בית האוצר חלק ב קה

דגם בשאר עבודות הוא פסול וכמובן ואולם מקמיצה לשחיטה אין לדון כ"כ כיון דקמיצה עבודה היא ובעיא כהונה משא"כ שחיטה וכמובן

וע' מנחות שם (דף ה' ע"ב) תוד"ה שכן באה להתיר לאו שבתוכה דהביאו פירש"י שם דעומר הקרב בשביעית יש בשירים איסור שביעית וכתבו ע"ז וז"ל וזהו תימא אם לא יתיר עומר איסור שביעית איקרי כאן ממשקה ישראל עכ"ל ומשמע מזה לכאורה דס"ל לתוס' הנ"ל דבשאר עבודות ליכא פסול דממשקה ישראל דאל"כ הא אפי' יתיר מ"מ הא יש התימה בלא"ה בשאר העבודות שלפני הקטרת הקומץ דאיקרי כאן ממשקה ישראל כיון דרק ההקטרה היא המתרת וכנ"ל ותימה זה יש ג"כ בכל עומר מפאת איסור חדש וכנ"ל וע"כ דגזה"כ הוא להכשיר העבודות אף שנעשות בדבר שאינו ממשקה ישראל מפאת חדש וא"כ הא יוכל להיות שפיר דכך הגזה"כ גם במנחת העומר דשביעית וגם בהקטרה להכשיר גם ההקטרה אף דאינה ממשקה ישראל מפאת שביעית וע"כ דס"ל לתוס' דבשאר עבודות ליכא פסול דממשקה ישראל וע"כ מפאת שאר העבודות אין תימא כלל ובהקטרה דכל מנחת עומר נמי ליכא תימא כיון דהיא עצמה מתרת חדש ובאין כאחת וע"כ במנחת העומר דשביעית שפיר כתבו דאין לנו לומר דיש בשירים איסור שביעית דא"כ מיקרב היכא קרבה איקרי כאן ממשקה ישראל כיון דלא מצינו כלל גזה"כ בזה להכשיר פסול זה גבי מנחת העומר כלל כיון דבשאר עבודות ליכא פסול כו' ובהקטרה באין כאחת וכנ"ל [ומדברי התוס' ד"ה ובדבר הראוי לעבודה הנ"ל דכתבו דמה דחשיב אינו ראוי הוא מפאת איסור חדש אין להכריע אם כוונתם מפאת הקמיצה עצמה דהוי חידוש מה שהקמיצה נעשית במה שאינו ממשקה ישראל וא"כ ס"ל לתוס' הנ"ל דיש פסול ממשקה ישראל גם בשאר עבודות או כוונתם דחשיב אינו ראוי מפאת שאין ראוי להקטרה ואף דבהקטרה באין כאחת צ"ל דלית להו סברא דבאין כאחת וכנ"ל וגם י"ל דאף דבהקטרה עצמה נאמר דבאין כאחת מ"מ לפני ההקטרה עדיין שפיר חשיב אין ראוי להקטרה כיון דהוא איסור והרי אסור להקריב איסור לגבוה ואף דעם ההקטרה עצמה יבא ההיתר מ"מ לפני ההקטרה כ"ז שהוא איסור חשוב עדיין דבר שאין ראוי לגבוה ואין ראוי להועיל בו מחשבה לפני ההקטרה ודו"ק היטיב מאוד ואין לדון בזה מדיבור תוס' אחד לדיבור תוס' אחר ואף שהם בעמוד אחד וגם כבר כתבתי דאני מסופק היות ט"ס בתוד"ה ובדבר הנ"ל וצ"ל קודם לשתי הלחם תחת קודם לעומר ודבריהם כדברי הראב"ד הנ"ל וא"כ אז דבריהם עניין אחר לגמרי ולא שייכי כלל בדיבור תוס' השני הנ"ל] ואולם י"ל עוד דשפיר ס"ל לתוד"ה שכן הנ"ל פסול ממשקה ישראל גם בשאר עבודות אלא דעכ"ז סברתם דאין תימה גם מפאת שאר עבודות דבשאר עבודות נמי שייך הך דבאין כאחד וסברתם דפעולת הקרבן מתחלת משעת שחיטתו וגם השחיטה מצטרפת בפעולת הקרבן וכן קמיצה במנחות וע"כ מנחת העומר הבאה להתיר חדש הנה הקמיצה מיד מתחלת לפעול ההיתר במה וע"כ מיד בקמיצה אין תימה במה שנעשית בדבר האסור ואינו ממשקה ישראל כיון שהקמיצה מיד פועלת בהיתר האיסור ועושאתו ממשקה ישראל במה ולכן רק אם נאמר דהשירים אסורין באמת משום שביעית ואין העומר מתיר כלל איסור שביעית הוא דיש תימה ומשא"כ מה שהעומר מתירו אין תימה עוד גם בעבודות הקודמות להקטרה כיון דכבר גם הם התחילו בפעולת ההיתר וע' ס' ציונים לתורה (כלל ל"א) מה שהארכנו שם בזה אם פעולת הקרבן מתחלת מיד משחיטתו וגם השחיטה מצטרפת כו' או כל הפעולה נעשית רק בזריקה עש"ה ועמ"ש בזה ג"כ לעיל (כלל ג') מירושלמי נזיר (פ"ב ה"י) ולפי דברינו כאן הנה יש ראי' בזה גם מתוס' מנחות הנ"ל וכנ"ל

ואולם לכאורה שתצטרף השחיטה כו' בפעולת הקרבן שייך רק בקרבן הבא לכפרה וכדומה דאז י"ל דהשחיטה מיד פועלת קצת כפרה ומשא"כ בעומר הבא להתיר איסור חדש שהוא בלאו ובמלקות אי נימא דהקמיצה מיד פועלת קצת היתר א"כ הרי הי' ראוי שהאוכל חדש בין קמיצה להקטרה לא יולקה [כיון שכבר הוקלש האיסור במה ואין לו עוד הערך שאסרתו תורה בלאו וה"ז כי הך דנדרים (דף ס"ח ע"א) דאי בעל מיקלש קליש אין מלקות עוד אחרי הפרת בעל לחוד ע"ש] וזה לא שמענו מעולם. ובאתי רק להעיר

ובגוף הש"ס מנחות (דף ה' ע"ב) שם ת"ר כשהוא אומר מן הבקר למטה כו' להוציא את הטריפה והלא דין הוא ומה בע"מ שמותר להדיוט אסור לגבוה טריפה שאסורה להדיוט אינו דין כו' ואם השבתה כו' מה אם השבתה אמר רב משום דאיכא למימר מנחת העומר תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה כו' וצ"ע ג"כ דמאי הוכחה איכא ממנחת העומר הרי היא עצמה מתרת האיסור ובאין כאחת ואין שם קריבת דבר האסור להדיוט כלל [והא דדחי הש"ס שם מה למנחת העומר שכן מתרת חדש אינו על הכוונה הזאת ע"ש ותבן] ואולי גם בזה הכוונה מנחת העומר תוכיח בשאר עבודות שבה לפני ההקטרה דלא שייך באין כאחת כיון דההקטרה היא שמתרת וא"כ לגבי שאר עבודות הא איכא יוכיח ממנחת העומר וע"כ צריך קרא בטריפה לאסור בטריפה גם שאר עבודות שחיטה וקבלה והולכה ויש עדיין להאריך בזה שם. ובאתי רק להעיר

ועוד שם בש"ס (דף הי ע"א) ור' שמעון בן לקיש אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושירי' אין נאכלין עד שתבוא מנחת העומר אחרת ותתירנה. מיקרב היכי קרבה ממשקה ישראל מן המותר לישראל ע"כ. ומזה אין לדון כלל מדתמה הש"ס רק אהך דר"ל והרי בכל מנחת העומר יש תימה זאת וע"כ דבכל מנחת העומר יש טעם דבאין כאחת דז"א די"ל בפשיטות דבכל מנחת העומר הרי גזה"כ הוא ואין קושי' ובהך דר"ל הוא דקשיא כיון דקמץ שלא לשמה ואינה עולה לבעלים היינו לציבור לשם חובה ואינה מנחת העומר כלל רק מנחה אחרת נדבה בעלמא וכש"ס ריש זבחים ומנחות אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה יהא וא"כ במנחה אחרת הא ליכא הגזה"כ רק במנחת העומר ושפיר פריך דאיך קרבה הא אינה ממשקה ישראל וז"פ

ז) ע' תוס' סוכה (דף ט' ע"א) ד"ה ההוא דכ' ואע"ג דגבי קרבן נמי איכא שינוי השם כדאמר התם דמעיקרא חולין והשתא הקדש מ"מ ממעט מדכתיב קרבנו כיון דקודם הקדש לאו שלו היא ואע"ג דחל עליו הקדש מחמת שינוי השם לא חזי להקרבה דבעי' קרבנו בשעה שמקדיש עכ"ל ומבואר דהא דכתיב קרבנו לא סגי בבאין כאחת היינו אם נעשה שלי עם ההקדש רק צריך שיהי' שלו לפני ההקדש וע' שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ס"ז מש"ש אגמ' ריש האשה נקנית דפריך שם תחלה על השינוי דהכא תני נקנית ל' קניין ובפ' האיש מקדש תני ל' קידושין [ומשני משום דקבעי למיתני כסף וכסף מנ"ל גמר קיחה קיחה כו' וקיחה איקרי קניין כו'] ובתר הכא פריך דמדוע תני מילתא באשה האשה נקנית ולא תני לי' באיש האיש קונה [ומשני דתני האשה משום סיפא דתני נמי בדידה וקונה את עצמה ואיב"א אי תני האיש קונה ה"א אפי' בעל כרחה כו'] והקשה שם הרמב"ן דהא תני האשה נקנית וקודמת תיבת האשה לתיבת נקנית וא"כ קושי' שני' דגמ' דהיא אתיבת האשה מדוע תני מילתא באשה ולא באיש היא הוי לי' למיפרך ראשונה ובתר הכי הו"ל למיפרך קושי' הראשונה דהיא אתיבת נקנית דמדוע תני ל' קניין ולא ל' קידושין וכ' שם התשב"ץ ע"ז וז"ל ומה שנ"ל בזה הוא שהתלמוד שתי הקושיות הקשה כאחת שהוא רוצה להשוות משנה זו עם משנת האיש מקדש ובשני דברים הם מתחלפות (דהכא תני מילתא באשה והתם באיש והכא תני ל' קניין והתם ל' קידושין) ובשניהם הקשה מ"ש דתני הכא הכי והתם הכי והמתרץ תירץ ב' הקושיות ג"כ כאחת דלישנא דקנין הוי צריך למיתני הכא (משום כסף דאיקרי קנין) וכיון דלישנא דקניי' הוזקק לשנות שנה ג"כ על כרחו לישנא דהאשה שא"א לשנות האיש קונה וכמו שסיים סדור קושיותיו משום הנהו טעמי אי משום טעמא קמא דתני רישא משום סיפא (דאיידי דתני סיפ' וקונ' את עצמה בדידה כו') ואילו תני לישנא דקידושין לא הוי תני רישא משום סיפא דלא דמי להדדי כלל דליתני חדא משום חדא