בית האוצר חלק א צא

תחלה ובידים הביא עצמו לידי האונס במה שהפקירו ולכן שפיר אין אונס כזה פוטר. ועי"ל דנ"מ אם רשאי להפקירו לכתחלה אחר חצות דאי מטעם אונס אזי וודאי דאסור להביא עצמו לידי אונס וכדמוכח מכמה דוכתי ואין להאריך]

ודע דמה שכתבנו באתוון דאורייתא שם (כלל י"ג) להכריע בזה מסברא דבעשה שבינו לבין המקום האונס עושה פטור גמור דאין הקב"ה מחייב את האדם רק מה שביכולתו ומשא"כ בחיוב שבינו לבין חבירו כפריעת חוב וכדומה לא שייך לומר דבשביל שאנוס פטור דסוף סוף הא חייב ממון לחבירו וצריך להשיב אלא שהוא אנוס עש"ה דבר נחמד בזה בעזה"י יש להביא לכאורה כדמות ראי' לזה מגמ' ב"מ (דף קי"ב ע"א) ת"ר לא תלין פעולת שכיר כו' יכול אפי' אין לו ת"ל אתך בזמן שיש אתך עכ"ל הגמ' ולכאורה ל"ל קרא בלא"ה הרי אנוס הוא ומה יעשה אם אין לו וצ"ל דנ"מ אם אדם אחר מחויב להלוות לו כדי שלא יעבור על הלאו דלא תלין וכגון שהוא בטוח ויודע בו שישיב דהשתא דפטרתו תורה אין חיוב לאחר להלוות לו מטעם ערבות משא"כ לולי הכתוב אז שפיר הי' מחויב דנהי דאנוס הוא עכ"ז אין האונס פוטרו כיון דהוי ב"א לחבירו ובכה"ג אין האונס עושה פטור וכנ"ל אולם י"ל דקרא דאתך אשמעי' שאם אין בידו מעות אין חייב למכור חפציו כדי לשלם לשכיר בזמנו או שאין חייב ללוות אף שמוצא ללוות וכן כתבו המפרשים שם ואע"ג דמוצא ללוות מיקרי זה שפיר אין לו ע' ספרא ויקרא עה"כ ואם לא תגיע ידו די שה וז"ל אין אומרים לו ללוות ולא לעסוק באומנותו עכ"ל הרי דאע"ג דמוצא ללוות מיקרי לא תגיע ידו וגו' וה"נ מיקרי שפיר אין לו ופטור ואולם י"ל דהך דואם לא תגיע ידו הדרש הוא מתיבת ידו דייקא דידו משמע יד עצמו ואם צריך ללוות אין זה הגעת יד עצמו רק הגעת יד אחר וכזה ממש דריש ג"כ בערכין (דף ל' ע"ב) והשיגה ידו יד עצמו שלא ילוה ויגאול [וע' מנחות (דף צ"ג ע"ב) ידו ולא יד עבדו כו'] ואולם הך דולא לעסוק באומנותו לכאורה לא מתיישב כן וגם אי נימא דהדרש מתיבת ידו דייקא מ"מ גם תיבת אתך דכתי' גבי שכיר י"ל דדרשי' ג"כ כן דבעי' שיהי' עם עצמך ולא שיצטרך ללוות ובאתי רק להעיר [ומ"ש דנ"מ אם אחר מחויב להלוות לו כדי לצאת מחיוב הערבות צל"ע אי שייך חיוב ערבות בכה"ג שיהי' מחויב להלוות לו מעותיו וע' יו"ד סוף סי' של"ד ואכ"מ לדבר בזה]

כלל כז) אונס. ע' כלל הקדום דדנתי אי אונס במ"ע עושה פטור גמור א"ד מחויב הוא אלא שאין יכול לקיים חיובו והנה יש עוד סברא אחרת בזה והוא דגם אם הוא מחויב עכ"ז נחשב שקיים את חיובו דמחשבת ורצון הקיום חשיבי קיום היכא דאנוס במעשה הקיום וכמבואר בקידושין (דף מ' ע"א) חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה וע' פסחים (דף ס"ו ע"ב) דפריך מנ"ל דציבור עבדי פסח בטומאה א"ר יוחנן דא"ק איש איש כי יהי' טמא לנפש איש נדחה ואין ציבור נדחים לפסח שני אלא עבדי בטומאה א"ל ר"ל לר"י אימא איש נדחה לפסח שני ציבור לית להו תקנתא לא בפסח ראשון ולא בפסח שני כו' וק' דמדוע נפרש כן דציבור גריעי מיחיד ולא נפרש כר' יוחנן וא"ל דלקולא לחומרא לחומרא דרשי' וה"נ דרשי' לחומרא שאסור להם לעשות הפסח בטומאה דז"א דמבואר בתוס' קידושין (דף ל"ד ע"ב ד"ה ונילף) דלא אמרי לחומרא דרשי' במקום שהסברא מחייבת לדרוש לקולא ע"ש וכן מבואר עוד בכמה דוכתי וא"כ ה"נ וודאי דהוא נגד הסברא לומר דציבור גריעי מיחיד [וי"ל דציבור נהי דיש להם מעלת ציבור עכ"ז יש לעומת זה חסרון שפגם הטומאה גדול יותר כיון שכל הציבור טמאים וגם י"ל דכיון דהציבור מדריגתם גבוה ממדריגת היחיד לכן אדרבה הטומאה שם מסולקת יותר ולכן צריך שיהי' קרבנם קרב בטהרה ולא בטומאה אף שנדחית ושנאמר שיודחו לפסח שני ג"כ א"א שהרי זה נתמעט מאיש איש וגו' ודו"ק והארכתי בזה בחידושי שם ואכ"מ]

ואולם לפי הנ"ל י"ל דבציבור ס"ל לר"ל דהמחשבה לעשות פסח נחשבת קיום כיון דאנוסין בעשיית הפסח מפאת הטומאה וכש"ס קידושין הנ"ל חישב אדם לעשות מצוה ונאנס כו' מעלה עליו כאילו עשאה אלא דעכ"ז לא חשיב זה מעשה גמור כיון דרק מעלה עליו [ע' זבחים (דף ו' ע"א) מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר הרי דמעלה עליו אין פירושו שבאמת לא כיפר רק דבאמת כיפר אלא דמעלין עליו כו'] וע"כ ביחיד שפיר צריך השלמת פסח ב' ואולם זהו רק ביחיד שמדריגת היחיד הוא במעשה משא"כ הציבור שמדריגתם המחשבה ע' קידושין שם (דף מ' ע"א) דאמר דאע"ג דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה על כל זה מחשבת ע"ז הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ומייתי ראי' מדחמורה ע"ז דהמודה בה ככופר בכל התורה ומבוארת אצלינו כוונת הראי' הזאת במ"א דיש חילוק בין פרטי התורה לכלל התורה דפרטי התורה הם בחי' המעשה וכלל התורה בחי' המחשבה כי כן המחשבה עניינה ענין שורש ומקור ובהשורש נכללים תמיד כל הפרטיים ולכן מפאת היות חטא ע"ז ככופר בכה"ת א"כ הוא כלליות התורה שהוא בחי' המחשבה ולכן גם המחשבה פועלת בו ושפיר גם המחשבה מצטרפת למעשה והנה נודע דכלל ישראל עניינם התורה וכמאמר הזוהר דאורייתא וקוב"ה וישראל חדא אינון ודורשי רשומות אמרו כי ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה וע"כ גם הפרטיי מישראל עניינו ענין חלק פרטיי דתורה בחי' המעשה וכנ"ל ואולם הכלל ישראל דהוא מדריגת כלל התורה הנה הוא בחי' המחשבה וכנ"ל. [ועיין ספרי עקב עה"כ ולעבדו בכל לבבכם וז"ל והלא כבר נאמר בכל לבבך וגו' כאן ליחיד כאן לציבור כאן לתלמוד כאן למעשה עכ"ל הנה דמפרש בכל לבבך דכתי' ביחיד אתלמוד ובכל לבבכם דכתי' בציבור אמעשה ונראה ג"כ כוונתו דבמעשה בעי' לב היינו כוונה לצאת רק בציבור דעניינם המחשבה וכנ"ל משא"כ היחיד יוצא גם בלא כוונה ורק בתלמוד דכל עניינו המחשבה וההבנה ואיננו מעשה ולכן גם ביחיד בחינתו המחשבה ובעי לב ודו"ק ואולם מהא דאמר לעיל מיני' בספרי שם ולעבדו זו תלמיד עש"ה מוכח קצת דהאי כאן לתלמוד כו' היינו דולעבדו בכל לבבכם קאי אתלמוד ובכל לבבך קאי אמעשה ואע"ג דאומרו כאן ליחיד כו' הוא להיפוך וכמובן. ולפי"ז נהפוך הוא דבמעשה בעי רק היחיד לב לא הציבור והטעם ג"כ כנ"ל דכיון דהציבור הם בחי' מחשבה לכן התכללות הציבור והצטרפותם יחד עומד במקום המחשבה ורק בתלמוד דכל עניינו המחשבה לכן בעי לב גם בציבור ודו"ק וע' תענית (דף ח' ע"א) דמחלק ג"כ לענין תפילה דתפלת ציבור מתקבלת גם בלי כוונה משא"כ תפלת יחיד וי"ל הטעם ג"כ כנ"ל דהתקבצות הציבור יחד והצטרפותם הוא עצמו עומד במקום הכוונה והמחשבה ודו"ק] ולכן בהיות הכלל בחי' המחשבה ולכן הם נדונים ביותר לפי מחשבתם וחשובה גם המחשבה אצלם קיום וא"צ השלמת פסח ב' ודו"ק ואולם מלישנא דר"ל דאמר ציבור לית להו תקנתא כו' מוכח קצת דאין הכוונה דהמחשבה נחשבת קיום רק דנחשבים באמת שלא עשו הפסח ולית להו תקנתא כו' ובאתי רק להעיר

וע"ע זבחים (דף ל"ז ע"ב) דאהא דס"ל לב"ש שם במשנה דב' מתנות דחטאת מעכבות וב"ה ס"ל דאפי' נתן רק מתנה אחת כיפר אמר התם בגמ' מ"ט דב"ש קרנות קרנות קרנות (דיש אם למקרא) הרי כאן שש ארבעה למצוה (דהא אין במזבח רק ד' קרנות) ושתים לעכב וב"ה קרנת קרנת קרנות הרי כאן ארבעה (דס"ל דיש אם למסורת) שלש למצוה ואחת לעכב ואימא כלהו למצוה (ואפי' אחת אינה מעכבת) כפרה בכדי לא אשכחן ובתוס' שם ד"ה הרי הקשו דל"ל לב"ש למיכתב שש בחמש סגיא ונדע נמי דשתים לעכב דאי רק אחדא לעכב אתי הא אחדא א"צ קרא כיון דכפרה בכדי לא אשכחן ותירצו וז"ל וי"ל דדילמא ב"ש לית להו האי טעמא (דכפרה בכדי לא אשכחן) עכ"ל וק' טובא דאיך אפשר דב"ש לית להו סברא זאת הרי היא סברא מוכרחת לכאורה דוודאי אם לא יזרוק הדם כלל ואפי' מתנה אחת במה יתכפר והלא כל כפרת הקרבן הוא רק הזריקה ואולם לפי ש"ס קידושין הנ"ל דחישב כו' ונאנס כו' מעלה עליו כו' י"ל דס"ל לב"ש דהיכא דרצה לזרוק ונשפך הדם אזי מחשבת ורצון הזריקה חשיבי