בית האוצר חלק א צה

והמעשה קיים עכ"ז זה שייך רק בתנאי שאין האומדנא כך וצריך ללימוד מב"ג וב"ר משא"כ כאן דהאומדנא הסתמית היא כך וא"צ ללימוד וכנ"ל שפיר אמרי' דנהי דקטן אין בו דעת עכ"ז סוף סוף הא לא תרם רק באופן זה וע"כ אם לא נתקיים האופן הזה הא לא תרם אכה"ג ואין כאן תרומה. ודע דבתנאי דעלמא י"ל עוד דלא הוי תנאי דמופלא הס"ל תנאי מטעם אחר והוא לפי מאי דמוכח בירושלמי תרומות פ"א ויבמות פי"ג דאפי' למ"ד מהס"ל דאורייתא לענין תרומה מ"מ אין לו שליחות בה והוי לענין שליחות כשאר קטן עש"ה במפרשים וא"כ הא ה"ל תנאי שא"א להתקיים ע"י שליח דתנאו בטל והמעשה קיים ויש לדבר בזה וע' לקח טוב כלל א']. ואולם בדברי הר"ש והרא"ש דכתבו מי שהוא חכם כו' דוחק לפרש דאתי למעוטי מופלא הס"ל רק הלשון מוכיח דבגדולים גופייהו יש חילוק בין חכם לבלתי חכם וזה מקושי ההבנה וצ"ע

עוד מצינו סברא דאומדנא דמוכח ואנן סהדי הוי כמפרש והוא ברש"י עירובין (דף נ"א ע"ב) ד"ה איהו כיון דנפק לאורחא שכ' דכיון דנפק לאורחא בע"ש משום הליכה ממש ולא משום לערב ברגליו ה"ל עני ויכול לומר שביתתי בסוף התחום כו' ופלוגתא דאמוראי הוא לקמן בעירובין שם (דף נ"ב ע"א) דאיכא למ"ד דאפי' לא אמר נמי כיון דאנן סהדי דהתם בעי למיזל כמאן דאמר דמי עכ"ל ועש"ה כל הסוגיא

וע"ע רפ"ק דפסחים דמהני ביטול בלב אפי' למ"ד דביטול מטעם הפקר והיינו משום דאנן סהדי דוודאי מבטל כדי להפקיע האיסור ולכן האנן סהדי והאומדנא הוי כמפרש ולא חשיב דברים שבלב ע"ש במרדכי וראשונים וע"ע סברא כזו בתוס' ב"מ (דף ל' ע"ב) ד"ה אפקרה ותוס' שבת (דף י"ח ע"ב) ד"ה דמפקרא וע"ע במל"מ פ"א מה' מכירה דאהא דמבואר בקידושין (דף כ"ו ע"א) דבמקום שכותבין את השטר לא קנה בכסף ואי פריש פריש כ' המל"מ וז"ל וכ' מהריב"ל בח"א סוף כלל י"ג דהיכא דאיכא שבועה הוי כפריש וקנה בכסף לבד כו'. ויש לדקדק בסברת הרב הלזו דאית לי' דכיון דנשבע אי אמרי' דלא סמכה דעתי' בקנין זה נמצא דעביד איסורא מ"ה אמרי' דהוי כאילו פירש שדעתו לקנות באותו קנין לבד מהא דאמרי' בפ"ק דקידושין (דף י' ע"א) איבעי' להו תחלת ביאה קונה כו' עש"ה ומבואר גם דעת המהריב"ל כן דהאומדנא דוודאי לא עביד איסורא הוי כמפרש ועש"ה במל"מ מה שדן בזה

וע"ע ש"ס נדרים (דף ע"ז ע"ב) לא, יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי ואכלי טלי ושתי והנדר בטל מאליו א"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו תניא בש"א בשבת מבטל בלבו ובחול מוציא בשפתיו כו' ע"ש בפי' הרא"ש דלב"ש בשבת מבטל בלבו ומוציא בשפתיו לשון טלי ואכלי טלי ושתי אבל לא לשון הפרה משא"כ בחול צריך להוציא בשפתיו לשון הפרה גמורה עש"ה ונראה ג"כ הטעם דבעי' באמת לשון הפרה לגבי הפרה רק דשבת שאני דכיון דאיסור שבת רביע עלי' ואנן סהדי דלולי האיסור הי' אומר לשון הפרה בפירוש שהרי רוצה שיובטל הנדר שהרי אמר לה טלי ואכלי טלי ושתי אלא דארי דאיסור שבת הוא שמונעו מלומר לשון הפרה בפירוש לכן האומדנא והאנן סהדי הוי כפירש לשון הפרה ודו"ק ובאתי רק להעיר

כלל לא) אומדנא דמוכח דהוי כמתנה בפירוש. ע' כלל הקדום אמרי' רק במידי דשכיח ואסיק אדעתי' להתנות משא"כ מידי דלא שכיח ולא אסיק אדעתי' לא קאי עלי' תנאי האומדנא ואע"ג דבלא"ה הא לא כיוון תנאי האומדנא בלב רק דאנן סתמא אמרי' דדעת האדם הוא כן ואפי' לא כיוון הוא ככיוון ע' כלל הקדום עכ"ז לענין מידי דאין האדם מסיק אדעתי' אזי גם תנאי האומדנא הסתמית נמי אינה מוסבת על הדבר ההוא. כן יש ללמוד מרש"י ערכין (דף ו' ע"א) דאהא דאמר התם האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה סבור מינה לעצמו אין אבל לאחר לא וברש"י אבל לאחר להלוותה לחבירו לא דלעצמו איכא למימר ע"מ כן הקצה לצדקה שאם יצטרך יטלנה וישלם אחרת אבל חבירו לא אסיק אדעתי' עכ"ל ואע"ג דלעצמו נמי הרי לא התנה כן בפירוש ולפעמים אדם אומר סלע זו לצדקה ואין מחשב גם בלבו כלל וכלל וע"כ דהאומדנא הסתמית הוי כהתנה וז"פ וא"כ מבואר דאמידי דלא אסיק איניש אדעתי' לא קאי גם אומדנא סתמית (ומאי דמסיק התם דרשאי לשנות בין לעצמו ובין לאחר נראה דהוא משום דס"ל דחבירו נמי מסיק אדעתי' וכך היא האומדנא דאמדי' דדעתו לגמרי שיוכל לשנותה לכל שיחפוץ בין לו ובין לאחר אבל מסברא הנ"ל דלא קאי אומדנא אמידי דלא מסיק איניש אדעתי' נראה דלא הדר הש"ס ובאתי רק להעיר]

וע"ע שבועות (דף י"א ע"ב) תוד"ה ר' שמעון דבמילתא דלא שכיחא לא אמרי' לב ב"ד מתנה דלא אסקי אדעתייהו להתנות ע"ש ואע"ג דלב ב"ד מתנה ג"כ אינו תנאי בפירוש ונראה פשוט דגם תנאי בלב אינו ורק האומדנא הסתמית נקרא לב ב"ד מתנה כו' וע' כלל הקדום הבאתי משנה בטבול יום אף מי שהי' בו דעת להתנות ולא התנה מפני שהוא תנאי ב"ד ובוודאי אין הכוונה שהב"ד מתנים בפועל תנאי בפה או בלב עבור כל התורם מן הבור שתועיל תרומתו רק אם יעלה שלום כו' ורק האומדנא הסתמית היא הנקראת תנאי ב"ד וז"פ וע"ע תוס' יבמות (דף ב' ע"ב) ד"ה או בסה"ד דמוכח לכאורה ג"כ כן דאפי' באומדנא יש חילוק בין מידי דאסיק אדעתי' או לא ויש לדחות ע"ש ותבין

כלל לב) אומדנא שחכמים אומדין דעתו של אדם אפי' אומר לא נתכוונתי לכך לאו כל כמיני'. כן הובא בקהלת יעקב בהקדמתו לחלק מדות חכמים בשם תה"ד סי' ר"ז ומהרד"ך בית ד' ח"ג ועוד כמה ספרי הפוסקים עש"ה ונלענ"ד דלא לבד דאינו נאמן לומר לאחר זמן שבשעת מעשה לא כיוון לכך רק אפי' אם בשעת המעשה עצמו אומר שמתכוון להיפוך אין בדבריו כלום וראי' ע"ז ממשנה ב"ק (דף צ"ב ע"א) האומר סמא את עיני קטע את ידי כו' ע"מ לפטור חייב קרע את כסותי שבר את כדי ע"מ לפטור פטור ובגמ' שם (דף צ"ג ע"א) א"ל ר' אסי בר חמא לרבא מ"ש רישא ומ"ש סיפא א"ל רישא לפי שאין אדם מוחל על ראשי אברים כו' הרי דכשאמדו חכמים דעתו של אדם שאין מוחל על ראשי כו' אפי' אמר בפירוש בשעת המעשה ע"מ לפטור אין בדבריו כלום והיינו משום דאמרי' דאומר כן רק משפה ולחוץ אבל בלבו אינו מוחל ודברים שבלב לא חשוב כיון דידוע דאין אדם מוחל כו' [ועש"ה בכולה סוגי' דב"ק די"ל דבני פלוגתייהו דרבא פליגי עלי' באמת בזה דס"ל דאע"ג דאין אדם מוחל כו' עכ"ז כיון דמחל בפירוש הוי מחילה ואולם מלשון רש"י שם ד"ה ור' יוחנן אמר אין מוכח כן עש"ה וע"ע רש"י קידושין (דף י"ט ע"ב) ד"ה בדבר שבממון דכ' דצער הגוף לא איתיהיב למחילה ואולם בהך דב"ק אין נראה כוונת רבא כן דראשי אברים לא איתיהיבו למחילה ואין מחילה מועלת בהן אפי' ידענו שמוחל בלב שלם רק הכוונה דאמרי' דאין מוחל עליהם וכנ"ל עש"ה ותבין]

וע"ע ב"ב (דף קמ"ד ע"א) דאהא דתנן שם במשנה האשה שהשביחה את הנכסים (האשה שנתאלמנה ואמר בעלה תטול אשתי כאחד מן הבנים והשביחה את הנכסים) השביחה לאמצע אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הרי אני עושה ואוכלת השביחה לעצמה עכ"ל המשנה ואיתא שם בגמ' ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי כו' השביחה לעצמה פשיטא מהו דתימא כיון דשביחא לה מילתא דאמרי קא טרחא קמא יתמי אחולי אחלה קמ"ל ופי' הרשב"ם מהו דתימא כו' אחולי אחלה וחזרה בה ממה שאמרה תחלה הרי אני עושה ואוכלת כו' עכ"ל ולולי דבריו ז"ל הנה לפי הך דב"ק לכאורה אין צורך לפרש כן דיש לפרש נמי דהה"א הוא על שעת האמורה עצמה דנהי דאמרה הרי אני עושה ואוכלת עכ"ז כיון דאמדי' דעתה דמחלה אין בדברי' כלום דידעי' דמוחלת בלבה אעפ"י שאומרת כן וכי היכי דבהך דב"ק דאמדי' דעתו דאין מוחל לא מהני מה שאומר בשעת המעשה שמוחל ה"נ להיפוך ה"א דאנן סהדי דמחלה ולא מהני מה שאומרת שאינה מוחלת וא"כ מדלא פי' הרשב"ם ז"ל כן יש לכאורה כדמות ראיה