בית האוצר חלק ב קמא

מערכת ב-ט

כלל יו) בטלה דעתו אצל כל אדם. סברא זו נוגעת לכולי' הש"ס והיא נזכרת ראשונה בש"ס ברכות (דף ל"ה ע"ב) ע"ש וע' ש"ע או"ח סי' קס"ח סעיף ו' וע"ש בברכות בגליון הגאון ר' ישעי' פיק ז"ל ציין פסחים (דף מ"ד ע"א). סוכה (דף ד' ע"א). עכ"ל ואולם נזכרת עוד סברא זו בשבת (דף צ"א ע"א) אהך דהמצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהוא מטעמא דאחשבי' ואמר שם עלה אלא מעתה (דבתר מחשבתו אזלי') חישב להוציא כל ביתו ה"נ דלא מיחייב עד דמפיק לכולי' התם בטלה דעתו אצל כל אדם ועוד שם (דף צ"ב ע"א) המוציא משוי בשבת על ראשו חייב חטאת שכן אנשי הוצל עושין כן ואנשי הוצל רובא דעלמא אלא אי איתמר הכי איתמר כו' אחד מבני הוצל שהוציא משוי על ראשו בשבת חייב שכן בני עירו עושין כן ותיבטל דעתו אצל כל אדם אלא אי איתמר הכי איתמר המוציא משוי על ראשו פטור ואת"ל אנשי הוצל עושין כן בטלה דעתן אצל כל אדם ועוד שם קן קמ"ד ע"ב) מידי אריא דערביא אתרא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם והובאה גמ' זו בתוס' שם (דף צ"ב ע"ב) ד"ה ואת"ל אנשי הוצל ועש"ה בתוס' ובעירובין (דף כ"ח ע"א) ע"ש דמעיקרא אמר רב דאין מערבין בחזיז ומכי אתא לבבל וחזי דאכלי לי' שם אמר דמערבין בו ופריך עלה ובבל הוי רובא דעלמא והתניא הפול והשעורה כו' שזרען לירק בטלה דעתו אצל כל אדם לפיכך זרען חייב וירקן פטור כו' ע"ש כולה סוגי' ובתוד"ה ובבל הוי רובא דעלמא עש"ה [וע' ירושלמי עירובין שם פ"ג) ה"א דאמר בשר חי מערבין בו דתנינן הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה ר' יודי בעי הדא כלבודא (מין מאכל) הואיל ואילין כותאי אכלין מינה חייא מערבין בה עכ"ל הירושלמי ולא פריך עלה דאטו בבלאי וכותאי רובא דעלמא וע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' כ"ג מש"ש ואעפ"י שאנו רואים שאוכלים אותו אלו הישמעאלים בטלה דעתם אצל כל אדם כי' ע"ש] ועוד שם בעירובי (דף ל' ע"ב) תרגומא אחולה וזקן אבל רעבתן בטלה דעתו כל אדם ע"ש לענין עירוב דמערבין לרטבתן בסעודה בינונית של כל אדם ולא אזלי' בתר אכילתו שהוא רעבתן להצריך שיעור גדול יותר משום דבטלה דעתו כו' ובמנחות (דף ע' ע"א) ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם ע"ש וע' כלל הקדום ובכריתות (דף כ"א ע"ב) לאפוקי מת אע"ג דממליא לי' (לפחות מכביצה אוכלין פחות מכזית מן המת להשלים לכביצה) לא מטמא טומאת אוכלין משום דבטלה דעתו אצל כל אדם

והנה ראיתי לרשום עוד איזהו מקומן שהוזכר סברא זו דבטלה כו' ואם כי הוא בהרבה מקומות מאוד עכ"ז ארשום קצת קמא קמא דמטא לידי בעזה"י והם. א) בתוס' שבת (דף ע"ו ע"א) אהך דהבגד והשק. השק והעור. העור והמפץ מצטרף זה עם זה ובתוד"ה הבגד והשק כו'. דווקא בכה"ג הבגד והשק והשק והעור אכל הבגד והעור והשק והמפץ אין מצטרפין שאין ראוין להתחבר יחד והמחברן בטלה דעתו ואין טמאים מדרס עכ"ל וכזה בר"ש כלים פכ"ז מ"ג אבל בגד ועור או בגד ומפץ כו' אין מצטרפין דהמחברן בטלה דעתו אצל כל אדם עכ"ל. ב) בתוס' עירובין (דף כ"ד ע"א) ד"ה אבל מש"ש בסה"ד אבל לנועלו אם נפסקו שני אזנים אפי' מייחדו בטלה דעתו אצל כל אדם עכ"ל. ג) בתוס' חולין (דף נ"ה ע"א) אהך דהדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין שיעורן בכדי סיכת קטן ועד לוג. ובתוד"ה שיעורן בכדי סיכת קטן ועד לוג. אבל אם הי' תחילתן יותר מלוג בעינן שיעור גדול לשברים יותר מכדי סיכת קטן ואפי יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ואין יחודו יחוד כו' עכ"ל. ד) בתוס' נדה (דף ס"ב ע"ב) ד"ה אלמא בקפידא תליא מילתא וא"ת א"כ מה צורך בהעברת סימנים כיון דמבטל בלבו סגי וי"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם אם יבטלנו בלא ז' סימנים עכ"ל. ה) בנימוקי יוסף ב"מ ריש אלו מציאות על דברי הרי"ף בזוטו של ים ובשלילותו של נהר אע"ג דאית בי' סימן רחמנא שריי' כו' ובנ"י רחמנא שריי' ואפי' באתה ליד המוצא לפני ייאוש ואפי' אומר לא מייאשנה לאו כל כמיני' ואפי' מרדף אחרי' דבטלה דעתו שהרי אבודה ממנו ומכל אדם עכ"ל ברשב"ם ב"ב (דף צ"ד ע"א) אהא דאמר שם מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב ורובע לא טרח איניש יותר מרובע טרח איניש וכיון דטרח טרח בכולי' וברשב"ם אפירי שפירי יהיב דלא מחיל טנופת כלל אלא מפני שטורח הוא לפנותו בשביל דבר מועט והילכך כי ליכא אלא רובע לא טרח לוקח לפנותו כו' אבל כי איכא יותר מרובע טרח לוקח לנפותו וכיון דהתחיל לטרוח טורח ומנפה את כולו דדבר קל הוא לגמור הניפוי מאחר שהתחיל והילכך לא מחיל ומיהו היכא דליכא אלא רובע אם בא לנפות הרי בטלה דעתו ופטור מוכר עכ"ל. ז) ברש"י סוטה (דף ל' ע"א) ד"ה ה"ג על טהרת תרומה כו' שהמתפיס תולין לטהרת הקודש בטלה דעתו ואין בדבריו כלום ח) בתוס' נזיר (דף ל"ה ע"א) ד"ה דבין הבינים אהא דאמר שם (דף ל"ד ע"ב) ועד זג לאתויי בין הבינים ובתוס' והכי פירושו אם ליקט האוכל שבין החרצן כדי כזית ואכלו לוקה ולא אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם כו'. ט) בתוס' עירובין (דף כ"ט ע"ב) ד"ה בגדי עניים אהד דבגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים ובתוס' דוקא בטומאת מדרס יש חילוק בין עניים לעשירים דביחוד תליא מילתא ואין דרך עשיר לייחד פחות מג' על ג' טפחים ואם ייחד בטלה דעתו כו'. י) בתוס' סוכה (דף ט"ז ע"א) אהך דמטלניות שאין בהן שלש על שלש דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים ואין מקבלין טומאה ובתוד"ה דלא חזיין כו' ואפילו חישב עליהן בטלה דעתו והא דמשמע בזבחים פרק דם חטאת דמטלית פחותה מג' על ג' מהניא בי' מחשבה לא דמי דהתם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כו' עכ"ל וצ"ע דמאי מהני מה שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אכתי הא ראוי לומר בטלה דעתו וצ"ל סברת התוס' דמעשה אלימא טפי בעניין זה ממחשבה ואף דהמחשבה מתבטלת ולא חשיבא ע"י שאין דרך בני אדם לעשות כן ואמרי' בטלה דעתו כו' מ"מ מעשה אלימא טפי ואין מתבטלת ומהני שפיר ואף שאין דרך בני אדם לעשות כן ובאתי רק להעיר. יא) ברמב"ם פ"א מהל' טומאת אוכלין השמן הקרוש אינו לא אוכל ולא משקה חישב עליו כשהוא קרוש בין לאוכלין בין למשקין בטלה דעתו כו' וטובי כי הני חשיב התם והוא מתוספתא דטהרות ע"ש בכ"מ ועיין ר"ש טהרות פ"ג מ"ב ועיין ר"ש עוקצין פ"ג משנה ו' ז'. יב) ברש"י עירובין (דף כ"ו ע"ב) אהא דבעי לומר התם דלרבנן דס"ל דהמבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל טעמא דידהו משום דלא עביד איניש דמסלק נפשי' לגמרי מבית וחצר והוי כי אורח לגבי שאר בני החצר והילכך אפילו אמר להדיא מבטילנא רשות ביתי לאו כל כמיני'. וברש"י ד"ה והאי כי אמר מבטילנא. בטלה דעתו אצל כל אדם ולא ביטל אלא חצר עכ"ל וע' כזה דלא מהני גם ביטול להדיא מטעמא דבטלה דעתו במאירי יומא (דף נ"ח ע"א) אהא דאמר שם בעי מיני' רמב"ח מר' חסדא הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם מהו מין במינו חוצץ או אינו חוצץ כו' ת"ש הי' עומד (בשעת עבודה) על גבי כלי או על גבי רגל חבירו פסול (אלמא דמב"מ חוצץ דרגל חבירו מב"מ הוא) שאני רגל דלא מצי מבטל לי' ובמאירי שם הי' עומד על גבי בהמה או ע"ג כלים או ע"ג רגל חבירו פסול שמא תאמר והלא רגל חבירו מב"מ הוא מכל מקום אין חבירו מבטלו אצלו עד גמר עבודה אלא דעתו לסלקו לשעתו ואף כשתאמר שבטלהו בהדיא בטלה דעתו ולא בטלה רגלו עכ"ל. יג) ביריאים סוף סימן קצ"ב וא"ר יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ כו' ואם יש מקפיד בדבר שאין דרך בני אדם להקפיד או אינו מקפיד בדבר שדרך בני אדם להקפיד בעלה דעתו אצל כל אדם עכ"ל ועיין טוש"ע יו"ד (סימן קצ"ח) [וע"ש בב"י שכתב וז"ל ומ"ש או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם כיון שדרך בני אדם להקפיד בכך חוצץ כלומר דבטלה דעתה אצל כל אדם דאם לא כן נתת דבריך לשיעורין עכ"ל וכלשון זה הוא בפרישה שם ע"ש ויש בל' זה לכאורה הרכבת ב' סברות שונות יחד דסברא דאם כן נתת דבריך לשיעורין