בית האוצר חלק א צט

ראש לבי דבר טוב וגו' הנ"ל ואם אתה המעיין תוכל לקשר הדברים באופן יותר מרווח ומתקבל ממה שכתבנו מה טוב ותן לחכם ויחכם עוד

כלל לד) אווז. בפתיחת הפמ"ג לאו"ח באגרת שני' שם כתוב אמור לי מלת אווזא איך כותבין ובתשובת האגרת כ' אווז בשני ווין תשבי כו' עכ"ל ונלענ"ד עוד ראי' לזה מדברי המהרש"א בח"א ב"ב (דף ע"ג ע"ב) על הני אווזי דשמטי גדפייהו משמנייהו כו' וז"ל ואמרי' נמי בסוטה ר' הונא בטל זימרא קם מאה אווזי בזוזא ולא מיבעי כו' תלה אווז בשיעור הזוז כמו שאמר בחולין אווזא בזוזא וריאה בד' כוונתם בזה דאין לקנות האווז יותר משוי' וזוזא ואווזא חושבן דדין כחושבן דדין עכ"ל כוונתו שכן אווז גימט' זוז וכן אווזא גימטריא זוזא ומבואר דאווז נכתב בב' ווין

כלל לה) אוכל. ע' חולין (ד' ק"כ ע"א) דמוכח דאוכל שנמחה לא חשוב אוכל אלא משקה עש"ה דאמר אהמחה את החלב וגמעו דחייב דהוא משום דא"ק נפש לרבות השותה וע"ש בתוס' שכתבו דנחשב שתי' לא אכילה ולולי קרא ה"א דבדבר שתולדתו אוכל והוא המחהו ועשאו משקה לא אמרי' שתי' בכלל אכילה וע' תוס' נדה (דף ל"ב ע"א) ד"ה שתי' כתבו באופן אחר דלולי קרא הוה אמינא דחלב מהותך לאו שמי' חלב (והיינו דשפיר גם שתי' זאת בכלל אכילה אלא דמיפטר מפאת שאין החלב חשוב חלב) ועל כן אשמועינן קרא דגם חלב מהותך שמי' חלב עד כאן לשונו ואם כן השתא דאשמעינן קרא דחלב מהותך שמי' חלב אולי לענין שם אוכל נמי גם אוכל נמחה ומהותך שמי' אוכל ואולם מלשון הגמ' חולין נפש לרבות השותה לא משמע כן רק משמע דגם אחרי הגזה"כ משקה הוא דחשיב ולא אוכל והכי מוכח בפשיטות לישנא דברייתא בחולין שם דאמר המחהו וגמעו כו' דלשון גמיעה מצינו רק במשקין ואולם בנזיר (דף ס"ד ע"א) אי' שרץ על גבי נבילה שנימוחה (וספק לו אם נגע בשרץ) מהו כיון דנימוחה (הנבילה) הוי לה משקה (מי אמרי' דכיון דנימוחה הנבילה ה"ל משקה וחשיב השרץ צף על גביו וספק מגעו טהור דכמאן דצף על פני המים דמי וספק טומאה צפה ילפי' התם מקראי דטהור) א"ד האי אוכלא הוא (אע"ג דנימוחה הנבילה חשובה אוכל) ואת"ל דאוכלא הוא שרץ ע"ג ש"ז מהו כו' עכ"ל הגמ' הצריך לענייננו ומבואר דהש"ס מסופק בזה אם אוכל שנימוח חשוב אוכל ולדעת הרמב"ם דאת"ל הוי פשיטות הנה איפשיט לי' דחשוב אוכל והוא לכאורה היפוך הך דחולין ועש"ה בנזיר בכל הסוגיא ובאתי רק להעיר וע"ע בחולין (דף ק"כ ע"א) שם דמוכח דטעמא דאין יוצאין במצה שהמחהו וגמעו משום דכיון דהמחהו לא מיקרי לחם וקרא לחם עוני כתיב ע"ש

ואולם ברש"י פסחים (דף ל"ה ע"א) ד"ה אין כ' דהא דאין יוצאין במצה שהמחהו היינו משום דחשיב שלכ"א ומוכח דהלחם גופי' שפיר חשוב לחם אעפ"י שנמחה אלא דהממחהו ואוכלו חשיב אוכל שלכ"א וצע"ק מהך דחולין דמבואר הטעם משום דלא חשוב לחם ולא אמר כלל טעמא דשלכ"א עש"ה [וע' ירושלמי פסחים פ"ג ה"א דמוכח שם ג"כ דהא דאין יוצאין במצה בהמחה וגמעו הוא משום דלא מיקרי לחם ע"ש] וע"ע ברכות (דף ל"ז ע"א) טחנה אפאה כו' ע"ש כולי' סוגיא ועוד שם (דף ל"ח ע"א) טרימא מהו כו' ע"ש ברש"י וע"ע פסחים (דף מ"א ע"א) ובמבושל שלא נימוח וידובר בזה במ"א אי"ה ולענין שאנו בו אין נפקותא בזה כ"כ דרק אם נאמר דנימוח חשוב לחם הוא דיש לפשוט מזה דחשוב אוכל משא"כ מאופן הב' דאין חשוב לחם אין ראי' מזה לשלא יוחשב אוכל די"ל דנהי דלא חשוב לחם עכ"ז אוכל מיהת מיקרי וככל שאר אוכלין שאינם לחם רק אוכלין אחרים וקרוין אוכלים וע' כלל י' אות א' מה שחילקתי דוגמת זה בין שם כללי דבהמה לשם פרטיי דשור עש"ה וה"נ נהי דמיחוי מפקיע שם הפרטיי לחם עכ"ז אין ראי' מזה שיפקיע שם הכללי אוכל דהוא שם כללי לכל מיני אוכלין וז"פ

כלל לו) אוכל. אי אוכל הנבלע בטל מתורת אוכל ע' חולין (דף ע"א ע"א) נהי דלא חזיא בפניו (מי שרואה לאדם בולע אוכל ומקיאו מאוס הוא לו ואינו יכול לאוכלו) שלא בפניו מיחזיא חזיא לי' וברש"י אם בלע חתיכה קטנה ולא לעסה חזיא למי שלא ידע שבלעה עכ"ל ומוכח דאם הוא לעוס אינו ראוי לאכילה עוד לשום אדם וא"כ מוכח לכאורה דלעיסה ובליעה מבטלים מתורת אוכל וע"ע בזה חולין (דף ק"ג ע"ב) ויומא (דף פ"א ע"א) ובת"י שם ובמנחות (דף ס"ט ע"א) ובתוס' שם ד"ה דבלע וע' כתובות (דף ל' ע"ב) ובתוס' שם ד"ה ומי וד"ה לא

והנה הערותי בזה עוד מרש"י שבת (דף קמ"ז ע"ב) דאהא דאמר שם דאסור לעשות אפיקטויזין (פעולה להקיא המאכל) משום הפסד אוכלין כ' וז"ל מפני הפסד אוכלין שבמעיו ומתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל עכ"ל. והנה מדכ' דההפסד הוא רק מתוך שהוא רעב וחוזר ואוכל והיינו שמפסיד את האוכלין שיחזור ויאכל שלא הי' נצרך לאכילתן ולא פי' כפשוטו שמפסיד את האוכלין שבמעיו ומוכח דהנך לא חשיבי תו אוכל ולית בהו משום הפסד אוכלין. ואולם י"ל דהוצרך לפרש כן כיון דסתמא קתני ומוכח דקאי אכל גווני ואפ' אאוכל בלי לעיסה ובאוכל בלי לעיסה אין בההקאה משום הפסד אוכלין כיון דעדיין יהיו ראויין למי שלא ראה האכילה וההקאה וכנ"ל

וע"ע בפסחים (דף י"ט ע"א) פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא ר' יהודה אומר בטלו במיעיה עש"ה דר' נחמן בר יצחק וסתמא דגמ' ס"ל דפלוגתתם הוא אי בטלו במיעיה מתורת מי חטאת אבל מתורת משקה בעלמא לכ"ע לא בטלו ורב אשי אמר התם דכוונת ר' יהודה דבטלו במיעיה לגמרי מתורת משקה ואפי' טומאת משקין נמי לא מטמו עש"ה דאמר רב אשי אמר מאי בטלו במיעיה לגמרי משום דה"ל משקה סרוח ואולם ברש"י שם הביא ת"כ דתניא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא פרט למשקה סרוח וא"כ י"ל דבכלל משקה סתם שפיר איתי' ורק בכלל משקה אשר ישתה הוא דליתי' ע' כלל ע"ב דאוכל אשר יאכל מצריך טפי אוכל ראוי מתיבת אוכל לחוד וא"כ ה"נ י"ל דכוותה ובלא"ה אין זה ברור כ"כ אם יש לדון בזה ממשקה לאוכל לומר דכמו שמשקה הנבלע בטל מתורת משקה ה"ה אוכל הנבלע כו'

וע"ע ברכות (דף מ"ח ע"ב) ת"ר מנין לברהמ"ז מה"ת שנאמר ואכלת ושבעת כו' אין לי אלא לאחריו לפניו מנין ת"ל אשר נתן לך משנתן לך ר' יצחק אומר אינו צריך הרי הוא אומר וברך את לחמך ואת מימיך אל תקרי ובירך אלא וברך (שהכתוב מצוה לברך על הלחם) ואימתי קרוי לחם קודם שיאכלנו עכלה"ג ומוכח דלחם הנבלע לא חשיב תו לחם דאל"כ מאי ראי' דלמא קאי אברהמ"ז דהוא תוך שיעור עיכול ועל כרחך דלחם הנבלע גם קודם שנתעכל לא מקרי תו לחם. ואולם אין ראי' מזה לשלא יקרא אוכל דשפיר י"ל דנהי דלא מקרי לחם עכ"ז אוכל מקרי ע' כלל הקדום

ואולם בספרי עקב עה"כ מראשית השנה ועד אחרית השנה איתא וז"ל וכי יש פירות בשדה מתחלת השנה עד סוף השנה אלא ברשותי הוא ליתן בהם ברכה בבית כשם שאני נותן בשדה כו' ומנין אף באוצרות שנאמר ברוך אתה בעיר כו' ומנין אף בעיסה שנא' ברוך טנאך ומשארתך כו' ומנין אף באכילה ת"ל ואכלת ושבעת וגו' ומנין אף כשירד בתוך מעיו ת"ל והסירותי מחלה מקרבך עכ"ל. והנה זה פשוט דאין כוונת הספרי ללמוד מתיבות והסירותי מחלה מקרבך עצמם דהמאכל מתברך במעיים דבתיבות אלו לבד הרי אין כלל שום משמעות לזה ועל כרחך כוונת הלימוד הוא מכל המקרא דכתיב וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך ומפרש הספרי דהלחם והמים יתברכו בתוך המעיים באופן שיהי' עכולם נקל ונאות אל הגוף ולא יסבבו שום מחלה ועי"ז והסירותי מחלה מקרבך וז"פ וא"כ מבואר דהספרי מפרש להאי וברך את לחמך דקאי אלחם שבתוך המעיים ופליג אר' יצחק דמפרש לקרא אלפני האכילה דדייק דאימתי קרוי לחם קודם שיאכלנו רק ס"ל להספרי דגם אחר שירד לתוך