בית האוצר חלק ב קסט

(דף נ"ג ע"א) אהא דאי' שם ת"ר הי' מהלך חוץ לכרך (במוצ"ש) והריח ריח אם רוב עכו"ם אינו מברך אם רוב ישראל מברך ר' יוסי אומר אפי' רוב ישראל אינו מברך לפי שבנות ישראל מקטרות לכשפים אטו כלהו לכשפים מקטרן ה"ל מיעוטא לכשפים ומיעוטא נמי לגמר את הכלים אישתכח רובא דלאו לריחא עביד וכל רובא דלאו לריחא עביד לא מברך ובס' בית מאיר שם וז"ל וקשה לי למה לי להמציא מיעוט לגמר תיפוק לי' דהוי מיעוט כותים שהרי ר' יוסי לא אמר אלא רוב ישראל וכיון דמן רוב ישראל נמי מיעוט מקטרן הוו להו רובא שלא לברך דהיינו מיעוט דכותים ומיעוט דמקטרן כו' ואולי י"ל דתרי מיעוטי שאינם מסוג אחד כגון מיעוט כותים דטעם דלא ליבריך משום דמסיבתם לעכו"ם (כמבואר בברכות שם ע"ש) וטעם מיעוט מכשפין משום דלא נעשה להריח אינם ראוים לצרף כו' עכ"ל ע"ש וא"כ לסברא זאת גם כאן מיעוט היתר דזרות דבן לוי עם מיעוט היתר מפאת אב דבן ראובן אינם מצטרפין ג"כ לעשות רוב נגד איסור הטומאה שבצד כהונה בן שמעון ודו"ק ואולם זה תלוי לכאורה בספק עתיק אי הא דהלכה כתרי לגבי חד הוי אפי' כשלפי דעת כל אחד מהב' הוא מותר מטעם ועניין אחר ע' ש"ך יו"ד סי' רמ"ב וכבר הארכתי בזה בגליון הש"ס שלי חילין (דף ל"ו ע"א) אהך דהתם בנתקנח מיהו אשוו להדדי כו' והבאתי שם ממקומות רבות בזה ועוד בכ"ד בחידושי ורשימותי ואכ"מ כי באתי בדברינו פה בזה רק דרך הערה בעלמא

והנה התוס' בזבחים ריש פ' התערובות כתבו אהך דנסקלין בנשרפין דלא שייך ביטול דאין לעשות דבר שהוא וודאי שקר דהא אחד מהם מחויב רק סקילה ע"ש וק' טובא דא"כ חתיכת איסור שנתערבה בב' היתירים נמי אמאי מותר לאכול שלשתן וכמו שכבר תמהו בזה ונ' ג"כ ברור כוונת התוס' כנ"ל דביטול הא שייך רק בדיני התורה לא במציאות וע"כ לגבי נסקלין בנשרפין לא שייך ביטול כלל דאם לדמיון נתערב מחלל שבת שבסקילה בב' בועלי חמותו שבשריפה א"כ בעניין המציאות וודאי אם שורפין שלשתם עושים וודאי שקר דהא וודאי נשר גם המחלל שבת ואי דנימא ביטול בדין התורה דדין של המחלל שבת עכ"פ בטל דאף דהוא המחלל שבת מ"מ ג"כ יהי' חייב שריפה מפאת הביטול בהביטלי חמותם דמחויבין שריפה זה אינו דבדין מיתת ב"ד הא א"א לומר עניין הביטול גם בדין התורה שהרי במיתת ב"ד כך שיערה תורה שחטא זה ראוי לו עונש זה וחטא אחר החמור ממנו ראוי לו עונש אחר החמור ג"כ וא"כ כיון דחילול שבת שיערה תורה דראוי לו סקילה כפי חטאו איך אפשר דמפאת שנתערב בב' בועלי חמותו יהי' ראוי לו עונש שריפה החמור מסקילה והרי אין חטאו כדי עונש שריפה ואינו מחייב לו עונש כזה ואיך אפשר דחילול שבת גרידא אין החטא גדול כ"כ לשיהי' עונשו שריפה וע"י התערבו כו' ראוי לו עונש שריפה האם גדלה אשמתו וחטאו ע"י התערבו יותר מאילו לא נתערב ומדת הדין לוקה בזה אם נאמר בזה ביטול בדין התורה והוא דבר שלא יתכן כלל וכמובן וע"כ שפיר אין כאן עניין ביטול ונהפך כלל ושפיר אם ידונו שלשתם בשריפה הרי יש כאן וודאי שקר שנידון בשריפה גם המחלל שבת שאין מחויב שריפה גם בהיותו עתה מעורב ומשא"כ בחתיכת איסור שנתערבה בב' היתירים שם יתכן שפיר ביטול ונהפך בדין התורה שכמו שאסרה תורה אינה זבוחה כך התירה אינה זבוחה מעורבת בב' זבוחות וכל כיוצא בזה ושפיר שלשתן מותרות ואין כאן שקר כלל ודו"ק

עוי"ל ביישוב דברי הת"כ אביו חזקה מניין עפ"י המבואר בת"כ בהר פרשתא ו' בריתא ה' עה"כ והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם וז"ל ומניין לכל המוחזק אחריו בנו שהוא בנו ת"ל לבניכם אחריכם (ע"ש בהגהות מהרי"ד גי' הילקוט) עכ"ל ובפי' הר"ש משאנ"ץ ומניין למוחזק אחריו בנו שהוא בנו פי' וא"צ להביא עדים וכן אמרי' פ' עשרה יוחסין (דף פ' ע"א) סוקלין על החזקות עכ"ל וע"ש בהגהות מהרי"ד שכ' ונ"ל דה"א כיון דכל מה דחשבינן לי' בנו אינו אלא משום דרוב בעילות הלך אחר הבעל ואין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מיד המוחזק והעבד הוא מוחזק בגוף של עצמו כדאמרי' קידושין (ד' כ"ג) גדולים קנו עצמן בני חורין קמ"ל לבניכם אחריכם העומדים אחריכם עכ"ל ובמחכת"ה הנה אלה הדברים סתמא כמו שכ' לא נהירין דבישראל המניח בן אחריו אף דיש להבן רק רוב דרוב בעילות הלך אחר הבעל מ"מ מהני שפיר לירש את העבד דלא שייך כאן הך דהעבד הוא מוחזק בעצמו ואין הולכין בממון אחה"ר להוציא מיד המוחזק דהא העבד בלא"ה אינו של עצמו דהא אם אין הבן בן הוי העבד של קרוב אחר הקרוב קרוב קודם ועכ"פ של עצמו אינו וא"כ הרי אין הדין כאן עם העבד דהעבד ממ"נ אינו של עצמו והדין רק בבן עם הקרוב אם העבד של הבן או של הקרוב וא"כ לגבי הקרוב הא מהני שפיר הרוב של הבן דהקרוב ג"כ הא אינו מוחזק ובא לירש כמו הבן וא"כ וודאי דהבן קודם לו מפאת הרוב ורק כך צ"ל דכיון דמשכחת גר שמת והניח בן והי' לו עבדים דאם אין הבן בנו הא הוי גר שמת ואין לו יורשים דזוכה העבד בעצמו וא"כ בכה"ג הא הוי הבן מוציא שפיר מיד העבד המוחזק וע"כ משום גר שמת כו' כ' קרא האי לישנא לבניכם אחריכם דאע"ג דבסתמיות התורה נאמרת לישראל ורק דגם בגר נוהגים כל דיני התורה וכדכתי' הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר אבל לא מיסתבר לאוקמי' קרא לומר שהכתוב מדבר אל הגרים לבד ואילו בישראל הא לא משכחת הצרכת דין זה דבישראל הא אין לך אדם שאין לו יורשין וירושה ממשמשת והולכת עד ראובן וא"כ הא אין העבד מוחזק בעצמו דממ"נ אינו של עצמו רק של יורש האחר וכנ"ל מ"מ אין בזה קושיא דהכתוב נאמר שפיר לישראל ועכ"ז נאמר ג"כ שפיר יתורא דתיבת אחריכם לומר דכל המוחזק אחריו כו' משום הנפקותא שיש בזה לגבי גר ודו"ק ועכ"פ הנה דרש הת"כ הנ"ל דמדלא כתי' לבניכם לבד רק לבניכם אחריכם לא בעינן בנו וודאי רק כל שמוחזק אחריו לבן דינו כבן וודאי לעניין ירושת העבד ועניין מוחזק אחריו עניינו בפשיטות שהוא מיוחס אחריו ובני אדם מחזיקים אותו לבנו של זה יהי' מפאת חזקת כרוך אחריו כפי' הר"ש משאנ"ץ עש"ה בקידושין (דף פ' ע"א) או מפאת רוב בעילות הלך אחר הבעל דקרי לי' הת"כ אמור הנ"ל אביו חזקה מ"מ כל שהוא מוחזק ומתייחס אחריו לבן הוא יורש את העבד מגזה"כ ואפי' אם האמת שאינו בנו מ"מ כל שלא נודע האמת הזה והוא מוחזק אחר זה מפאת דרוב בעילות כו' ככל בני אדם שמוחזקין אחר אביהם רק מפאת רוב הנ"ל] הנה הוא יורש בוודאי את העבד וגזה"כ הוא בתיבת אחריכם דמדלא כחי' לבניכם לבד רק לבניכם אחריכם לכן אין עצמיות היותו בן הוא הפועל הירושה רק היותו מוחזק אחריו לבן כטעם לבניכם אחריכם הוא הפועל הירושה ויורשו בעצם מפאת ההחזקה שמוחזק אחריו לבן אפי' אי קמי שמיא גליא שאינו בנו ודו"ק היטיב מאוד ולפי"ז נ' דלעניין כהונה נמי דכתי' והית' לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם א"כ ג"כ כיון דלא נאמר לזרעו לבד רק לזרעו אחריו א"כ ג"כ כל המוחזק ומתייחס אחר שבנו הכהונה מפאת רוב בעילות כו' אף שבאמת אינו מזרע שבט הכהונה מ"מ יש לו ברית הכהונה והוא כהן לכל הדינים הנאמרים בכהונה שמכללם איסור הטומאה למת ודו"ק היטיב מאוד וע' קידושין (דף ס"ו ע"ב) בהך דחלל שלא נודע דעבודתו כשיר' דיליף לי' שם ג"כ מהאי קרא והית' לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם בין זרע כשר ובין זרע פסול וע"ש בתוד"ה ולזרעו דהקשו מריש קידושין (דף ד' ע"א) דאמר וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסיל מניין כו' אלמא דפסיל אינו בכלל זרע ע"ש ונלענ"ד פשוט ג"כ דכוונת הגמ' אתיבת אחריו לדרוש כנ"ל כיון דבחלל שלא נודע איירינן וע"כ בזה שפיר אמרי דנהי דפסול לא מיקרי זרע [וכן הוא ביבמות (דף ע"ד ע"ב) דחללה לאו זרעו דאהרן הוא] מ"מ כל זמן שלא נודע פסולו וחללותו הרי אז הי' מיוחס אחר הכהונה והחזקנו אותו אז בזרע כהונה שהרי לא ידענו פסולו וע"כ כיון שלא נאמר לזרעו לבד רק לזרעו אחריו לכן ההחזקה לבד מה שמוחזק אחריו בזרע ואף שבאמת אינו זרע זה לבד ג"כ נותן בריח הכהונה לכל דיני כהונה וכשר