בית האוצר חלק ב קו

דהאי ל' קידושין והאי ל' קניין אבל השתא דתרוייהו ל' קניי' אית לי' למיתני חדא משום חדא ואי משום טעמא בתרא דאשה אינה מתקדשת אלא לרצונה דאילו תני לישנא דקדושי הוי מצי למיתני האיש מקדש ושמעי' שפיר מינה דאינה מתקדשת אלא לדעתה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בהקדש ואשה אינה נאסרת בהקדש אלא מפני שקנאה האיש מדעתה והויא שלו וקנינו ואיסורו באין כאחד אבל השתא דתני ל' קניי' אי הוי תני האיש קונה הוי שמעי' מינה דאשה מתקדשת שלא לדעתה שהרי כל קניות כך הם שאדם קונה מה שאינו שלו ועל כרחו של הדבר הנקנה עכ"ל ז"ל וכוונתו דהמקשן הקשה באמת ב' הקושיות יחד וכסדרן תחלה על ל' האשה ואח"ז על ל' נקנית אלא דהתרצן תירץ לו תירוץ אקושי' דנקנית אשר מכח התי' ההוא יתורץ ממילא גם קושי' דהאשה וע"כ בסידור הגמ' הוצרך הש"ס לסדר כך תחלה התי' דנקנית ואח"כ תי' דהאשה וע"כ ממילא הוכרח לסדר גם בהקושיות תחלה קושי' דנקנית ותירוצה ואח"כ קושי' דהאשה ותירוצה אשר התי' ההוא בא אך מכח התי' הקדום אקושי' דנקנית ומה שבא מכחו הוא מטעמא דכיון דנתיישב מדוע תני נקנית ממילא כיון דהוצרך למיתני קניין תו שייך למיתני רישא משום סיפא דבדידה כיון דדמו אהדדי בל' קנין וכמ"ש ז"ל וכן לאיב"א נמי כיון דתני ל' קניין בהכרח ממילא אי הוי תני באיש אז הרי הוכרח למיתני האיש קונה ובזה יש לטעות דאפי' בעל כרחה ומשא"כ ל' האיש מקדש לא הי' מביא לטעות זה ומ"ש ז"ל בטעם הדבר הזה דבל' האיש מקדש שמעי' שפיר מינה דאינה מתקדשת אלא לדעתה שאין אדם אוסר דשא"ש בהקדש כו' אבל השתא דתני ל' קניי' כו' עד שהרי כל קניות כך הם שאדם קונה מה, שאינו שלו ועל כרחו של הדבר הנקנה הנה נ' כוונת דבריו דאף דגם בהקדש כך הוא דאדם מקדיש על כרחו של הדבר הנקדש מ"מ אי הוי תני האיש מקדש דהכוונה מל' הקדש [כדאמר בגמ' דהוא לישנא דרבנן דאסר לה אכ"ע כהקדש] והיינו שהבעל מקדישה א"כ הרי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וההכרח שתהי' תחלה שלו ואח"כ הוא שיוכל להקדישה וא"כ איך ובאיזה אופן נעשית שלו מזה הא לא דיבר התנא כלל דתני רק האיש מקדש היינו שהוא מקדישה אבל לא דיבר מעניין הקניין איך נעשית שלו וקונה אותה וע"כ עניין הקניין נשאר שפיר כפי הסברא החיצונה דאין לו לקנותה על כרחה וא"כ הייתי אומר מסברא דוודאי רק ע"י שהיא מקנה עצמה לו מדעתה ע"י כך נעשית שלו כיון דאין שם ל' מביאנו לטעות בזה ומשא"כ ל' האיש קונה המורה היותה לענין הקניין כמו חפץ שפיר יש, לטעות על ידו היותה נקנית על כרחה כמו חפץ הנקנה שהוא נקנה על כרחו ורק בל' האיש מקדש הוא דיש להבין בו רק דלעניין ההקדש היא כמו חפץ ומקדישה בלי דעתה כמו חפץ הנקדש שהוא נקדש בלי דעתו וא"כ בזה הא אין כאן טעות כלל דאחרי שהקנתה עצמה לו מדעתה ונעשית שלו שפיר הוא מקדישה באמת בעצמו ואין היא פועלת עוד דבר בעניין הקידושין ואין כאן איפוא דבר המביא לידי טעות לטעות דמהני קידושין על כרחה של האשה

והנה מ"ש ז"ל וקנינו ואיסורו באין כאחד היינו דהי' אפשר להקשות על מ"ש ז"ל דלישנא דהאיש מקדש מורה רק שהוא מקדישה וצריך לזה ממילא שיקנה אותה תחלה ותהי' שלו ואז הוא שיוכל להקדישה [והקניין צריך להיות מדעתה ממילא מסברא כיון שמעניין הקניין לא דיבר התנא] והרי ק' ע"ז דאיך אפשר שיש בקידושין ב' דברים הקדש וקניין והקניין קודם להקדש דא"כ הי' צריך שיהיו ב' דברים אלו בפועל בזאח"ז שיקנה אותה תחלה ואח"כ יקדשנה ולכן כ' ע"ז דאין בזה קושיא דקניינו ואיסורו [היינו איסור ההקדש דאסר לה אכ"ע כהקדש] באין כאחד והנה דברי התשב"ץ אלה אינם בה"א לבד אילו הוי תני האיש מקדש תחת האשה ניקנית רק גם לפי האמת צריך לומר כך דהא תני בפרקא תניינא האיש מקדש וא"כ לתשב"ץ הנ"ל הרי כך הלשון הזה מחייב שקונאה וע"י העשותה שלו יכול להקדישה ג"כ ומקדישה וא"כ הא תיקשי גם לפי האמת כנ"ל דניבעי תרתי שיקננה תחלה ואח"כ יקדישנה וצ"ל כתירוצו ז"ל דקניינו ואיסורו באין כא' וכמובן וא"כ לפי"ז עניין ההקד' באש' איננו כהקדש ממש לגבוה דבהקדש לגבוה הא כתבו תוס' סוכה הנ"ל דצריך שיהי' שלו רגע לפני ההקדש ולא די אם קניינו והקדישו באין כאחד ואולם גם התוס' סיכה הנ"ל כתבו כן רק בהקדש מזבח בקרא דקרבנו אבל לא בהקדש סתם וגם בהקדש מזבח לא כתבו שאין ההקדש חל ואדרבה הוא חל שפיר ע"י יאוש ושינוי רשות אף דנעשה שלו רק עם ההקדש שעל ידו הוא שינוי הרשות והתוס' כתבו רק דפסול להקרבה ושדבר זה הוא פסול וגרעון בקרבן מה שההקדש שלו חל רק עם העשותו של המקדיש יחד ולא הי' שלו תחלה דקרבנו משמע שיהי' קרבנו תחילה ואי לאו הכי הוי לי' פסול אבל גוף ההקדש הרי חל שפיר וא"כ גם באשה אין כאן שום שינוי מהקדש גמור במאי דאמרי' דקניינו ואיסור הקדישו באין כאחד

וע"ע נדרים (דף ל"ד ע"ב) הית' לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש כו' ע"ש בר"ן דכ' דאיירי כשהי' תוך ד' אמותיו וזכה בו מיד עבור ההקדש ולא הי' שלו תחלה כלל עש"ה ואולם משם אין ראי' דלא בעי' בהקדש שיהי' שלו תחלה דשאני התם דכיון דהי' יכול לזכות בו בעצמו ומפאת זה הוא דחל ההקדש שלו דכיון דיכול לזכות לעצמו יכול לזכות ג"כ להקדש מיד כמגביה מציאה לחבירו עש"ה בר"ן וע"כ זה שהי' יכול לזכות בו לעצמו לפני ההקדש זה חשוב שהי' שלו לפני ההקדש שהרי מכח זכות היכולת הזה הוא שהוא מקדישו כאדם המקדיש דבר שלו מפאת שהוא שלו וא"כ זה הזכות הא נידון כאן כשלו ומה שבא מכחו להקדש היינו מפאת שהי' יכול לזכות בו ובכח זה הוא מזכה בו מיד לגבוה נחשב כאילו הי' בא מרשותו להקדש וכמובן ואין לדון משם לקידושין דאמרי' דקנייתו ואיסורו באין כאחד דשם לפני הקניי' אין בידו לזכות בה דלפני הקנאה לו הרי היא שלה עדיין ובקידושין הוי שפיר לגמרי דברים הבאים כאחד ואין שם קדימת עניין השלו להאיסור כלל וכלל וכמובן

ואולם לדעת הר"ן נדרים (דף ל' ע"א) דהאשה מפקרת עצמה בקידושין ואח"כ הבעל זוכה בה כזוכה בדבר של הפקר א"כ אין כאן תימא כלל בהך דקנייתו והקדישו באין כאחד דאחרי שהאשה הפקירה עצמה שפיר יכול לקנותה וגם להקדישה יחד כיון שאין הדברים תלוים זב"ז כלל, דאחרי הפקיר' עצמה הרי יכול לקנות' לבד ולא להקדישה וגם יכול להקדיש' לבד בלתי שיקנה אותה דכיון דעכ"פ בידו לזכות בה ולקנותה אחרי שהפקירה עצמה א"כ הרי יכול ג"כ להקדישה אפי' אם לא יקנה אותה וכהך דנדרי' (ל"ד ע"ב) הנ"ל הית' לפניו ככר של הפקר כו' דכיון דבידו לזכות בו יכול ג"כ להקדישו מיד אף שלא זכה בו תחלה וא"כ כיון שהבעל יכול לקנותה לבד וכן להקדישה לבד ואין הדברים תלויין לא זב"ז ולא זב"ז תו שפיר חלין גם תרוייהו יחד הקנין וההקדש ויכול שפיר לקנותה ולהקדישה גם יחד שהרי אין האחד סבת הב' שיצטרך שיוקדם לו וכמובן ואולם מל' התשב"ץ הנ"ל ג' דאפי' אם האשה מקנה עצמה למקדש לא שמפקרת רק מקנה עצמה מ"מ ג"כ קונאה ומקדישה כאחד דאף דהקניין סבת ההקדש כיון שאין דבר אמצעי בין היותה של עצמה להעשותה שלו אחרי שאינה מפקרת עצמה וא"כ אם אינו קונה הרי היא של עצמה ואין ביכולתו להקדיש את של אחר וא"כ הא צריך שיקנה תחלה ותהי' שלו ואח"כ הוא שיוכל להקדיש ועכ"ז אמרי' ג"כ דקניינו ואיסור הקדישי באין כאחד ובאתי רק להעיר

ונזכרתי דמעין תמצית דברי התשב"ץ הנ"ל יש גם ברמב"ן ריש קידושין אהא דאמר אי תני האיש קונה ה"א אפי' בעל כרחה תני האשה נקנית דמדעתה כו' וברמב"ן ואי תימא והא האיש מקדש משמע בעל כרחה לא קשיא דכיון דגלי תנא הכי לא אתיא למיטעי התם כו' ואחרים אמרו כיון דתנא מקדש מדעתה משמע ולא בעל כרחה שאין אדם מקדיש שאינו שלו עכ"ל ואולם בדברי רמב"ן אלה יש להבין פנים אחרים וע' ריטב"א שם דכ' ג"כ וז"ל ובאידך פירקא דקתני האיש מקדש משום דלא אפשר למשמע בעל כרחה כדפירש הכא במתני' ותו דבלישנא דקניין הוא דאיכא למימר משום דאשכחן קניין דשדה בעל כרחו של מקנה דתלוי' וזבין זביני' זבינא אבל קידושין לישנא דהקדש הוא ופשיטא מילתא שאין אדם מקדיש ממון חבירו בעל