בית האוצר חלק א צב

כזריקה בפועל כיון דהי' אנוס בענין הזריקה בפועל ושפיר ה"א דתעשה המחשבה גם פעולת הכפרה ושפיר צריך קרא וב"ה חולקים אסברא זאת וס"ל דנהי דמעלה עליו עכ"ז א"א שיעשה פעולת הכפרה וכהך דזבחים (דף ו' ע"א) דמייתינא דאע"ג דמעלה עליו כאילו לא כיפר עכ"ז כיפר וה"נ נהי דתימא דמעלה עליו כאילו כיפר עכ"ז באמת לא כיפר ושפיר א"צ קרא לזה ועי"ל דס"ל לב"ה נמי שפיר דחישב ונאנס כו' נחשב קיום אלא דזהו רק היכא דדנין לענין הקיום לבד וכגון בנטילת לולב וכדומה דאין המצוה צריכה לפעול פעולה וא"צ רק קיום המצוה לבד אז הוא דנחשבת גם המחשבה והרצון קיום משא"כ היכא דיש אל מעשה המצוה פעולה מה וכגון בחטאת שצריכה המעשה לכפר על החטא אז שפיר אין כח לזה כ"א המעשה בפועל ואין אל המחשבה פעולת המעשה ודו"ק

והנה סברתי זאת דה"א דמחשבת הזריקה תכפר לב"ש יש להביא לה ראי' גדולה מספרא ויקרא דיבורא דחובה סוף פרק ט' וז"ל ונסלח לו אין משיירין לו ליום הכיפורים יכול אעפ"י שישב ולא הביא ת"ל לו ובפי' הראב"ד אין משיירין ליוה"כ שלא נאמר חטאת תולה ויוה"כ ממרק אלא החטאת ממרקת. יכול אעפ"י שישב ולא הביא תהא לו סליחה ביוה"כ ולקמן בפרשת מעילות איתא בלישנא אחרינא יכול אעפ"י שחישב ולא הביא כו' כלומר שחישב להביא קרבן ולא הביא כו' וכמדומה אני שהוא תיקון סופרים מן הדעת ולפי דעתי הלשון הראשון הכתוב כאן יותר נכון דמהיכי תיתי שמפני המחשבה יכופר לו אלא וודאי ע"י יוה"כ כדפרישית עכ"ל ועכ"פ לפי זאת הנוסחא שהביא ז"ל יכול אעפ"י שחישב כו' מבואר להדיא דה"א דהמחשבה תכפר ונראה נמי דקאי אהיכא דחישב להביא ונאנס ולא הביא דה"א דהואיל דמעלה עליו הכתוב כאילו עשה יעשה נמי פעולת הכפרה קמ"ל קרא דלא אמרי' הכי וא"כ כיון דליכא קרא רק אהיכא דלא הביא כלל ע"כ שפיר ס"ל לב"ש דהיכא דהביא אלא דלא נעשית הזריקה בעי' קרא בפ"ע לשלא תכפר מחשבת הזריקה או אולי לית להו לב"ש דרשא דספרא הנ"ל ומהך דקרנות וגו' הוא דילפי דאין המחשבה מכפרת וכנ"ל ועכ"פ סברת ב"ש למאי דפרישנא דכיון דחישב לזרוק ונאנס כו' ה"א דהמחשבה תכפר ולא חשיב כפרה בכדי מצינו לה ריע ומודע מפורש בסיפרא הנ"ל דמצריך קרא בפ"ע אהכי לשלא תכפר המחשבה וזו ראי' גדולה לומר דהא דחישב לעשות ונאנס ולא עשה מעלה אני עליו כו' חשיב קיום ממש דהא חזי' עוד יותר מזה דה"א שהמחשבה תעשר גם פעולת הכפרה ובאתי רק להעיר

ובחידושי בזבחים שם דנתי בזה עוד באופן אחר בהסברת פלוגתא דב"ש וב"ה הנ"ל וכתבתי דב"ש וב"ה לטעמייהו אזלי דפליגי בעלמא אי כל העומד להעשות כעשוי דמי ע' יבמות (דף ל"ח ע"ב) וסוטה (דף כ"ה ע"ב) דב"ש ס"ל דשטר העומד לגבות כגבוי דמי וב"ה ס"ל דלאו כגבוי דמי והנה בכריתות (דף כ"ג ע"ב) במשנה איתא דהמביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא אם משנזרק הדם נודע לו הבשר יאכל ר' יוסי אומר אפי' הדם בכוס (ונודע לו) יזרוק הדם והבשר יאכל ובגמ' שם (דף כ"ד ע"ב) נזרק הדם הבשר יאכל אמאי והא ה"ל ידיעה אמר רבא א"ק והוא לא ידע ונסלח לו והא לא ה"ל ידיעה בשעת סליחה (דבשעת זריקת דם דהוא שעת סליחה דע"י הזריקה הוא מתכפר לו הא לא ידע) ר' יוסי אומר אפי' הדם בכוס הדם יזרוק כו' אמאי והא ה"ל ידיעה בשעת סליחה דבשעת הזריקה הא כבר הוא יודע) אמר רבא ר' יוסי סבר ה כר"ש דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי (וע"כ מיד שהי' הדם בכוס והי' עומד לזרוק ה"ל כזרוק והוי הידיעה דאח"כ כאילו נודע אחר זריקה) עכ"ל הגמ' ומבואר מדברי הגמ' אלה דמאי דמחשבינן לעומד לזרוק כזרוק יש לזריקה המחשביית הזאת כח הכפרה דהא בעי' התם שלא יהי' לו ידיעה בשעת סליחה וא"כ ע"כ דהעומד לזרוק דכזרוק עושה פעולת הסליחה וע"כ הוי ידיעה דאח"כ ידיעה דבתר שעת סליחה וכמובן וע"כ ב"ש לטעמייהו דעומד לגבות כגבוי מש"ה ס"ל נמי דעומד לזרוק כזרוק ויש לזריקה זאת שמפאת עומד לזרוק כח הכפרה וכנ"ל וע"כ אפי' לא זרק בפועל לא חשיב כפרה בכדי כיון דהי' עומד לזרוק והעומד לזרוק לבדו מכפר וב"ה לטעמייהו דעומד לגבות לאו כגבוי דמי וע"כ גם עומד לזרוק אינו כזרוק ובעי' זריקה בפועל וע"כ בלי זריקה בפועל חשוב שפיר כפרה בכדי ודו"ק ונכון בס"ד ובחידושי שם הארכתי בזה ואכ"מ

ודע דגוף סברת. הגמ' הנ"ל דהעומד לזרוק מכפר וה"נ סברא דר"ש בעלמא דעומד להעשות כעשוי דמי ומבואר בתוס' ב"ק (ד' ע"ו ע"ב) דזהו רק בדבר שמצוה להעשות וכן הוא בגמ' מנחות (ד' ק"א ע"ב) י"ל ג"כ דהוא מטעם הנ"ל דהמחשבה ורצון לעשות המצוה עומדים במקום העשי' וחשיבי מעשה אלא דלא מחשיב ר"ש את המחשבה לגמרי כמעשה כ"א בצד מה והיינו שכאשר המעשה עומדת להעשות ואין חסר רק העשי' בפועל אז הוא שיש כח אל המחשבה להחשב במקום המעשה משא"כ אם אין המעשה עומדת להעשות כלל לא אלים כח המחשבה שתעמוד במקום המעשה כולה ותוחשב כעשוי' אף שבעצמותה לא היתה אפי' עומדת להעשות ודו"ק ועי"ל בפשיטות טפי דרק כשהמעשה עומדת להעשות אז מה שמחשב לעשותה יתכן שיחשב קיום ויעמוד במקום המעשה משא"כ היכא דאינה עומדת להעשות כלל אז מה שמחשב לעשותה הוא מחשבה בטילה ואין במחשבתו כלום דבטלה לה אצל כל אדם ולכן א"א לה לעמוד במקום המעשה ודו"ק ובאתי רק להעיר

ועיין קונטרס ע' פנים לתורה אות נ"ב דהבאתי ירושלמי קידושין בהאומר דפליגי ר"י ור"ל אי אונסא כמאן דעבד (לענין תנאי שבין אדם לחבירו) דלר"י כמאן דלא עבד ולר"ל כמאן דעבד ע"ש ומבואר בפוסקים דבמתנה שלא לעשות ונאנס ועשה אז אונסא כמאן דעבר לכ"ע לא אמרי' עש"ה בעפ"ל דדנתי מזה לענין אונס בעשה ול"ת דבעשה לא יוחשב קיום לר"י ובל"ת אין חשיב עבירה וע"ש מה שפלפלתי שם בזה לענין עדל"ת והעליתי דרבא דזבחים (ד' צ"ז ע"ב) ס"ל כר' יוחנן הנ"ל ור' אשי דשם ס"ל כר"ל הנ"ל עש"ה ויש להבין בזה גמ' מנחות (ד' מ' ע"א) דאמר דאסרו סדין בציצית גזירה משום טעימה (פעמים שימכרו מוכרי תכלת את התכלת של נסיון שנצבע לנסות בו את היורה והוא נקרא טעימה ופסול לציצית וכמבואר במנחות שם) וליכתבי' אדיסקי (יכתבו אגרות להודיעם דטעימה פסולה) אדיסקי ליקום וליסמוך אמר רבא השתא חמץ בפסח ויוה"כ דכרת סמכי' אדיסקי (אגרות שמשלחין להודיע עיבור השנה) הכא דעשה בעלמא לא כ"ש כו' וקשה דמדוע חשיב לי' רק עשה הא אם יהי' הציצית פסולים ה"ל כלאים שלא במקום מצוה וכן פירש"י להדיא שם ד"ה אלא משום טעימה דהחשש הוא משום כלאים שלא במקום מצוה ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דרק בחמץ ויוה"כ דאם לא ידעו מן העיבור ויחשבו שהוא יום החול ויאכלו הרי לא יעשו זה משום מצוה ושפיר הוא שגגת כרת משא"כ בציצית אם רוצין לקיים מצות ציצית ומטילין תכלת ואין יודעין שהטעימה פסולה א"כ עכ"פ כיון דעוסקין במצוה א"כ ה"ל טעה בדבר מצוה דנחשב אנוס ופטור מש"ה מחטאת במידי דחיוב חטאת וע"כ רק לענין העשה הוא דאיכא חשש דאונסא כמאן דעבד לא אמרי' וליכא קיום עשה מה שאין כן לענין הלאו אין חשש דאונסא הא הוא כמאן דלא עבר ואולם זהו רק רבא לטעמי' משא"כ הך דאלא משום טעימה דאמר לי' סתמא דגמ' שם ע"ש וסתמא דגמ' הוא ר' אשי וכמבואר בתוס' חולין (ד' ב' ע"ב) וע"כ שפיר פירש"י דהחשש משום כלאים כו' דממ"נ אי אונס חשבית לי' א"כ גם משום עשה נמי ליכא דר' אשי לטעמי' הא אונסא כמאן דעבד כי היכי דהוא כמאן דלא עבר ואי לא חשבת לי' אונס א"כ הא גם משום לאו איכא ובאתי רק להעיר ואולם כ"ז רק דרך פלפול אבל באמת נראה דאין ענין להך דירושלמי לאונס בעשה ול"ת כיון דשם בתנאים שב"א לחבירו איירי וע"כ הטעם שם דלא היתה כוונתו אאונס ולא חייב את עצמו ע"ז ואין לדון מזה כלל אמצות של תורה דנימא בהו אונס כמאן דעבד או כמאן דלא עבר כנלענ"ד פשוט ובאתי רק להעיר

ודע דמה שכתבנו למעלה דר"ל דפסחים (ד' ס"ו ע"ב) דאמר דיש לפרש קרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש איש