בית האוצר חלק ב קל

ואולם הרי יש בזה פלוגתא דתנאי ביומא (די"ב ע"ב) אם האבנט של כלאים או של בוץ וא"כ י"ל דברייתא דזבחים הנ"ל דאמרה יתר אחת וס"ל דבגד חול הוי ייתור ס"ל כר' דוסא דיומא שם דהאבנט של בוץ ואינה כלאים כלל וא"כ תו גם האבנט בטילה שפיר אל הגוף ועל כרחך דעניין הייתור רק אל הגוף בלבד וא"כ תו שפיר גם בגד חול הוי ייתור וכנ"ל ולפ"ז הרמב"ם לטעמי' דפוסק להלכה כרבי דיומא שם דהאבנט של כלאים וא"כ תו אין האבנט בטילה ושפיר הייתור אל האבנט ולכן תו שפיר בגד חול אין לו לעשות ייתור מפאת דלאו מינא לא מחריב ולכן שפיר לא הביא הרמב"ם ז"ל דין הנ"ל דבגד חול עושה ייתור ודו"ק כי נכון הוא דרך פלפול בס"ד [ואין לומר דלברייתא נמי דס"ל כר' דוסא דהאבנט של בוץ מ"מ אבנטו של כ"ג מיהת וכן החשן ואפוד הא כלאים הן וא"כ איך סתמה הברייתא דיתר אחת פוסל הא בכ"ג מיהת י"ל דהייתור אל האבנט והחשן ואפוד ואין לבגד חול איפוא לעשות ייתור דז"א דכיון דבכהן הדיוט האבנט של בוץ ואין כלאים בבגדיו וא"כ על כרחך עניין הייתור בכהן הדיוט רק אל הגוף וא"כ ממילא גם בכ"ג הוא כן דודאי כל עניין ייתור בגדים שאמרה תורה הוא בעניין אחד וא"כ גם ייתור בגדים דכ"ג הכוונה בו בהכרח ג"כ שלא להיות אל הגוף ייתור בגד אחר וא"כ ממילא שפיר גם בגד חול יש לו לעשות ייתור ומשא"כ להרמב"ם לטעמי' דהאבנט תמיד של כלאים בין בכהן הדיוט ובין בכ"ג ולכן י"ל שפיר דתמיד עניין הייתור אל האבנט ושפיר אין לבגד חול לעשות ייתור ומעבודות כ"ג ביוה"כ דהאבנט של בוץ ג"כ אין קושיא דאז בפשיטות ג"כ אין הבגדים בטילים להחשב גוף כיון דאינם לבוש רק לשעה ההוא ומשפשטם אסור לו ללובשם עוד דטעונים גניזה וכמבואר ברמב"ם פ"ח מכלי המקדש שם ה"ה ולכן ג"כ לא שייך שיובטלו אל הגוף ויתאחדו עמו כיון דלבישתם רק עראית לשעה ההיא ומשפשטם אסורים ואינם ראוים לו עוד ולא דמי לשאר בגדי כהונה האמידיים שרשאי הכהן להיות לבוש בהם אפי' כמה ימים כ"ז שהוא במקדש וגם כשיוצא לביתו וחוזר למקדש רשאי ללבוש אותם הבגדים עצמם וכן לעולם ולכן שפיר הם בטילים לו במקדש וחשיבי שם גופו וכמובן ולסברת הרמב"ם י"ל ג"כ דאין עניין הייתור תמיד אל האבנט רק עניין הייתור אל הבגדים שאין בטילים היינו בכהן הדיוט האבנט ובכ"ג גם החשן ואפוד וביוה"כ כל הד' בגדי לבן כיון דכולם אין בטילים וכנ"ל וזה חשוב שפיר שכל הייתור בעניין אחד היינו דתמיד הייתור אל הבגדים שאינם בטילים לגוף ודו"ק]

והנה לפי הסברא הנ"ל דבגדים שאדם לבוש בטילים אל הגוף ואפי' בגד רשות הנה מיושבת בפשיטות קושית תוס' תמורה הנ"ל אסברת רש"י שם דאסור להכניס חב"ע אפי' שלא לעשות בהם עבודה והקשו ע"ז דהא קמן דאדם נכנס עם בגדים בעזרה עכ"ל ע"ש ולהנ"ל הנה בפשיטות בגדים שאני כיון דבטילים אל הגוף ואין כאן הכנסת דבר אחר כלל רק כניסת הגוף לבד ואולם בתוס' ב"ב (דף פ"א ע"ב) ד"ה ודילמא כ' בזה בל' אחר עי"ש שכ' אבל דבר שאין עושין בו הקרב' כלל בההוא אין שייך איסור הכנסת חב"ע דאל"כ לא ילבש כהן בגדי חול ויכנס לעזרה וגם ישראל לא יכנס בעזרה עכ"ל והנה דשם קשיא להו מכניסת הישראל עצמו דיש בכניסת עצמו ג"כ משום חב"ע ואולם בתמורה שם דכתבו דהא קמן דאדם נכנס עם בגדים בעזרה משמע דלא קשיא להו מן הגוף עצמו הנכנס וא"כ אחרי דכניסת הגוף מותרת תו י"ל גם לעניין הבגדים דחשיבי גוף מפאת הביטול ומותרים גם הן שפיר

וגוף החילוק שבין תוס' תמורה לתוס' ב"ב הנ"ל דתוס' תמורה הנ"ל דלא קשיא להו מגוף עצמו הנכנס צ"ל טעמם דכיון דמצינו בגמ' רק ל' הכנסת חב"ע ולא כניסת חב"ע לכן גוף של אדם עצמו הנכנס לא חשיב זה הכנסה רק כניסה דהכנסה הוא רק כאשר מכניס דבר זולתו ומשא"כ כניסת עצמו הוא כניסה לא הכנסה ולא שייך לומר שמכניס את גופו ותדע דהרי האדם עצמו מותר לצאת בשבת מרה"י לרה"ר ולא חשיב מוציא את גופו והיינו ע"כ משום דגופו הוא יציאה לא הוצאה ולא מיחשב היצאה במה שמוציא את גופו וא"כ ה"נ לא חשיב מכניס חב"ע במה שמכניס את גופו ואולם לכאורה רק בהוצאה דילפי' לי' ריש הזורק מקרא דויכלא העם מהביא ולכן רק ההבאה היא המלאכה מה שמביא את הזולת לא הביאה מה שבא בעצמי [וגם י"ל שם הטעם עפ"י המבואר בפיה"מ להרמב"ם טהרות פ"ד מ"ו וכן בר"ש ורא"ש שם דגופו של אדם נחשב רשות היחיד אפי' כשעומד ברה"ר עש"ה ולכן אין בגופו משום הוצאה מרה"י לרה"ר כיון דתמיד הוא רה"י בכל מקום שהוא ע' שבת (דף ח' ע"א) סוגי' דכוורת ואולם לפי"ז לא היינו צריכין לבוא בהוצאת אדם חי לסברא דחי נושא את עצמו בשבת (דף צ"ד ע"א) וגם בכפות הא חייבין באמת על הוצאתו עש"ה ואולם י"ל דהאדם הוא רשות רק כאשר עומד על הקרקע ומשא"כ אם נישא על אדם אחר אין חשוב רשות לעצמו וע' בלבוש או"ח סי' ש"א סעיף ז' שכ' והוצאות כלים ע"י הליכתו מרשות לרשות וה"ה לכל הוצאות אפי' שלא כדרך הליכה כו' למדו רז"ל מקראי דאסור מדכתי' אל יצא איש ממקומו דהא וודאי יציאה מן הבית בעלמא אינה אסורה שהוא דבר שאי אפשר ואין לך צער גדול מזה ואיך נאמר שציותה עליו תורה בשבת עכ"ל וא"כ מהכרח סברא זו ג"כ על כרחך אין כוונת מלאכת הוצאה רק על הוצאת הזולת לא על יציאת עצמו מרה"י לרה"ר] ומשא"כ לעניין הכנסת חב"ע דלא ידענו מקורו ממקרא שהוזכר בו ל' הכנסה וע"כ מל' חכמים שאמרו בכל מקום ל' הכנסה אין ראי' כיון דהאמת דאדם רשאי לכנוס בעצמו ורק שאר דברי חולין הוא דאסורים והרי א"א לדבר ליכנס בעצמו ואין הציווי אל הדבר רק אל האדם שלא יכניסנו ולכן הוזכר ל' הכנסה אבל גוף הקפידא שפיר יתכן להיות על עצם כניסת חולין בעזרה וע"כ שפיר תיקשי באמת מכניסת האדם עצמו ושפיר יש ראי' מהיתר כניסת עצמו באמת דאין האיסור רק בהכנסה לעשות בו עבודה

ואולם נ' דד"ז ראוי שיהי' תלוי באמת בספק שדיברתי בו כבר במ"א בעניין חב"ע מה עניין האיסור אם הכנסת החולין לעזרה הוא האיסור או ההוי' בעזרה מה שחולין הוים וישנם בעזרה הוא האיסור דאם ההוי' הוא האיסור א"כ בכניסת האדם עצמו נמי נהי דלא מיחשב הכנסה רק כניסה מ"מ סוף סוף הרי האדם חולין ויש שם חולין בעזרה בהיותו בעזרה וא"כ הרי אסור לו להיות בעזרה ואסור לו ליכנס ממילא כדי שלא יהי' חב"ע וכמובן ומשא"כ אם רק ההכנסה הוא האיסור שפיר י"ל דרק ההכנסה הוא שאסורה ולא הכניסה דאחרי שאין נודע לנו באמת מקור איסור הכנסת, חב"ע ומה טעמו שלא נתבאר בגמ' בשום מקום מה עניין האיסור א"כ אדרבה אמור לאידך גיסא דכיון דמצינו בגמ' בזה רק ל' הכנסה אולי המקור שהי' לחכמים באיסור זה עניינו באמת רק לאסור הכנסה אבל לא כניסה דומי' דהוצאת שבת דנאסר רק הוצאה ולא יציאה וכנ"ל וכבר כתבתי במ"א דמהך דזבחים (דף ע"ז ע"א) ומנחות (דף מ"ח ע"א) דאמר חולין ממילא הויין ע"ש משמע דאין הויית החולין בעזרה האיסור רק הכנסתם דאילו הי' הוייתם איסור מה בכך דחולין ממילא הויין סוף סוף הרי יהי' שם חילין הוים בעזרה והי' ראוי שיהי' אסור לו לפדות כדי שלא יהיו חולין הוים בעזרה והך דממילא הויין שייך רק לעניין שלא הי' שם הכנסה דהא לא הכניס חולין רק פדה את הקודש בהיותו בפנים וממילא נעשה חולין אבל אם ההוי' הוא האיסור א"כ מה בכך שאין כאן הכנסה סוף סוף הרי פועל בפדיונו הויית חב"ע וע"ש במנחות ברש"י דכ' אהך דחולין ממילא הויין דתוך העזרה הן נעשין חולין והוא לא הכניסן משנעשו חולין עכ"ל ומשמע להדיא כנ"ל דרק ההכנסה לעזרה הוא האיסור אבל לא ההוי' מה שיש חב"ע

ואולם ק' באמת לומר כן דאף שלא נתבאר עניין האיסור בגמ' מ"מ פשוט וודאי דעניין האיסור רק למעלת המקדש או הקדשים דהוא בזיון למקדש אם ישנם בתוכו חולין ודברים שאינם מקודשים דבמקום מקודש כבודו שיומצאו בו רק דברים המקודשים וכן הוא בזיון לקדשים שבמקדש אם נמצא