בית האוצר חלק א פח

ולכן קראתו תורה נמכר בל' נפעל ולא שהוא פעל מעשה המכירה

וע"ע ברא"ם כה"ת בא פרשה י"ב פסוק ט"ו ד"ה כשהיא בנפשה ובדעת' פרט לאנוס וז"ל פרט לאנוס שאז אין נפש האוכל נקראת היא המורה על מהותה אלא דבר אחר הוא הפועל והוא האונס או השגגה ההוים בה כו' עכ"ל וע' ספרי תצא עה"כ ואם בשדה ימצא האיש וגו' והחזיק בה האיש ושכב עמה וז"ל פרט לאחד מחזיק ואחד שוכב דברי ר' יהודה עכ"ל ונראה הכוונה דבא למעוטי את המחזיק דפטור ממיתה וק' דמאי איצטריך קרא למעוטי מחזיק ומאי ה"א דיתחייב והרי רק על הביאה הוא דחייב קרא והמחזיק הרי איננו בועל ואולם לפי הנ"ל י"ל דכיון דבמעשה אונס אין המעשה מתייחסת אל האדם רק אל האונס ודבר המכריחו אל המעשה ע"כ ה"נ ה"א דמעשה הביאה שמצד האשה הנבעלת מתייחסת אל המחזיק אותה ומכריחה ע"י החזקתו להבעל מבועלה וה"א דיתחייב מיתה כמו אמעשה ביאה ממש כיון דמעשה הביאה של האשה מתייחסת לו קמ"ל ואולם לפמ"ש באתוון דאורייתא כלל כ"ד דבאיסורי ביאה אין האיסור במעשה הביאה רק הנאת הביאה הוא דהוי האיסור עש"ה בארוכה בראיות רבות א"כ לכאורה סרה סברא הנ"ל דההנאה ודאי א"א לייחס אל המחזיק כיון דסוף סוף לא הרגיש הנאה ורק המעשה הוא דאפשר לייחס לו כיון שהוא הי' המכריח על המעשה משא"כ הרגש ההנאה הרי סוף סוף לא הרגיש הנאה וא"א לייחס אליו ההנאה וכמובן והנה אם גם נאמר דבאיסורי ביאה המעשה היא האיסור לא ההנאה עכ"ז ג"כ תיקשי דהא האשה אין עושה מעשה כלל וקרקע עולם היא אלא דרחמנא אחשבה להנאה מעשה וכמבואר בתוס' ב"ק (דף ל"ב ע"א) ע"ש וא"כ אכתי איך אפשר לייחס כאן מעשה האשה אל המחזיק והמכריח הרי אין האשה עושה מעשה כלל והרגש הנאה שלה ודאי א"א לייחס לו וכאמור ויש לדחות ולומר דכיון דרחמנא אחשבה להנאה מעשה ונחשב שהאשה עושה מעשה שוב שפיר המעשה מתייחסת למחזיק במופשט מן ההנאה ודו"ק היטב

ובגוף הדבר אם באיסורי ביאה המעשה הוא האיסור או ההנאה אכתי לא ברירא לי מילתא כל כך דכמדומה שהדבר במחלוקת הוא שנוי ויבואר במקומו אי"ה

והנה אם נאמר כסברתנו זאת דפטור אונס הוא מפאת שאין המעשה מתייחסת אל האדם [ודוגמת זה כתבנו באתוון דאורייתא שם בטעם פטור דבר שאינו מתכוון עש"ה בארוכה] א"כ נראה דעצם המעשה שפיר עבירה היא אלא דהאדם הוא דפטור מפאת שאין המעשה מתייחסת לו ולא עשה הוא את העבירה הזאת אבל עצם המעשה אכתי שפיר עבירה היא דהא לענין עבירה דעצם המעשה לא בעי' כלל שתתייחס המעשה אל האדם דהא חזינן דכל מילי דאסרה תורה לעשות אפי' אם נעשה הדבר ההוא שלא ע"י אדם כלל ורק מאליו לגמרי נמי חשוב מעשה עבירה ונחשב שנעשית מעשה עבירה מאלי' וכדמוכח להדיא בחולין (ד' קי"ד ע"ב) דאמר התם דבב"ח אסור באכילה והנאה מפאת לא תאכל כל תועבה דהואיל ונעבדה בו עבירה בבישול חשוב תועבה וקאי עליה לאו דלא תאכל כל תועבה ע"ש והרי גם בב"ח שנתבשל מאליו אסור וע"כ דכיון דאסרה תורה בישול בב"ח לכן גם כשנתבשל בב"ח מאליו חשוב שנעשה עבירה מאליו ושפיר הוא תועבה וכמובן וע"ש במהר"ם שי"ף דנתקשה בזה ולענ"ד הוא פשוט וכנ"ל וכן מבואר להדיא בגור ארי' עה"ת פ' ראה והבאתיו בלקח טוב כלל ו' ד"ה עוד ע"ש וכבר כתבתי כן בקונטרס ע' פנים לתורה אות ט"ו והבאתי שם עוד ראיות לזה עש"ה

והנה אם גם נאמר דדבר שאסרה תורה לאדם לעשות אזי לא מיחשיב עבירה אם נעשה מאליו עכ"ז יומצא דבלאוין שאין בהם עשיות מעשה כלאו דבל יראה וכדומה אזי בכה"ג שוב שפיר אין האונס מתיר את עצם הדבר כיון דלא בעי' שם מעשה אדם כלל והא דהאדם פטור גם שם באונס ע"כ רק גזה"כ הוא דפטרה כל אונסין מעונש אבל עצם הוית החמץ בביתו אכתי שפיר עבירה היא וכמובן וגם תסתלק הראיה אשר הבאנו למעלה מהך דיבמות (דף צ"ג ע"ב) דנישאת ע"פ ב' עדים נמי הוולד ממזר אע"ג דמיאנס אנסה דלפי דברינו אלה אכתי שפיר י"ל דעצם המעשה אינה עבירה היכא דהמעשה הוא האיסור כיון דבאונס אין שם מעשה אדם כלל דאין המעשה מתייחסת לו וכנ"ל משא"כ בביאה דאין המעשה האיסור כ"א הרגש הנאת הביאה הוא האיסור וכנ"ל ומה"ט מתעסק בעריות חייב מטעמא דשכן נהנה וכמו שהארכנו באתוון דאורייתא כלל כ"ד שם וע"כ לענין אונס נמי כיון דסוף סוף הרגישה הנאה דגם באונס נמי חשוב הרגש ההנאה הנאה וכמבואר בירושלמי סוטה פ"ד ה"ד [וע' ש"ע או"ח סימן ר"ד סעיף ח' בהג"ה וע"ש במגינים ואחרונים] וא"כ שוב שפיר הרי נעשית העבירה ושפיר הוולד ממזר והא דהאדם פטור מחטאת גם בביאה באונס צ"ל דגזה"כ הוא וכמבואר לימוד ע"ז בספרי תצא עה"כ ולנערה לא תעשה דבר ובאתי רק להעיר

וע"ע ספרא פ' אחרי מות עה"כ והתודה עליו וז"ל אין לי אלא ודאיהם ספיקותיהם ואנסיהם ושגגותיהם מניין ת"ל לכל עונות ובזית רענן ד"ה ואנסיהם כ' אפי' באה עבירה לידו אונס עכ"ל וא"כ מוכח לכאורה להדיא דעצם המעשה היא עבירה גם באונס מדצריך כפרה בשעיר המשתלח דאילו הי' עצם המעשה היתר איך שייך ביה הצרכת כפרה ועוד יותר מוכח מכאן דאונס נחשב גם אל האדם העושה קצת עון דאל"כ ג"כ לא שייך ביה הצרכת כפרה וכמובן אלא דעון העושה דאונס לא דמי לשוגג דעון שוגג דכרת ניתן להתכפר בחטאת ואילו עון אונס ניתן להתכפר בשעיר המשתלח וזהו כפרתו ולא הצריכה לו תורה כפרה אחרת ורק שעיר המשתלח הוא המכפר על אונסין וז"פ [ומ"ש בספרא הנ"ל ושגגותיהם קאי אשגגות לאוין ושאר שגגות שאין מתכפרין בחטאת עש"ה] ובאתי רק להעיר

וע"ע ספרא פרשת צו דדריש הנפש ההוא דכתיב גבי פיגול וגבי אוכל קדשים בטומאת הגוף וז"ל ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה עכ"ל וע"ש בז"ר ד"ה ולא אנוס וז"ל ואע"ג דאנוס רחמנא פטרי' מ"מ ה"א דחייב בידי שמים קמ"ל עכ"ל ומוכח ג"כ דבאונס אין המעשה בעצם היתר ואדרבה ה"א דיש גם אל האדם קצת עון וחיוב ביד"ש ואולם בזבחים (דף ק"ח ע"ב) דריש ג"כ ההוא דכתיב בשחוטי חוץ למעט אנוס שוגג ומוטעה וכתבו תוס' שם וז"ל ק"ק אנוס ל"ל קרא פשיטא דאונס רחמנא פטרי' ושמא האי אנוס פרט לאומר מותר עכ"ל ואמנם הר"ש משאנ"ץ על הספרא שם פי' להדיא האי ולא אנוס דאכילת קדשים בטומאה וז"ל שהאכילוהו עכו"ם קדשים בטומאה עכ"ל וא"כ זהו אונס גמור ואעפ"כ צריך קרא לפטור מעונש וא"כ הוכחתנו במק"ע ואמנם יש לתמוה על הר"ש משאנ"ץ ז"ל דבספרא אחרי פרק ט' ברייתא ב' דאיתא שם האי דרשא דזבחים הנ"ל דדריש ההוא דשחוטי חוץ לא אנוס ולא שוגג כו' וכ' שם הר"ש משאנ"ץ וז"ל ההוא ולא אנוס משמע שבדעתו עומד לומר שמותר והיינו שלבו אונסו לא שאנסוהו עכו"ם דההיא פשיטא דפטור דאונס רחמנא פטרי' עכ"ל וצע"ג מדידי' אדידי' ז"ל דאהאי ההוא ולא אנוס דאכילת קדשים בטומאה פירש הוא עצמו ז"ל שהאכילוהו עכו"ם קדשים בטומאה וכנ"ל וצע"ג וע"ע בילקוט שלח רמז תשמ"ח בשם הספרי זוטא וז"ל בשגגה (דכתיב שם גבי עכו"ם) פרט לאונס עכ"ל ושם אין לפרש דקאי אאומר מותר דא"כ תיקשי ארבא דס"ל בסנהדרין (דף ס"ב ע"א) דאומר מותר חייב באמת בעכו"ם עש"ה וע"כ דקאי אאונס ממש וצע"ק על התוס' זבחים הנ"ל מספרי זוטא הנ"ל וע"ע בילקוט שלח שם רמז תשמ"ט דהביא ג"כ מן הספרי זוטא דדריש תיבת ההוא דכתיב שם גבי מגדף וז"ל ההיא ולא אנוסה ולא מוכרחת עכ"ל ומוכח קצת דהאי אנוסה אין הכוונה אונס ממש דא"כ היינו אנוסה היינו מוכרחת ואולם תיבת מוכרחת הא וודאי הוא אונס ממש שמוכרח על העשי' וא"כ עכ"פ מפורש דבעי' קרא לפטור גם כשהוא אנוס ומוכרח על העשי' [וקצ"ע דאיך משכחת אנוס במגדף הא מבואר בסנהדרין (דף ס"ה ע"א) דמגדף ישנו בלב ופירש"י שאפי' מברך השם כל היום ואין בלבו כלפי מעלה כו' אינו מתחייב ע"ש וא"כ איך משכחת שיהי' אנוס ומוכרח על המחשבה שבלב וע' דוגמת זה יבמות (דף נ"ג ע"ב) אין אונס לערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת וצ"ל דהאי דרשא דספרי זוטא אתי' למ"ד דמגדף היינו עבודה זרה ובאתי רק להעיר]

וע"ע מיעוט לפטור אונס בספרי פ' ראה עה"כ והנביא ההוא וז"ל ההוא ולא אנוס עכ"ל וגם שם דוחק קצת לומר