בית האוצר חלק א פז

דהביאה גופה מדאורייתא ביאת היתר היא והיינו משום דהיא ביאה שאין בה תפיסת קידושין דלא תפסי קידושין לעכו"ם עש"ה וע"כ גם למ"ד דעכו"ם ועבד הבא על ב"י הוולד כשר הרי הוא רק מפאת דלא תפסי בה קידושין לא לדידי' ולא לאחריני ע' יבמות (ד' מ"ה ע"ב) אבל היכא דתפסי בה קידושין לאחריני הוי הוולד ממזר לכ"ע מפאת ביאה שאין בה תפיסת קידושין עש"ה וא"כ שפיר הוי הנולד מביאת אשת איש ממזר אע"ג דהיתה הביאה באונס ולא חשיבא ביאת עבירה דסוף סוף הרי לא היתה ביאה של תפיסת קידושין שהרי אין קידושין תופסין לו בה וע"כ שפיר הולד ממזר מפאת היותו וולד של ביאה שאין בה תפיסת קידושין ואעפ"י שהיא ביאת היתר דומי' דעכו"ם דהוי הולד ממזר ממנו מפאת המנע התפיסת קידושין ואף על פי שהביאה ביאת היתר מה"ת וכנ"ל וידובר בזה במ"א אי"ה ואכ"מ]

וע"ע תוס' שבועות (דף י"ח ע"א) ד"ה אי דכתבו דידיעת אונס אין מחלקת לחטאות היינו אם בעל ב' ביאות שיש עליהן חיוב חטאת בשוגג ונודע לו בנתיים שבעל ביאה הראשונה אלא שסבור הי' להיות נחשב אנוס עלי' אזי אין הידיעה הזאת מחלקת וחשיב העלם אחד עש"ה וי"ל ג"כ דזה תלוי בהנ"ל אי עבירת אונס נחשבת מיהת עביר' בעצם או לא דאי חשיב עביר' בעצם א"כ הא ה"ל עכ"פ ידיעת עביר' בנתיים ושפיר י"ל שתחלק ואעפ"י שהוא פטור על עביר' זאת מחטאת דאונס הא מיפטר מחטאת וא"כ הרי לא היתה שם ידיעה של חיוב חטאת עכ"ז ידיעת עביר' מיהת עכ"פ הרי היתה ושפיר י"ל שמחלקת ולא חשיב העלם אחד [עש"ה בתוס' שבועות וע' שבת (דף ק"ה ע"א) דלרבנן יש ידיעה לח"ש ואע"ג דאין על ח"ש חיוב חטאת ועל כרחך דכיון דח"ש אסור מה"ת והוא חלק מעבירת השיעור דכל שהשיעור אסור אזי הח"ש הוא קצת עבירה וחלק איסורו של השיעור לר"י וא"כ ה"ל ידיעת חלק החטא ולכן חשובה ידיעה לחלק ואע"ג דחיוב קרבן הא ליכא אחלק חטא דח"ש גם לר"י ואולם לר"ל דח"ש מותר מה"ת הא ליכא בח"ש גם ידיעת חלק חטא ועש"ה בשבת (דף ק"ה ע"א) בתוד"ה (ר' גמליאל) ודיברתי מזה במ"א ואכ"מ] משא"כ אם גם המעשה בעצמותה חשיבא מעשה היתר באונס א"כ ידיעת אונס הא לא הוי ידיעה כלל שהרי לא נתוודע לו כלל שנעשית עביר' כיון דבאונס אין המעשה עבירה כלל וכמובן ובאתי רק להעיר

ודע דהא דאונס רחמנא פטרי' נלענ"ד די"ל ענינו דמעשה אשר אדם עושה מפאת אונס אין המעשה מתייחס לו כלל וחשיב כאילו נעשה מאליו ואיננו הוא העושה את המעשה וראי' לזה מהך דב"ק הנזכר למעלה דאמר דשור האיצטדין פטור משום דכתי' כי יגח ולא שיגיחוהו הרי דכל שהשור נוגח באונס (דשור האיצטדין הא מיקרי אונס בש"ס ב"ק הנ"ל וכנ"ל) לא קרינן בי' כי יגח והיינו משום דאין השור הוא הנחשב לנוגח ונחשבת הנגיחה רק כאילו נעשית מאלי' ע"י הדבר המכריח את השור לנגוח אבל אינה מתייחסת אל השור ואין השור נחשב נוגח וע"ע בש"ס יבמות (דף ק"ו ע"ב) אמר רבא אכלה (היבמה) תומא ורקתה אכלה גרגישתא ורקתה לא עשתה ולא כלום (לענין רקיקה דחליצה) מ"ט וירקה מעצמה בעי' וליכא עכ"ל הגמ' והכוונה ג"כ כנ"ל דכשאין הרוק מעצמה רק ע"י דבר אחר המכריח והגורם את הרוק והוא התומא והגרגישתא שאכלה אזי לא קרינן בה וירקה ואין מעשה הרקיקה הזאת מתייחס לה עד שיתכן לומר עלי' וירקה וא"כ ה"נ בכל מעשה אונס שאין המעשה נעשית מעצמו של אדם רק ע"י האונס המכריחו אזי אין המעשה מתייחסת לו וכמובן וכי היכי דאמרי' בהך דיבמות וירקה מעצמה בעי' ה"נ אמרי' בכל מעשה שהוזכרה בתורה ועשה מעצמו בעי' ולא ע"י אונס המכריח אותו על המעשה וכמובן [וע"ע דוגמת הך דיבמות וירקה מעצמה בעי' בש"ס ב"מ (דף ל"ו ע"א) א"ר אמי כל שבועה שהדיינין משביעין אותה אין חייבין עלי' משום שבועת ביטוי שנא' נפש כי תשבע לבטא בשפתים כי תשבע מעצמה כו' והי' נראה לומר דהכוונה ג"כ כהך דיבמות דכיון דנשבע על כרחו ע"י ב"ד המכריחים אותו על כך לא קרינן בי' כי תשבע דתשבע משמע מעצמו כי הך דיבמות וירקה מעצמה בעי' ואולם בשבועות (דף מ"ט ע"ב) הובא ג"כ הך מימרא דרב אמי ואמר שם בגמ' דרב אמי תיבת כי קדייק דמשמעו אי וכדר"ל כי משמש בד' לשונות אי דילמא כו' והכוונה אם ישבע מרצונו משא"כ ע"י ב"ד לא קרינן בי' אם ישבע שהרי הוא מוכרח לישבע על כרחו ע"ש ונראה דגם בהך דב"מ הכוונה כן ואע"ג דבהך דב"מ לא הובא הך דר"ל י"ל דהש"ס קיצר כאן לפי שאין זה מקומו כאן דעיקר מקומו דמימרא דר' אמי הנ"ל הוא בשבועות שם ולכן סמיך הש"ס בב"מ אהך דשבועות הנ"ל ומייתי בב"מ רק בקצרה כי תשבע מעצמה והכוונה ג"כ על תיבת כי ולא על תיבת תשבע לבד דתיבת תשבע גופי' דייק מעצמה וכמו שרציתי לומר תחלה ולפי"ז גם הך דב"ק דדרשי' כי יגח ולא שיגיחוהו י"ל ג"כ דהדרשא מתיבת כי דהכוונה אם יגח מעצמו ואי בעי לא נגח ולא שיגח בעל כרחו ע"י אנשים המכריחים אותו וזהו ולא שיגיחוהו והוא ממש דוגמת הך דרב אמי דדייקי' כי תשבע מעצמה ולא שתשבע על כרחה ע"י ב"ד המכריחים אותה ואולם לפי"ז הרי תוקשה מתני' דב"ק הנ"ל ארב ור"א ור' ירמי' דפליגי ארב אמי הנ"ל בשבועות ובב"מ שם ובאתי רק להעיר. והנה גם זה צריך הסברה דמדוע צריכין באמת בהך דשבועות וב"מ לדרשא דתיבת כי ולא אמרי' דתיבת תשבע גופי' משמע מעצמה כמו דאמרי' בהך דיבמות דתיבת וירקה משמע מעצמה ואע"ג דלא כתי' שם תיבת כי ובאתי רק להעיר. וע"ע ירושלמי כתובות פ"ד ה"ד לקחתי (דכתיב במש"ר) פרט לשומרת יבם (לקחתי משמע דהוא לקחה מעצמו ופרט לשומרת יבם דמן שמים הקנו לו, פני משה) הרי דכשמוכרח ליקח מפאת המצוה לא מיקרי לקחתי דלקחתי משמע מעצמו וכפי' הפ"מ והוא ג"כ דוגמת הך דיבמות וירקה מעצמה בעי' וע"ש בירושלמי דאמר לא סוף דבר כמשנה הראשונה שמצות יבום קודמת למצות חליצה אלא אפי' כמשנה אחרונה שמצות חליצה קודמת (לא תימא דדין זה הוא רק למשנה ראשונה דמצות ייבום קודמת ומוטל עליו לייבם דייקא מפאת המצוה אלא אפי' למשנה אחרונה דחליצה קודמת והי' בידו לחלוץ אפ"ה לא מיקרי לקחתי דהא עכ"פ זיקתה רמיא עלי', פני משה) וזה מתאים עם מה שכתבתי בלקח טוב כלל י"א דייבום חשיב מצוה מוכרחת וחובה אע"ג דאי בעי חליץ כיון דאינו יכול להפטר מלעשות אחד משניהם או ייבום או חליצה וע"כ מה שעושה הוא הוא הדבר אשר הוא חוב עליו וע' שושנת העמקים כלל כ' נסתפק אי עשה שאינה מעכבת נמי דוחה ל"ת ומייתי ראי' מיבמות (ד' כ') דעשה דייבום דוחה ל"ת ואע"ג דאי בעי חליץ ע"ש ולפי הנ"ל לא חשיב ייבום עשה שאינה מעכבת דכיון דאחד משניהם מעכב דמוכרח או לייבם או לחלוץ וע"כ מה שעושה הוא הוא הדבר המעכב ודו"ק ואמנם בירושלמי כתובות הנ"ל י"ל עוד הפי' לקחתי פרט לשומרת יבם דליקוחין דאחיו הוא וכה"ג איתא ביבמות (דף ס"ז ע"ב) קנין כספו א"ר והאי קנין דאחיו הוא ואולם פי' הפני משה הנ"ל דכיון דמוכרח מפאת המצוה לא מיקרי לקחתי מכוון יותר בהא דאמר בירושלמי לא סוף דבר כמשנה ראשונה שמצות ייבום קודמת כו' וע"ע ירושלמי יבמות פ"א ה"א מאן יבמי לא שמיאנו שמים וי"ל ג"כ דכיון דמוכרח למאן מפאת האיסור אין המיאון מתייחס לו ולא מיקרי מאן יבמי ובאתי רק להעיר]

וע"ע בספר גור ארי' עה"ת ראה פרשה ט"ו פסוק י"ב עה"כ כי ימכר לך אחיך העברי דפירש"י במכרוהו ב"ד הכתוב מדבר וכ' הג"א וז"ל והקשה הרא"ם דהא כי ימוך אחיך ונמכר לך דהוא ג"כ לשון נפעל כמו ימכר ואפ"ה דרשי' ליה דהוא ע"י עצמו וא"כ בזה נמי נאמר דהוא ע"י עצמו ויראה דלא קשיא דכיון דכתיב כי ימוך אחיך ונמכר לך שפיר מצי למיכתב לשון נפעל מפני שכתוב לפניו כי ימוך והנה הפועל והגורם המכירה הוא העניות ושייך לשון נמכר אע"ג דהוא מכר עצמו כיון דאינו עושה מדעתו רק שהעניות הביאו לזה שייך בי' שפיר נמכר ל' נפעל כאילו ע"י אחרים נמכר אבל כאן דלא כתיב כי ימוך רק כי ימכר איירי בודאי ע"י ב"ד כו' עכ"ל ז"ל הנה שגם פה מבוארת סברא הנ"ל דמעשה אשר אדם עושה ע"י אונס המכריחו לכך אין המעשה מתייחסת לו ולכן זה המוכר עצמו ע"י אונס העניות המכריחו על כך אין מעשה המכירה מתייחסת לו ואין נחשב שהוא מכר את עצמו רק שהוא נמכר ע"י דבר אחר כאילו אחר מכר אותו ולא הוא מכר את עצמו