בית האוצר חלק א ק

המעיים אכתי מקרי לחם ופלוגתתם זאת היא כעין פלוגתת ר' יהודה ורבנן דפסחים הנ"ל דר' יהודה ס"ל דפרה ששתתה מי חטאת בטלו במעי' מתורת משקה ורבנן ס"ל דלא בטלו במעי' מתורת משקה וה"נ פליגי בכה"ג ר' יצחק והספרי דר' יצחק ס"ל דלחם שירד למעיים בטל במעיים מתורת לחם והספרי ס"ל דלא בטל מתורת לחם וכמובן וא"כ עכ"פ לפי שיטת הספרי דלחם הנבלע במעיים לא בטל מתורת לחם כ"ש דלא בטל מתורת אוכל דאי לא מקרי אוכל כלל א"כ כ"ש דאין שם לחם עליו וכמו שכתבנו למעלה דיותר יש לו להבטל מתורת לחם ממה שיובטל מתורת אוכל ובאתי רק להעיר

והנה יש לי לומר עוד דאין פלוגתת הספרי ור' יצחק אי לחם הנבלע במעיים בטל מתורת לחם רק דבזה גם הספרי מודה לר' יצחק דבטל מתורת לחם ובמילתא אחריתי הוא דפליגי והוא בהא דאיתא בגיטין (דף מ"ב ע"א) ע"ש דס"ל לרב אשי בטעמא דברייתא המובאה שם האומר כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדיי אף עצמם לא קנו דהוא משום דקא קרי להו עבדיי (וגלי דעתי' בזה דאין כוונתו לשחררם כלל שהרי קורא אותם עבדיי וטועה הוא דסבור דיכול הוא לתת להם שאר נכסים בלא שיחרור) א"ל רפרם לרב אשי ודילמא עבדיי שהיו כבר כו' פי' דלעולם כוונתו לשחררם והא דקא קרי להו עבדיי כוונתו על זמן העבר היינו עבדיי שהיו כבר קודם השיחרור ומבואר דפליגי בזה ר"א ורפרם דר"א ס"ל דאין לפרש תיבת עבדיי שהיו כבר ורפרם ס"ל דיש לפרש כן וכעין זה מצינו נמי פלוגתא בלישנא דקרא בזבחים (דף קי"ג ע"א) דר' יוחנן סבר דלא ירד מבול לארץ ישראל ור"ל ס"ל דירד וע"ש (דף קי"ג ע"ב) איתיבי' ר"י לר"ל מכל אשר בחרבה מתו בשלמא לדידי דאמינא לא ירד מבול לארץ ישראל מש"ה הוי חרבה (ואעפ"כ מתו משום הבלא ע"ש) אלא לדידך מאי חרבה ומשני חרבה שהיתה מעיקרא עכלה"ג וכהנה איכא פלוגתות טובא בגמ' אם יש לפרש שהי' כבר או לא [ודיברתי כבר מזה בכלל ז' אות ה' וידובר בזה עוד במקומו אי"ה בארוכה] וא"כ י"ל דה"נ פליגי בזה הספרי ור' יצחק הנ"ל דר"י לא ס"ל לפרש שהי' כבר וע"כ שפיר דייק דההוא וברך קאי אלפני האכילה דאי לאחר שירד למעיים הא תו לא הוי לחם ולומר דה"ק קרא וברך את לחמך היינו שתברך על הלחם שהי' כבר לחם לפני האכילה וקאי חיוב הברכה שפיר אאחר שירד למעיים זה לא ס"ל לר' יצחק וכנ"ל והספרי ס"ל דשפיר יש לפרש שהי' כבר וע"כ שפיר ס"ל לספרי דקרא קאי אמאכל שבתוך המעיים וה"ק קרא דמה שהי' כבר לחם לפני ירדו למעיים יברך אותו בתוך המעיים וכמובן וא"כ אכתי שפיר בין לר' יצחק ובין להספרי לחם שבתוך המעיים אין קרוי לחם וכנ"ל

והנה תומתק עוד ביותר הבנתינו השני' הזאת בפלוגתת הספרי ור' יצחק וזה דבגיטין (דף מ"ב ע"א) שם מייתי שם רפרם סייעתא לסברתו דמפרשינן שהי' כבר וז"ל הגמ' א"ל רפרם לרב אשי ודילמא עבדיי שהיו כבר מי לא תנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות שייר קרקע כ"ש לא יצא לחירות ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהם (דאמרי' דלמא שיירי' לעבד ולא חשיב לי' אלא אחד מריבוא) טעמא דאמר חוץ מא' מריבוא שבהן הא לא אמר הכי קני אמאי והא עבד קרי ליה אלא עבדי שהי' כבר ה"נ עבדי שהי' כבר עכלה"ג הנה דרפרם הכריח סברתו דמפרשינן שהי' כבר ממימרא דר"ש וא"כ מבואר דר"ש הוא דס"ל הך סברא דמפרשינן שהי' כבר וא"כ כיון דאיתא בסנהדרין (דף פ"ו ע"א) סתם ספרי ר"ש לכן שפיר ס"ל להספרי לפרש שהי' כבר ודו"ק ונכון בס"ד ובאתי רק להעיר

וע"ע בירושלמי שבת פ"א ה"א א"ר ינאי בלע חצי זית (חלב) והקיאו וחזר ובלע חייב הכניס חצי גרוגרת (בשבת) וחזר והוציאו פטור מה בינה לבין קדמייתא תמן נהנה חיכו בכזית ברם הכא לא נתעסק בכגרוגרת שלימה א"ר יוסי פעמים שהוא מתעסק בגרוגרת שלימה והוא פטור היך עבידא הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת (אחר) ולא הספיק להניחה עד שנשרפה הראשונה הרי נתעסק בגרוגרת שלימה והוא פטור בגין מדמייתה לחלבין והוא עבד כן ובפי' הק"ע ד"ה בגין וז"ל הואיל והוא מדמה שיעורי שבת לאוכל חלב הוא אומר דין זה שגם בחלב הדין כן דאם כבר נתעכל חצי זית ראשון שאכל פטור על השני אפי' היו שניהם בהעלם אחד דכיון שכבר נתעכל דמיא לנשרף עכ"ל ולא יכולתי להלום פירושו כלל דצירוף דחלב הוא רק כא"פ דהוא לכל היותר ט' מינוטין וכמבואר בליקוטי שו"ת ח"ס סי' ט"ז ואילו התחלת העיכול מתחיל רק אחרי שיעור הילוך ד' מילין דהוא ערך שעה וחומש וכמבואר במג"א סי' קפ"ד וסוף העיכול הוא רק בו' שעות ע"ש וא"כ איך משכחת עיכול בכא"פ וגם איך נוכל לדעת אם כבר נתעכל החצי זית הראשון כדי לפוטרו מחטאת ואם באנו לחוש לעיכול א"כ תמיד יופטר מחשש שמא כבר נתעכל החצי זית הראשון וקצרו של דבר איני יודע כוונת דבריו כלל וכלל ונלענ"ד פשוט דכוונת הירושלמי דאוכל הנבלע אעפ"י שלא נתעכל אינו קרוי אוכל וככל האי דמייתינא דמוכח כן וכיון דאינו אוכל שפיר חשוב ג"כ כנשרף ובא הירושלמי לומר דבגין דה"א לדמותו לחלבים דמתחייב בצירוף כא"פ ואעפ"י שבאוכלו הח"ש הב' כבר הראשון בלוע ואינו אוכל והוי כשרוף ואעפ"כ מצטרף ומתחייב ע"כ הוא עביד כן היינו דהוצרך להשמיענו דבשבת אינו כן דאם כבר נשרף הח"ש הא' לפני הוצאת הח"ש הב' פטור וכמדומה שכן פי' גם הפני משה ואין הירושלמי עם פירושו כעת לפני וא"כ מבואר דס"ל להירושלמי דאוכל הנבלע לא חשוב אוכל ואמנם י"ל עוד דחשוב אוכל רק דהאיסור הוא דפקע מיני' ע"י הבליעה ועכ"ז שפיר דמי לנשרף כיון דאנן רק לאחיובי לאוכל מכח האיסור קאתינן וע"כ כיון שכבר הותר איסור הח"ש הא' שפיר דמי לנשרף לענין חיוב האוכל וכמובן וי"ל עוד דכוונת הירושלמי דשם חלב הוא דפקע מיני' [אבל לא שם אוכל] וכיון דאינו חלב תו לכן לגבי צירוף אל הח"ש חלב הב' דבעי' חלב דווקא שפיר הוא כנשרף [ושמעתי שבס' איגרא רמה להגאון מטיסמוניץ ז"ל חקר דאיך משכחת צירוף כא"פ בתרומה לדברי התוס' במנחות (דף ס"ט ע"א) ד"ה דבלע דבליעה מתרת את התרומה משום חילול ע"ש דא"כ כשאוכל הח"ש הב' הרי כבר הותר הח"ש הא' ואיך מצטרף והנה חקירה זאת מבוארת פה בירושלמי הנ"ל לענין חלב לפי מאי דפרישנא דהכוונה דבליעה מתרת האיסור ובבוא הח"ש הב' כבר הותר הא' ולאידך הפי' שכתבתי מבואר עוד יותר דאפי' אי פקע מיני' לגמרי שם חלב ג"כ מצטרף ובאתי רק להעיר]

כלל לז) אוכל. אי בע"ח חשוב אוכל ע' כלל ע"ב דהבאתי ראי' דאיסור לא מיקרי אוכל מגמ' יומא (דף פ' ע"א) מכל האוכל אשר יאכל אוכל הבא מחמת אוכל ואיזה זה ביצת תרנגולת ואימא גדי מחוסר שחיטה (כשיוצא מתוך האוכל שנוצר בו לאו אוכל מיקרי לענין טומאה לא הוא ולא אמו דהא מחוסרי שחיטה. רש"י) ואימא בן פקועה טעון קריעה (דתנן קורעו ומוציא את דמו. רש"י) עש"ה מה שדנתי בזה ויש לדחות כיון דשם בבע"ח איירי וי"ל דבע"ח בעצם אין חשוב אוכל לא מפאת האיסור רק דחי הוא מין בפ"ע ואיננו מין אוכלין ומ"ש רש"י דאינו קרוי אוכל לענין טומאה ע' מה שדנתי שם בזה ואמנם י"ל עוד דכוונת רש"י פשוטה דלא מיקרי אוכל לענין טומאה דבע"ח אינו מקבל טומאת אוכלין והיינו משום דלא חשוב אוכל לענין טומאה וע"כ האי מכל האוכל אשר יאכל דכתיב גבי טומאת אוכלין לכן א"א לאוקמי' לקרא אגדי כיון דגדי לאו אוכל מיקרי לענין טומאה זאת [ואמנם מהא דפירש"י אהך דטעון קריעה דתנן קורעו ומוציא את דמו מוכח דאפי' אחר הקריעה לפני הוצאת הדם דכבר איננו בע"ח רק אסור גרידא מפאת הדם שבתוכו עכ"ז לאו אוכל מיקרי ויש לדחות]

והנה גוף הדבר הזה אי בע"ח בעצם לא חשוב אוכל או רק מפאת האיסור הוא דלא חשוב אוכל נראה דהוא פלוגתא דתנאי בחולין (ד' ע"ה ע"א) רשב"א אומר משום ריה"ג מטמא טומאת אוכלין (אבן פקועה קאי דמטמא ט"א אפי' בחייו) וחכ"א אינו מטמא טומאת אוכלין מפני שהוא חי וכל שהוא חי אינו מטמא ט"א עכ"ל הגמ' הנה דד"ז אי בע"ח בעצם אין חשוב אוכל הוא