דהתורה אסרה דבר זה ובזה הוא דיש דין ביטול ונהפך לומר דבתערובת ברוב לא אסרה תורה וכנ"ל ומשא"כ היתיר הרי אינו דין התורה כלל שלא הוצרכה התורה להתיר דבר והאיסורים הוא שחידשה תורה מה שאסרה דברים ודברים הללו ומשא"כ היתיר הרי הדבר מותר מאיליו אחרי שלא אסרתו תורה וע"כ כיון שההיתיר אינו דין התורה לכן אין בו דין ביטול ונהפך לומר דבתערובת ברוב אינו היתיר דמדוע לא יהי' היתיר גם בתערובת ברוב והרי אין התורה מדברת מן ההיתיר כלל ודין ביטול שנאמר קאי רק על דיני התורה ודיני התורה הא הם רק איסורים דהאיסורים הוא שחידשה תורה וקאי ע"ז גם דין הביטול שאמרה תורה והיא כתנאי וביאור כולל לכל דיני ואיסורי תורה דבהתערבם ברוב ואינם ניכרים לא נאמרו הדינים והאיסורים ומשא"כ היתיר שהדבר מותר מאיליו ואינו מדיני התורה כלל לכן לא קאי עלי' ג"כ דין ביטול כלל ומדוע יסתלק ההיתיר ע"י התערבו ברוב איסורים וזה בפשיטות אם נאמר דדין ביטול מקורו מאיזה מקרא אחר או הוא הלמ"מ דבש"ס לא נתבאר כלל מקור דין ביטול מאין מוצאו ואולם גם לפירש"י בכ"ד דביטול ילפי' מאחרי רבים וא"כ לכאורה הרי בדיינין אם אחד אומר מותר והב' אסור ג"כ ההלכה כב' ונכרע היתירו של האחד שאומר מותר מן הרוב המורים לאיסור מ"מ נ' ג"כ דמה שהדיין מורה להיתיר זה כבר ג"כ הוא דין התורה שהרי דנין אם התורה אסרה דבר זה או לא ואומר זה עפ"י דעת תורה שאין התורה אוסרת דבר זה והב' אומרים שאוסרת וע"כ גם ההיתיר של האחד הוא ג"כ דין התורה שהוא דן עפ"י תורה שאין התורה, אוסרת זה ואף דעצם עניין ההיתיר הוא מאיליו שלא אסרתו תורה מ"מ הדין שדנין על דבר אם אסרתו תורה או לא הרי הדין הזה דין התורה ולכן הוי שפיר גם דעת המתיר דין התורה שהוא דן שאין התורה אוסרת דבר זה ונכרע דינו של זה מן הרוב המנגדו ומשא"כ עצם עניין ההיתיר וכגון בהתערב חתיכת היתיר בב' חתיכות איסור דהיתירו של חתיכת ההיתיר הוא מאיליו לגמרי אחרי שלא אסרתו פורה ואינו דין התורה כלל א"כ על ביטול דבר כזה שאינו דין התורה שפיר עדיין אין לנו מקור כלל דבדיינין הא הוי תמיד דין התורה וכל שאינו דין התורה לא שייך כלל לב"ד וכל מה שדנין הוא רק בדין התורה וכמ"ש לעיל (אות ו') בארוכה וגם אם דנין היתיר איזו דבר הוא ג"כ דין התורה דאף דעצם עניין ההיתיר היא מאיליו מה שלא אסרתו תורה מ"מ הדין שדנין עלי' אם הוא כן שדבר הזה מותר ולא אסרתו תורה זה שפיר הוא דין התורה וע"כ גם דין היתיר שדן מיעוט הב"ד הרי הוא ג"כ דין התורה וא"כ הרי מצינו הכרעת המיעוט ע"י רוב המנגדו בהך דדיינין רק בדין התורה שדן המיעוט וע"כ גם לעניין ביטול כזה רק דין התורה של איזה דבר כגון איסור שהתורה אוסרת וכדומה הוא דמסתלק מן הדבר ההוא בהתערבו ברוב ואינו ניכר ונכרע מן הרוב שאין בו דין זה ומשא"כ היתר המתערב דעצם עניין ההיתר אינו דין התורה כלל כן שפיר אין לו ביטול והכרעה כלל ע"י רוב המנגדו ודו"ק היטיב מאוד

ועיין רשב"א קידושין פ' האומר (דף ס"ה ע"ב) ד"ה אמר לו ע"א אכלת חלב כו' דכ' להביא ראי' דע"א נאמן לאסור אפי' בדבר שאין בידו וז"ל והתם נמי בפ' האשה רבה משמע הכי מדאמר כו' אלא סברא הוא מידי דהוי אחתיכה ספק חלב ספק שומן ואתא ע"א ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן ודחינן מי דמי התם לא איתחזיק איסורא הכא איתחזיק איסורא דאשת איש אלמא בכל דבר דלא איתחזיק איסורא ע"א נאמן הילכך לאסור את המותר דליכא למימר איתחזיק היתירא דלא אמרינן לי' בשום דוכתא ע"א נאמן בין שתק הלה בין אמר איני יודע כו' עכ"ל וטעם דבר זה דאיתחזיק איסורא הוא דאמרינן הא איתחזיק היתירא לא אמרינן נ' דהוא ג"כ מטעם הנ"ל דדין חזקה ילפי' מנגע שבא הכהן לדון על הנגע ובראותו הנגע דן עלי' שצריך לצאת ולהסגירה וכשבא אח"כ לספק דילמא אדנפק בצר לי' שיעורא ונשתנה דין הנגע שלא להסגיר בזה הוא דאמרה תורה דין חזקה דנשאר הדבר על חזקת דינו הראשון וכך גם בכל איסור שייך ג"כ איתחזיק איסורא דגוף עניין האיסור הוא ג"כ דין שדנה התורה בדבר זה לומר שהוא אסור [ודין התורה באיסור שאמרה י"ל דהוא כאילו דנה ואמרה בפרטיות על האיסור הפרטיי הזה [שנולד בו הספק אח"כ] לומר שהוא אסור וע' שבועות (דף ה' ע"א) לעניין ידיעת טומאה בתחלה דבעי' שידע תחלה שנטמא ואח"כ נעלמה ממנו טומאה ואכל קודש כו' ע"ש דס"ל לרבי דא"צ ידיעה בתחלה מטעמא דידיעת בית רבו שמה ידיעה וברש"י ידיעת בית רבו שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא והוא ידע שהרגיש כשנוגע אבל לא התבונן לשום על לבו שנטמא שמה ידיעה עכ"ל הרי דידיעת דין הטומאה הכלליי שהנוגע בשרץ טמא חשוב ידיעה פרטית גם על נידון זה שקרה לו שנגע בשרץ להחשב ידיעה שהוא טמא מנגיעה זו מפאת ידיעתו את הדין הכלליי שהנוגע בשרץ טמא וכך גם באיסורי תורה מה שהתירה דנה ואמרה דנבילה אסורה הנה הוא דין פרטיי על כל נבילות פרטיות הנמצאות בעולם לומר שהם אסורים וכן כל כיוצא בזה ודו"ק היטיב מאוד] וע"כ בזה הוא דיש עניין החזקה לומר דלא נשתנה דין הדבר שדנה עליו התורה עד עתה לאיסיר יילפי' זה מנגע דמוקמינן לי' אחזקת דינו ואמרי' דלא נשתנה מדינו שנידון להסגר וכנ"ל ומשא"כ היתיר שדבר הי' מותר עד עכשיו הרי לא הי' עליו דין כלל ומאיליו הי' מותר לפי שלא הי' עליו דין לאיסור וע"כ לא אמרי' חזקה בזה דאין לנו מקור לימר חזקה בכעניין זה שהי' מהות לדבר עד עכשיו שלא הי' דין עליו כלל ולא נדבר ממנו כלל ואך שמאיליו הי' כן מפאת שלא נדבר ולא נידון עליו ודו"ק היטיב מאוד וכך גם בעניין ביטול ברוב דילפי' לי' מאחרי רבים להטות דדיינין שנכרע דין המיעוט של הדיינין מרוב המנגדו לכן שייך ביטול ג"כ רק באיסור דהוא דין