בית האוצר חלק ב קמד

ג"כ הרי הי' הדבר מותר טרם נאמרו ז' מצוות בני נח נמצא כי בהבטל איסור ברוב היתר וניתר כמוהו הרי זה שהאיסור חוזר אל עניין תחלתו שהי' היתר מעיקר תחלתו [ואפי בדבר הנולד אחרי מתן תורה מ"מ הרי אין כל חדש תחת השמש ואין מתחדש יש מאין אחר הבריאה רק הכל יש מיש וע"כ כיון דמתחלה הי' הכל היתר נמצא התחלת כל דבר ועיקרו היתר וע"כ בהיות. האיסור ניתר ה"ז שחוזר לשורשו והתחלתו שהוא היתר] ולזה יש לרוב כח ומשא"כ לחדש ולשום אל ההיתר עניין האיסור שאין זה תחלתו ועיקרו אין לרוב כח לזה ומצינו דוגמת זה בתערובת בר"ש דמאי פ"ז מ"ז מאה טבל מאה חולין (שנתערבו) נוטל מאה ואחד מאה טבל מאה מעשר נוטל מאה ואחד מאה חולין מתוקנין מאה מעשר נוטל מאה ועשר כו' ובר"ש אין משנה זו מתפרשת אלא על פי משנה דמס' חלה פ"ג כו' דמוכח התם דטבל שנתערב בחולין אם יש לו פרנסה ממקום אחר מפריש עליו לפי חשבון ואם לאו נעשים החולין כטבל לעניין תרומה דשיעור תרומה שבטבל מפריש כמו כן מן החולין כאילו הן טבל גמור אבל מעשר ראשון לא יתן ללוי מן החולין ומעשר שני נמי לא יחלל מהן אלא לפי חשבון הטבל מחלל ונותן מטעם שפירשנו במס' חלה והשתא כולה מתני' (דכאן) בטבל שהורמה ממנו תרומה גדולה כו' וה"נ אמרינן בירושלמי כל טבל דאנן קיימין הכא טבל לראשון ולשני (למע"ר ולמע"ש) ולא לתרומה גדולה והשתא מתני' בשאין לו פרנסה ממקום אחר ולכך קאמר מאה טבל ומאה חולין שנתערבו נוטל מאה להפריש מהן כדין טבל מע"ר ומע"ש והלוי יפריש ממע"ר תרומת מעשר ואחת נוטל מן המאה דלשם חולין לתרומת מעשר כאילו הי' טבל כדפרשינן דלעניין תרומה דוקא נוהג בהן דין טבל שנתערב בו ונמצא השתא מפסיד אחת שמפריש מן החולין. מאה טבל ומאה מעשר שנתערבו נוטל מאה לשם טבל כדפרשינן ואחת נוטל ממאה של מעשר כאילו הן טבל לשם תרומת מעשר כו'. מאה חולין מתוקנין ומאה מע"ר שנתערבו נוטל מאה לשם מע"ר ועשר נוטל ממאה של חולין מתוקנין כאילו הי' שם מע"ר דעשרה מהן לתרומת מעשר כו' והא דלא מחמירינן הכי בשנתערב (מע"ר עם טבל) להזקיק הטבל להפריש ממנו עשרה לתרומת מעשר ממאה של מעשר משום דכך הוא דין דכל דבר המתערב חוזר להיות כתחלתו הלכך חוזר להיות כטבל ואין הטבל חוזר להיות כמעשר עכ"ל. וכך גם כאן יש לומר בביטול דיש לו כח רק להחזיר הדבר לתחלתו אבל לא לתת לו עניין מחודש שאינו בהתחלה וכנ"ל ויש לחדש עוד הרבה בענייני תערובות וביטול ע"פ סברת הר"ש הנ"ל ובאתי פה רק להביא גוף דבריו ז"ל

ובגוף הדבר אי היתר נהפך להיות איסור ע"י ביטול עמש"ש בזה בציונים לתורה וע"ע תוספתא פסחים פרק ט' נתערבו בפסולי מוקדשין או בחולין שנשחטו בעזרה (בשר קדשים כשירים שנתערב בפסולין או בחשנב"ע ע"ש) תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה ומשמע הסתימות דאפילו נתערבו ברוב פסולין נמי תעובר כו' ואי איתא דהיתר נהפך להיות איסור ראוי לכאורה שיוחשב פסולו בגופו וישרף מיד ואולם ז"א דהא אפשר עדיין שיוכר הקודש הכשר מתוך התערובת ויוחזר להכשירו וע"כ א"א שיוחשב פסול בגופו ואולם גם בזה יל"ע אי יחזור להכשירו אחרי שיוכר ואי לא נימא דיחוי דגם מפאת דיחוי של תערובת הא אמרי' דיחוי כמבואר ריש כל הזבחים ועמ"ש בקונטרס ע' פנים לתורה (אות ל"ב) ובספר לקח טוב סוף (כלל ו') ובספרנו זה חלק אות האל"ף כלל (קס"ד) בעניין אי אמרינן דיחוי לגבי אכילת קדשים עש"ה ובאתי רק להעיר

וע"ע חולין (דף קל"ב ע"א) במשנה בכור שנתערב במאה (בהמות אחרות) בזמן שמאה שוחטין את כולן פוטרים את כולן (ממתנות זרוע והלחיים כו' דמן הבכור אין נותנין שאין קדושה חלה על קדושה ויכול כל אחד לומר לכהן שלי הוא הבכור) אחד שוחט את כולן פוטרים לו אחד כו' ויל"ע ג"כ דמדוע לא יובטל הבכור במאה החייבים להתחייב גם הוא במתנות ועל כרחך דהיתר באיסור וה"ה פטור בחיוב דדמי להיתר באיסור לא אמרי' בי' ביטול להיות ההיתר נאסר והפטור נתחייב ואולם אכתי הוי לן למיזל בכל אחד בתר רובא לומר שאין הבכור שלו וא"ל דכיון שאין הבכור בטל הו"ל קבוע כמבואר כזה בר"ן גיה"נ ז"א דזה רק קבוע דרבנן כיון שאינו ניכר ומהני קביעות זה להחשב מחצה על מחצה רק להחמיר אבל לא להקל וצ"ל הטעם דלא אזלינן בתר רובא לחייב במתנות משום דאין הולכין בממון אחר הרוב ויהי' ראי' מכאן דגם ברובא דאיתא קמן אהב"מ אחה"ר ושגם במתנות כהונה אין הולכין כו' ואף דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך כו' ובמ"א לי אריכות בזה ובאתי רק להעיר

וע"ע במשנה שם השוחט לכהן ולעכו"ם פטור מן המתנות והמשתתף עמהן צריך שירשום כו' ובגמרא שם (דף קל"ג ע"ב) הראש שלי וכולה שלך (כהן או עכו"ם שמכר בהמה לישראל ואמר לי הראש שלי וכולה שלך) ואפילו אחד ממאה בראש פטור כו' וקשה גם כן דנימא ביטול וצ"ל גם כן כנ"ל דבפטור בחיוב לא שייך ביטול ואולם שם בלא"ה ניחא כיון דהפטור שם מפאת דין הממון דהוא של כהן או עכו"ם וכיון דממונא לא בטל הרי יש גם הפטור ממילא וז"פ ויהי' ראי' מזה דגם בממון של עכו"ם איתי' להאי כללא דממונא לא בטל דמסברא הי' אפשר להסתפק בזה ובאתי רק להעיר [ועיין תוס' ב"מ (דף ו' ע"ב) אהך דקפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין דכתבו תימא דליבטל ברובא וליחייבו כלהו במעשר כו' ומשמע דפשיטא להו דשייך ביטול גם בפטור בחיוב וכמדומה שכבר העירו האחרונים מזה]

ד) ע' ר"ש כלים פי"א משנה ד' הביא תוספתא החלמא והגללים שטרפן זה בזה ועשה מהן כלים (חלמא הוא טיט עבה שעושין ממנו כירות והוא מין המקבל טומאה אבל גללים הוא מין שאינו מקבל טומאה ע"ש במשנה ובר"ש) אם רוב מן הטמא טמא אם רוב מן הטהור טהור מחצה על מחצה טמא ר' אליעזר אומר שורפין עלי' את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת ביאת מקדש וקדשיו עכ"ל התוספתא הצריך לענייננו וצריך להבין בזה טעמא דר"א דחשוב לי' וודאי לעניין שריפת תרומה ולא לחיוב ביאת מקדש וא"ל דס"ל לר"א דאספק נמי שורפין תרומה דז"א דר"א אדרבה הא הוא מרא דהך דינא דגם תרומה תלוי' צריכה שימור וע' בכירות (דף ל"ד ע"א) וגם יל"ע דמה עניין הספק כאן ולכאורה הי' נ' דהספק מפאת דא"א לצמצם ולא ידעינן הי מינייהו רובא ואולם למ"ד דבהך דא"א לצמצם יש ג"כ ספק צד הצימצום א"כ ממ"נ אי ס"ל לר"א דבמחצה למחצה באמת הוא טמא א"כ הא יש רוב לטמא וראוי שיוחשב יודאי גם לגבי ביאת מקדש ואי ס"ל לר"א דבמחצה למחצה טהור א"כ להיפוך הא יש רוב לטהר ומדוע שורפין כו' וע"כ נ' דמכאן ראי' באמת לסברת הפרי תואר יו"ד סי' צ"ט ס"ק י"ב וסי' ק"ט ס"ק ב' דכ' שם דתערובת חד בחד דיני דין ספק דמספקינן אי אגמרי' רחמנא למשה דההיתר יהי' רוב לבטל או דהאיסור יהי' רוב לשלא יתבטל והוא דוגמת פלוגתא דמחצה על מחצה דחולין (דף כ"ח ע"ב) ודעירובין (דף ט"ו ע"ב) וע"כ שפיר הוי כאן ספק שקול דב' הצדדים שמא החלמא רוב ושמא הגללים רוב הרי שקולין והוא ספק וכן אם הוא כצד הצימצום היינו דהם מחצה על מחצה הרי דינו ג"כ דין ספק וע"כ שפיר אין חייבין על ביאת מקדש ואולם תרומה שורפין שפיר דטעמא דר"א דס"ל דתרומה תלוי' צריכה שימור מבואר בבכורות (דף ל"ד ע"א) שם דהוא משום שמא יבא אליהו ויטהרנה ע"ש וע"כ זה שייך רק בספק של מציאות ומשא"כ הספק מאי אגמרי' רחמנא למשה כו' זה הרי הוא ספיקא דדינא ובכגון זה הא לא אמרי' שמא יבא אליהו כו' וכמבואר ברש"י שבת (דף ק"ח ע"א) ע"ש דאמר בעא מיני' מר ברי' דרבינא מרנב"י מהו לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור א"ל אם יבא אליהו ויאמר מאי אם יבא אליהו ויאמר כו' וברש"י מאי אם יבא אליהו ויאמר. היתר ואיסור אין תלוי בו דלא בשמים הוא עכ"ל ע"ש. וע"כ אם הוא באמת מחצה על מחצה הרי שפיר דינו לשרוף תרומה כיון דהוא ספק