בית האוצר חלק ב קלט

עדיף שימכרוה בחיים למלאכה דלמלאכה יש בה שיווי טפי וכיון דבלא"ה למכירה עומדת תו ממילא אית גם דינא דגוד או איגוד דיכול כל אחד לומר עד שנמכרנה לאחר אקחנה אני או תן אתה וטול וע"ע ב"מ (דף ז' ע"ב) ויחלוקו נמי דאמרן לדמי דאלת"ה שנים אוחזין בטלית ה"נ דפלגי הא אפסדוה הא לא קשיא דחזיא לקטנים כו' והא דתנן היו שנים רוכבין ע"ג בהמה כו' ה"נ דפלגי הא אפסדוה בשלמא טהורה חזיא לבשר אלא טמאה הא אפסדוה כו' ומבואר ג"כ דטמאה לא חזיא לבשר ואולם שם ניחא ג"כ דכיון דטמאה לא חזיא לבשר לאכילה רק שימכרו כל אחד חצי הבשר שיקח או יאכילו לכלבים דהוא ג"כ רק הנאת דמים א"כ עד שימיתוה וימכרו הבשר מוטב שימכרוה בחיים דשוה הרבה יותר ויקח כ"א חצי הדמים וא"כ הא שפיר דייק דיחלוקו דתנן הכוונה לדמי ואולם ל' הגמ' הא אפסדוה משמע לכאורה דלגמרי אפסדוה דאין לומר הכוונה דהפחיתו שווי' דא"כ טהורה נמי הא עכ"פ הפחיתו שווי' אם ישחטוה ויחלקו בבשר כמבואר בחולין (דף ח' ע"א) דשוחט בהמה חשוב מקלקל משום דבחייה עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה ע"ש ברש"י וע"ע בכורות (דף י' ע"א) נבלת בהמה טמאה בכל מקום כו' עש"ה ובאתי רק להעיר

כלל יד) בהמה בחיי' לאיברים עומדת. בפסחים (דף כ"ב ע"ב) סוגי' דחזקי' ור"א פריך לר' אבוה והרי אמ"ה כו' והקשו שם דמאי קושי' דילמא ס"ל לר' אבוה בהמה בחיי' לאיברים עומדת וא"כ מדאסר רחמנא חרישה בשור וחמור וחסימת שור בדישו הרי דמותר לעשות מלאכה בבהמתו ליהנות ממלאכתה וא"כ כיון דבהמה בחיי' לאיברים עומדת א"כ הא בפירוש התירה תורה אמ"ה בהנאה ונלענ"ד ליישב בפשיטות עפ"י ש"ס קידושין (דף נ"ז ע"א) כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת (דמצורע) וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ואיפוך אנא כו' לא מצינו בעלי חיים שאסורין וברש"י כ' שאסורין איסור עולם עכ"ל ונ' דהוקשה לו דהא בע"ח אסורים משום אמ"ה ולכן פי' דהכוונה אאיסור עולם דאילו איסור אמ"ה אינו איסור עולם רק כ"ז שהוא בחיים ואולם בירושלמי ע"ז פ"ה הי"ב הקשה ג"כ קושית הבבלי קידושין הנ"ל וז"ל כל צפור טהורה תאכלו זו החי' וזה אשר לא תאכלו מהם זה השחוטה או חילוף ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל לא התפישה התורה איסור הניי' דבר שיש בו רוח חיים עכ"ל הירושלמי ולפום שינויא דירושלמי הנה לא קשה עוד מאמ"ה דאמ"ה אינו איסור הנאה והנה בש"ס קידושין שם פריך אשינויא הנ"ל דהא מצינו רובע ונרבע בעדים דאסורין ומסיק דהכי קאמר לא מצינו רובע בעלי חיים שאסורין ואולם בירושלמי הנ"ל לא הקשה מרובע כו' ואין שם רק התי' הנ"ל דלא התפישה תורה איסור הנאה דבר שיש בו רוח חיים וצ"ל כוונת הירושלמי דלא מיסתבר שדבר שיש בו רוח חיים יהי' אסור בהנאה כ"ז דלא מצינו כן בפירוש וע"כ אף שמצינו זה ברובע כו' מ"מ בצפורי מצורע דאינו מפורש לכן קמה הסברא הנ"ל ואית לן למימר מש"ה דכוונת התורה היתה לאסור השחוטה ולהתיר המשולחת ולא להיפוך וה"ז דוגמת המבואר אצלי במ"א בארוכה דהא דבעלי חיים לא מקבלי טומאה אין הטעם מפאת שאינם אוכל רק מפאת דחיותן מטהרתן דכח החיוני יש בו עניין טהרה ומונע הטומאה וע' תוס' חולין (דף קכ"ח ע"א) ד"ה בהמה ויובא במקומו אי"ה בארוכה וכזה הוא סברת הירושלמי לעניין איסור הנאה דכח החיוני יש לו למנוע איסור ההנאה ואיך שיהי' טעם הירושלמי זה עכ"פ הרי מתבאר מן הירושלמי דיש חילוק בעניין איסור הנאה בין דבר שיש בו רוח חיים לדבר שאין בו רוח חיים דיותר נקל להיות נאסר בהנאה דבר שאין בו חיות מדבר שיש בו חיות וע"כ מפרשי' מש"ה בצפורי מצורע דקאי איסורא אצפור השחוטה והיתירא אחי' וא"כ ה"נ הרי אין ללמוד היתר הנאה באבר הנחתך מן החי ואין בהאבר חיות עוד ממה שהתירה תורה ליהנות מבהמה חי' אף דיש בה ג"כ איסור אמ"ה וא"כ י"ל דסוגית הש"ס פסחים הנ"ל ג"כ ס"ל כסברת הירושלמי ע"ז הנ"ל ושפיר פריך וז"פ

מערכת ב-ו

כלל טו) בוצינא טב מקרא. עמ"ש בקונטרס אחרון לאתוון דאוריתא בהוספה לכלל ט"ו וע' תוס' סוכה (דף נ"ו ע"ב) ד"ה בוצינא ותוס' כתובות (דף פ"ג ע"ב) ד"ה בוצינא דמשמע מלשונם דאין הכוונה בהך דבוצינא כו' מפאת דהעתיד אין ודאי אצל האדם ומסופק עליו שמא לא יבא ולכן המעט הודאי עדיף לי' מן המרובה המסופק רק הכוונה דהמעט והגרוע ההווה עדיף לאדם מן המרובה והמשובח שיבא לאחר זמן וצריך להמתין עליו ע"ש ועיין יבמות (דף ק"י ע"ב) דהש"ס מסופק שם בכעניין זה בדעת האדם מה חשוב אצלו יותר בהך דתנן שם קטנה וחרשת (מי שהי' נשוי קטנה וחרשת ומת) אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה ובש"ס שם משום דלא ידעינן אי בקטנה ניחא לי' אי בחרשת ניחא לי' אי בקטנה ניחא לי' דאתיא לכלל דיעה אי בחרשת ניחא לי' דגדולה היא ובת ביאה היא כו' והיינו דבהווה קטנה גרועה מחרשת דג"כ אין בה דעת וגם אינה בת ביאה ומשא"כ החרשת היא בת ביאה מיהת ואילו מפאת העתיד הקטנה חשובה יותר דאתיא לכלל דיעה וביאה בגדלותה מה שאין כן בחרשת ומספקינן בזה מאי ניחא לי' טפי אם הפחות שבהווה או המשובח העתיד שצריך להמתין עליו וע"ע רשב"ם ב"ב (דף ע"ט ע"ב) ד"ה סבר לה כאבוה דאף דמקדיש בעין רעה מקדיש והמקדיש בור אמרינן דלא הקדיש מימיו שבתוכו מ"מ מים העתידים לבא לבורו אף דעבידי דאתו ודאי ע"ש בסוגי' לא חשיבי כולי האי בעיניו ולא אמרינן בהו עין רעה ושפיר מקדישן עם הקדש בורו ע"ש ואולם שם נ' דאין העניין מפאת המתנת הזמן רק דממון שכבר זכה בו והוא שלו חביב בעיניו יותר מאותו שאינו עדיין שלו ואפילו יכול לזכות בו לאלתר וכזה הוא גם בשבת (דף קנ"ג ע"א) דאף דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו והתירו מש"ה למי שהחשיך בדרך לתת כיסו לעכו"ם מפאת דאין אדם מעמיד כו' ואי לא שרית לי' אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר מ"מ ה"מ כיסו אבל ברואה מציאה בדרך אסור לו לזכות בה ולתתה לעכו"ם והיינו משום דאף שיכול לזכות בה מ"מ כיון דלא זכה בה עדיין ואינו ממון שכבר הוא שלו לא בהיל עלי' כל כך ומעמיד עצמו שפיר ולא אתי לאתויי וע"ש

כלל טז) בורר ואוכל לאלתר. עיין שבת (דף ע"ד ע"א) ועיין ר"ן שם פרק כלל גדול ד"ה א"ר פפא האי מאן דפרים סילקא דכי היכא דשרינן בורר ואוכל לאלתר ה"ה בטוחן ואוכל לאלתר ע"ש ויל"ע ברש"י סוכה (דף ל"ז ע"ב) ד"ה אבל אתרוג דתולש אתרוג בפיו מן המחובר בשבת ואוכלו אין לך תולש גדול מזה ע"ש ואמאי לא מישתרי גם כן מפאת דאוכל לאלתר וי"ל דכיון דע"י התלישה נשתנה הדבר שנעשה ממחובר תלוש דכל המחובר לקרקע הוא כקרקע ועתה הוא תלוש ואין לך שינוי גדול מזה ועיין ע"ז (דף מ"ו ע"א) דאבני הר שנידלדלו ואילן שנתייבש חשיבי נשתנו מברייתם וע"כ כיון דנשתנה הדבר מעת העשות בו המלאכה דהי' אז מחובר עד היותו נאכל דהוא אז תלוש לכן אין דינו כאוכל לאלתר דשינוי שנשתנה הדבר עושה הפסק והוי כעושה המלאכה אלאחר זמן דהפסק השינוי שבגוף החפץ הוי כהפסק זמן ולא דמי לבורר דאין שם שינוי דהאוכל לא נשתנה כלום בעצמותו רק שנברר מן הפסולת שהי' בו ולכן אהני אוכל לאלתר ומה שאין כן כאן דנשתנה הוי הפסק השינוי כהפסק שהיית הזמן ואין לו דין אוכל לאלתר ודו"ק היטיב

ולפ"ז יש לפקפק לכאורה גם במ"ש הר"ן דגם בטוחן אהני אוכל לאלתר למישריי' ולהנ"ל הנה אין ראוי אוכל