בית האוצר חלק ב קנה

מינו כו' וי"ל לעולם במשקה שנטהר לצורך הקדש וכשנתערב בהן מעט משקין טמאים פודין אותו ומוציאין אותו לחולין כו' אך ק' ממשקה תרומה במשקה תרומה כיצד בטל בתערובת מאה תרומה טהורה והלא נטמא הכל כו' עכ"ל עש"ה ובאתי רק להעיר וע"ע רש"י פסחים (דף ל"ג ע"א) ד"ה טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת כו' וד"ה התם דאי עביד קאמר דמבואר ג"כ דאפי' טפה אחת טמאה שנתערבה במשקה טהור הרבה נטמא הכל ולא אמרי' ביטול ע"ש וע"ע תוס' ע"ז (ד' ס' ע"א) ד"ה מצדי' וכ"ה עוד במקומות רבות והוא פשוט

ח) בחידושי ליו"ד הארכתי מאוד בעניין הסברא דהיתר בהיתר לא בטל ובטעמא דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה דאם רוב מן הגמלים מותר (לערב עמהם פשתן) כמבואר בפ"ט דכלאים ובטל לי' הצמר רחלים בצמר גמלים ואף דהוא היתר בהיתר והנה ראיתי בזה בס' שו"ת אמרי נועם סי' א' דכ' דשריותא דצמר רחלים ברוב צמר גמלים לאו מטעם ביטול קאתינן עלי' דמפאת ביטול באמת לא הי' לו להתבטל וכסברא דהיתר בהיתר לא בטל ואך עניין ההיתר מטעם אחר וזה דהא הא דצמר גמלים מותר בפשתן ולית בי' משום כלאים היינו משום דצמר סתם כתוב בתורה לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו וצמר סתמא היינו צמר רחלים דצמר גמלים אין קורין אותו צמר סתם רק צמר גמלים ויש לו שם לווי [ע' פ"ט דכלאים שם בר"ש] ולכן מפאת זה ג"כ בהתערב צמר רחלים מיעוט בצמר גמלים רוב הרי וודאי דיקראו את התערובת הזה בכלל כפי מה שהוא רובו דהוא צמר גמלים ולא יקראו אותו צמר סתם כפי המיעוט שבו ואך כפי רובו כן יקראו לו וא"כ כיון דכולו עכשיו קרוי צמר גמלים א"כ הרי גם הצמר רחלים שבו עצמו הרי גם הוא יש לו שם לווי שהרי אין קורין אותו צמר סתם רק צמר גמלים וכיון דיש לו שם לווי הרי הוא מותר ממילא בעצמותו עם פשתן וא"צ עוד לביטול דכי היכא דצמר גמלים שרי וכל היתירו רק מפאת היות לו שם לווי כן צמר רחלים הזה עתה הרי גם הוא יש לו שם לווי ושרי שפיר מצד עצמו וא"צ לתורת ביטול כלל עכת"ד ז"ל שם בזה ע"ש שהאריך. ולענ"ד יל"ע בסברא זאת עי' סוכה (דף י"ג ע"א) וא"ר חסדא הני מרריתא דאגמא אדם יוצא בהן י"ח בפסח מיתיבי אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלי כו' ולא אזוב שיש לו שם לווי (וה"נ מרור כתי' ולא מרריתא דאגמא דהוא שם לווי) אמר אביי כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה ובאתה תורה והקפידה עלי' בידוע שיש לו שם לווי והני לא נשתנה שמייהו קודם מ"ת כלל (כל שנשתנה שמו קודם מ"ת שיש בו מכמה מינים וכל אחד שם לווי לו כמו אזוב כוחלי כו' וקודם מ"ת הי' זה שמו ובאתה תורה והקפידה שכתוב בכמה מקומית אזוב ולא נכתב באחד בהן אחד משמות הללו שמע מיני' אסתם אזוב קפיד רחמנא אבל הני מרריתא דאגמא לא נשתנה שמם קודם מ"ת וכשניתנה תורה לא הי' קרויין אלא מרור סתם וכשהזכיר מרורים אף זה הי' במשמע. רש"י) רבא אמר הני מרריתא סתמא שמייהו והאי דקרי להו מרריתא דאגמא משום דמשתכח באגמא עכ"ל הגמ' ומתבאר משינויא דאביי דהך דשם לווי אין עניינו דמה שיש לדבר שם לווי הוא דבר הפוסל בעצם רק דהשם לווי הוא הוראה רק שלא כיוונה תורה על מין זה דכיון דכתיב אזוב סתם לא כיוונה רק על מין הקרוי אזוב סתם ומשא"כ מין הקרוי אזוב כוחלי לא כיוונה אליו התורה שהרי כתיב אזוב סתם וזה הרי לא נקרא אזוב סתם וע"כ כל שלא הי' לו השם לווי קודם מ"ת וכיוונה אליו התורה שפיר שהרי בשעת מ"ת הי' גם הוא קרוי סתם וכוונת חיבת מרורים גם על זה וע"כ אף שאח"כ נשתנה שמו להיות לו שם לווי מ"מ אין בכך כולם דשם ליוי אינו דבר הפוסל כלל והוא רק הוראה שלא כיוונה כו' וכאן דכיוונה כו' אין מפסיד כלל מה שיש לו שם לווי וא"כ גם בהך דצמר רחלים אחרי דלצמר רחלים הרי כיוונה תורה בכתבה צמר וא"כ הרי הוא אותו הצמר שכיוונה אליו התורה וא"כ מה בכך שהוא קרוי בתערובת צמר גמלים והרי עניין השם מצד עצמו מה שקורין אותו הוא לא מעלה ולא מוריד רק על עצמיות הדברים אנו דנין אה הוא עצם הדבר שכוונת התורה אליו או לא וע"ז מורה השם לווי דאיני אותו הדבר והמין שכיוונה התורה אליו ומשא"כ אותו המין שהתורה באמת מכוונת אליו כמו צמר רחלים דכאן הרי שפיר הוא אסור וזולת אם תאמר ביטול שהוא מתבטל ברוב הצמר גמלים להחשב כמוהו ויהי' מותר בפשתן כמוהו אבל כל כמה שאין אתה אומר ביטול והוא צמר רחלים עדיין אם כן צמר רחלים יהיו קורין אותו באיזה שם שירצו סוף סוף הרי הוא הדבר שאסרה תורה ושינוי קריאתו לא מעלה ולא מורדת כלל ונראה פשוט לכאורה דגם רבא דמשני שינויא אחרינא הני מרריתא סתמא שמייהו כו' לא דבא לחלוק על גוף סברת אביי הנ"ל לומר דגם מה שנשתנה שמו אחר מ"ת פסול והיות שם לווי הוא דבר הפוסל בעצם דכל למעוטי בפלוגתא טפי עדיף ואין לנו לומר דבא לחלוק על גוף סברת אביי וגם סברת אביי זאת מיסתברת וודאי ולא מיסתבר שיחלוק רבא ע"ז ואך נ' דרבא לרווחא דמילתא הוא דקמשני דאין צורך להך דלא נשתנה שמייהו קודם מ"ת ורק אפילו היו קרויים גם קודם מ"ת כך מרריתא דאגמא ג"כ אין זה שם לווי כלל דהוספת תיבת דאגמא הוא רק הזכרת המקום ועל שם דמשתכחי באגמא אבל בעצם שמם שפיר גם הם שמם מרריתא סתם וגם לשינויא דאביי הרי נצטרך לומר דרבינא בר שילא הי' לו כך בקבלה דהני מרריתא דאגמא אחר מ"ת הוא שנשתנה שמם ובשעת מ"ת היו קרוין מרור סתם דאל"כ מנ"ל להכשירם ובפשיטות הרי יש לנו לומר דכמו שקרוין עתה מרריחא דאגמא כן היו קרוים גם מאז ולא הי' שם שינוי וככל שאר דוכתי דאזלינן בתר חזקה דהשתא וע"כ שפיר הוסיף רבא לומר דאין צורך לזה לומר דהי' מקובל כך כו' רק אפילו לא הי' מקובל בזה דבר ג"כ שפיר הכשירם דהא אפי' היו קרוים כך גם בשעת מ"ת מ"מ הרי אין זה שם לווי כלל וגם אחרי דסברת רבא כך דשם מרריתא דאגמא דכה"ג אינו שם לווי א"כ הרי שפיר הוצרך לשנויי ולפרש סברתו זאת דהא יש נפקותא בזה גם לעלמא לדבר שיהי' נקרא על שם מקום שהוא שכיח בו שלא יוחשב שם לווי ולא נוציאנו מכלל אותו הדבר שהוזכר בתורה בשם סתם אבל בגוף סברא דאביי דכל שלא נשתנה שמו קודם מ"ת אין מפסיד השם לווי דעניין השם לווי מפאת עצמו אין מעלה ואין מוריד כלל וכנ"ל בזה נראה פשוט לכאורה דלא פליג רבא וכנ"ל

ועיין תוס' סוכה שם ד"ה משום דשכיחין באגמא דכתבו דאביי מודה לרבא דהא בפרק או"ב (דף פ' ע"א) מכשירים עיזי דבאלא לגבי מזבח ע"ש ודבריהם צ"ע דבפ' או"ב יש שם פלוגתא בזה וא"כ הא שפיר יכול אביי לסבור כמ"ד דפסולים לגבי מזבח ומיהו גם מ"ד הפוסלם שם בחולין לאו משום דאית להו שם לווי הוא דפוסלם רק מטעמי אחריני ע"ש ועכ"פ נ' גם לדברי התוס' דאביי מודה לרבא דמ"מ רבא נמי לא פליג אסברת אביי רק מר משני חדא ומר משני חדא ולא פליגי וכדמצינו הכי בכמה דוכתי ואולם לולי דברי התוס' הי' נראה דרבא הוא דיתכן לומר דמודה לדאביי בגוף סברתי ובא להוסיף דכאן אין צורך להך דלא נשתנה שמייהו קודם מ"ת דאפילו היו קרוים בשעת מ"ת כך מרריתא דאגמא נמי אין זה שם לווי כלל דקרוין כך רק ע"ש דמשתכחי באגמא ומה שאין כן ביי לרבא אין נראה כלל לומר דמודה דא"כ מה הוצרך אביי לשינויא דלא נשתנה שמייהו קודם מ"ת הרי אין כאן שינוי השם כלל ואפי' היו קרוים כך גם בשעת מ"ת נמי הא אינו שם לווי כלל וקושי' מעיקרא ליכא כיון דאינו שם לווי ומה צורך להוסיף עניין המציאות לומר דהשינוי הותחל רק אחר מ"ת וצ"ע

והנה אם נאמר דרבא פליג באמת אסברת אביי כאן וס"ל דאפי' מה שנשתנה שמו אחר מ"ת ג"כ פסול ומש"ה הוא דאיצטריך לשינויא אחרינא הנה נ' לומר דלטעמייהו אזלי בפלוגתא זאת וזה דעניין הפלוגתא לפ"ז הוא דאביי ס"ל דכל שלא נשתנה שמו קודם מ"ת והיתה כוונת התורה באמרה מרורים גם אהני מרריתא דאגמא ע"כ אף שאחר מ"ת נשתנה