בית האוצר חלק ב קנג

שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מניח לפניהם ע"ש ולולי דברי התוס' ב"ק הנ"ל הי' נלענ"ד כי אין למנות בזה סכום דברים הפרטיים כי לא כל הדברים שקולין ובוודאי כי הנשמה לבד שקולה הרבה יותר מכל חלקי הגוף שנותנים האב והאם ורק די"ל כך בפשיטות בלי למנות דברים ואך דכיון דהאב והאם הם נותנים הגוף והחומר והשי"ת נותן הנשמה שהיא הצורה והואיל וזה גדר האדם שהוא מורכב מחומר וצורה לכן נחשב כל אחד חצי [ונודע כי לולי נפש השכלית המדברת הי' האדם בגדר בע"ח וכן הנפש השכלית מצד עצמה לולי היותה נשואה בחומר היא בגדר מלאך ואך חיבור הנפש השכלית כו' בחומר יחד הוא גדר האדם וע"כ בהיות רק שניהם יחד גדר האדם לכן נחשב כל אחד מהם חצי האדם וכמובן] וכן מבואר בספרי מהר"ל מפראג ז"ל בכ"ד כי נחשב האדם כך החומר חצי והצורה חצי וע"כ כיון שהאב והאם גם שניהם יחד סבת החומר מתייחס לכ"א רק חצי החומר ונמצא שמתייחס להאב רבע ולהקב"ה חצי וזהו ואבי' רק וגו' הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה י"ד

ואולם כ"ז לפי סגנון פי' התוס' הנ"ל ואולם כשאני לעצמי הי' נלענ"ד לפרש אילו באנו לפרש בסגנון זה כי באמת מפאת הנשמה שהשי"ת נותן אין שם עניין הנזיפה כלל כי כל החטא והפחיתות הכל רק מצד החומר והגוף שנותנים האב והאם ואך הכוונה דכיון דואבי' ירק ירק וגו' הלא תכלם שבעת וגו' וא"כ כיון דהדין כך באב הרי ממילא גם באם הדין כן דאב ואם שקולין זה כזה כמבואר בכריתות (ד' כ"ח ע"א) במשנה וע"כ מה שהאב והאם הם נותנים הגוף והם סבת הגוף וכל אחד מהם הוא עניין סבה לעצמו האב מזריע לובן כו' והאם מזרעת אודם כו' ומתעברת ממנו ומולידתו ועכ"פ עניין הסבה אשר באב ואשר באם הלא גם זה הוא ית' הוא סבתו כי הוא עלת כל העלות וסבת כל הסבות ית' וע"כ אחרי אשר מצד נזיפת אב מתחייב כלימת ז' ומצד נזיפת אם מתחייב כלימת ז' לכן ממילא הרי יתחייב מנזיפת שכינה י"ד כי הוא ית' כביכול הוא האב והוא האם גם שניהם כי הוא הסבה הראשונה לכל הסבות ואין לחשוב יותר מי"ד מפאת היות הוא ית' סבת הסבות של האב והאם שהם סבות הגוף וגם הרי נותן הנשמה דז"א כי בנשמה אין עניין הנזיפה כלל רק בגוף שממנו בא החטא כנ"ל והגוף הוא שבא לו הנזיפה וע"כ כיון דהאב והאם הם סבות הגוף והוא ית' הסיבה האמתית לו הכוללת סבות שניהם יחד כי הוא סבת הכל ית' ולכן הואיל שמנזיפת אב יתחייב ז' וה"ה ממילא גם מנזיפת אם דאב ואם שניהם שקולין וע"כ יתחייב ממילא מנזיפת שכינה י"ד ודו"ק היטיב מאוד [וכ"ז לפי סגנון ועניין פי' התוס' ואולם לולי דברי התוס' נ' העיקר כוונת הגמ' בפשיטות כעניין ירושלמי הנ"ל דיו להקדש שיהא כפלים בהדיוט דצריך להיות ריבוי בגבוה מבהדיוט וכפלים הוא סתמיות עניין הריבוי וכנ"ל] וע"ע מכילתא ריש משפטים כי תקנה עבד כו' להביא את הגר כו' רא"א א"צ אם ישראל עובד הגר לא יעבוד (בתמי') אם ישראל עובד שש הגר יעבוד י"ב אמרת דיו לבא מן הדין להיות כנדון עכ"ל (ע"ש בילקוט) והרי דכן הדרך דכשדנין חמור מקל נותנין לחמור כפילות הקל לולי סברא דדיו והוא ממש כהך דב"ק ק"ו לשכינה י"ד כו' אלא דיו כו' וכ"ז מטעם הנ"ל כי ראוי להיות ריבוי בחמור מבקל וסתם ריבוי הוא בכפילות וזה ג"כ כוונת הירושלמי בטעמא דערלה וכה"כ בא' ומאתים דמתוך שכפל איסורו (מתרומה דאסורה באכילה לחוד ואילו ערלה כו' אסורין גם בהנאה) כפל עלייתו דנ' ג"כ דאין הכוונה ממש דהנאה הוא כפילות אכילה דאכילת האוכל נ' בפשיטות היותה יותר עיקריית בו מהנאתו ולסברת הה"מ (פ"ח ממ"א) חשיבא ההנאה במידי דאכילה שלכ"ה ודמי לח"ש ע"ש ועכ"פ הרי אין ערך להנאה כאכילה ואך הכוונה ג"כ לאו דווקא על כפל רק על ריבוי בעלמא וכאילו אמר דמתוך שחמור איסורו טפי מתרומה ע"כ צריך לרבות בעלייתו על תרומה וסתם ריבוי הוא כפל וע"כ כפלינן עלייתו ודו"ק

וע"ע מנחות (דף ל"ט ע"א) תכלת שכרך רובה כשיר' ואפי' לא כרך בה אלא חוליא אחת כשיר' ונויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף וברש"י שכרך רובה. שאשה שני שלישי גדיל ושליש ענף כשיר' ואע"ג דמצותה שליש גדיל ושני שלישי ענף כדאמרי' לקמן עכ"ל ומבואר גם בזה דסתם ריבוי הוא בכפילות היינו בב' שלישים נגד שליש מדפי' רש"י אהך שכרך רובה שעשה ב' שלישי גדיל כו' דאל"כ הו"ל לפרושי שעשה מחצה ומשהו גדיל ואי רבותא אתא לאשמעי' דאפי' כרך רוב גדול טפי נמי כשיר' הו"ל לפרושי שכרך כולה פחות משהו ומדפי' שעשה שני שלישי גדיל כו' משמע דזה סתם ריבוי ב' שלישים נגד שליש וע"כ שייך שפיר לפרושי שכרך רובה שעשה שני שלישי גדיל כו' ודו"ק [והנה בעניין מלקות ל"ט דהית' ההכאה שליש מלפניו וב' שלישים מלאחריו ע' מכות (דף כ"ב ע"ב) במשנה ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו נ' ג"כ העניין כי עיקר פגם החטא הוא בגוף ואך שמגיע לנשמה ג"כ מעט פגם כנודע בחכמה ונודע כי מה שהוא עיקר הדבר ועצמותו יכונה פנים ומה שאינו עיקר הדבר רק נמשך אחר הדבר וטפל לו יכונה אחורים וכמבואר במורה עה"כ וראית את אחורי ופני לא יראו כלומר תשיג את המציאות כולו הנמשך אחרי ואך עצמותו ית' אינו בגדר ההשגה וזהו ופני לא יראו וע"כ בהיות הנשמה עיקר האדם והגוף נקרא רק בשר אדם והוא נמשך וטפל לנשמה וכנודע לכן יתייחס לנשמה ג"כ עניין הפנים ולגוף עניין האחוריים [וכן מבואר באור החיים עה"ת עה"כ הנ"ל וראית את אחורי וגו' כי הגוף נקרא אחורים והנשמה פנים עש"ה] וע"כ בהיות בגוף עיקר הפגם ואך שמגיע מעט פגם גם לנשמה לכן ראוי ריבוי הכאות לאחורים ומעט גם לפנים ובהיות סתם עניין ריבוי בב' שלישים נגד שליש לכן ג"כ כך החלוקה שליש מלפניו וב' שלישים מלאחריו ודו"ק היטיב] ונ' דזה ג"כ טעם ש"ס ב"ק (דף ט' ע"ב) בהידור מצוה עד שליש במצוה כו' במערבא אמרי כו' עד שליש משלו מכאן ואיליך משל הקב"ה עכ"ל הגמ' והעניין כי המצוה הוא עיקר וההידור הוא תוספת במצוה ולפי חלישות כח האדם עניינו לעשות עיקר הדבר וגם להוסיף מעט וע"כ לפי עניין האדם יתחייב עשי' העיקריית וריבוי' במצוה וגם מעט בהידורה ויען כי סתם ריבוי בב' שלישים נגד שליש לכן ג"כ בהידור מצוה עד שליש במצוה והנה בב"ר פרשה ס"א מבואר כי תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר ואולם בעניין תוספת האדם לפי חלישות כח האדם עניינו אך להוסיף מעט דסתם מיעוט הוא שליש וכנ"ל ואין לחייבו ביותר מזה ולכן אם יזדרז ויתאמץ להוסיף עוד יותר מזה הנה זה כבר למעלה מן התוספת אשר לפי עניין האדם לפי חלישות עניינו וכחו ונכנס כבר בגדר תוספתו של הקב"ה וע"כ עד שליש משלו מכאן ואיליך משל הקב"ה ודו"ק [ולפי"ז יהי' ראי' מזה דשליש דהידור הוא שליש מלבר ואין קושי' מהא דלא פשיט בש"ס ב"ק שם לאיבעי' דשליש מלגיו או מלבר מזה כיון דאין הדבר מפורש ואין לפשוט איבעי' מזה והך דמנחות דבעי' בציצית שליש גדיל וב' שלישי ענף הוא ג"כ עניין הידור מצוה עד שליש במצוה ויש ג"כ לדון ממנו דשליש מלבר וכמו שהארכתי בזה במ"א ואכ"מ] וע"כ בהיות סתמיות עניין הריבוי הוא בכפילות דייקא לכן יש גם בזה טעם לסברא המצרכת כפל בביטול ברוב ולא סגי במשהו יותר והיינו משום דכפל הוא עיקר הריבוי ובפחות מזה אין נחשב ריבוי וכאילו היו שוים עדיין ואין שם כח הריבוי להכריע כי עיקר הריבוי רק בכפילות ודו"ק היטיב

[והנה נודע בכתבי האר"י ז"ל ע' עץ החיים שער אונאה בתחלתו ועוד במקומות רבות כי ה' חסדים דחגתנ"ה דזעיר הם ב' העליונים מכוסים וב' התחתונים מגולים וחסד דת"ת דהוא העיקריי שליש העליון מכוסה וב' שלישים התחתונים מגולים וזה דרך אפשר כעניין ביטול ברוב לסברא דבעי' כפל דייקא כי חסד מכוסה הוא ג"כ קצת דין כי כל דין הוא גם כן חסד באמת [כי גם העונש הוא לזכך ולעורר לתשובה ולהטיב באחרית וכנודע] ואך שהוא חסד מכוסה ונעלם בלבוש דין וע"כ חסד מכוסה הוא ג"כ קצת דין וע"כ בהיות ב' שלישים מגולים ושליש מכוסה ה"ז כפל המגולים לסוד מיתוק הדין